חגים, רבותי, חגים! תיכף ומיד נשליך את חטאינו, נרכב על אופניים בנתיבי איילון וכמובן שלא נחמיץ את ההתמרחות החביבה בעיסה הדביקה העשויה תפוחים בדבש, ראש דג וגופות מיוזעות של בני משפחה מדרגות שונות. כמה כיף יהיה, אי אפשר לחכות.
רגע לפני שנאכל עד להתפקע, נצום למשך יום ואז ויעוף לנו הסכך, יצאנו לסיבוב זריז בעולם כדי לראות איך נוהגים הגויים המשונים לחגוג ולהחליט פעם אחת ולתמיד - מהו החג ההזוי בעולם.
חוגגים עלינו בקשת – יום הפיפי בארה"ב
נתחיל עם האמריקנים, אומה שיודעת לחגוג בגדול, ולא חוסכת בגועל נפש, אבל אין ספק שמסורת אצלם היא מסורת. האגדה מספרת כי במלחמת העצמאות של ארצות הברית, בקרב מפורסם שהתרחש בתחילת שנת 1777 בעיר פרינסטון שבניו-ג'רזי, ניצחו כוחותיו של ג'ורג' וושינגטון את הכוחות הבריטים שהיו תחת פיקודו של הגנרל צ'ארלס מייהוד. לאחר הקרב ערכו האמריקנים סיבוב ניצחון, במהלכו השתינו על החיילים הבריטים המובסים.
סיפור המעשה עשה לו כנפיים, ועד היום, בכל שבת שנייה של חודש מרץ, יוצאים אלפי אמריקנים לרחובות ניו-ג'רזי ומשתתפים בשחזור הקרב, כולל סופו הנוזלי. מה הפלא שמיום זיכרון לאחד הקרבות המשמעותיים במלחמת העצמאות שלהם, זכה החג לשם הקליט "יום הפיפי".
באנו חורף לגרש – יום סנטה לוסיה בשוודיה
שוודיה היא מדינה סוציאלית וסימפטית, הסובלת יחד עם אחיותיה הסקנדינביות מהבדלים קיצוניים בין שעות האור לשעות החושך. החורף הסקנדינבי הוא חורף חשוך וקודר, והשמש מגיחה בו לכמה שעות בודדות ביום. התופעה הזו גורמת לכך שאחוז ההתאבדויות במדינות סקנדינביה הוא מהגבוהים בעולם, וגם לחג מוזר ואפילו קצת קריפי.
מדי 13 בדצמבר, במסגרת "יום סנטה לוסיה", נוהגים ילדים ברחבי שוודיה להעיר את הוריהם באישון לילה כשהם נכנסים לחדר השינה שלהם עטויי סדינים כרוחות רפאים ובידיהם נרות דולקים. הבנים לבושים פיג'מות מיוחדות ועל ראשם כובעים בצורת חרוט שבקודקודם כוכב, ואילו הבת הגדולה בכל משפחה מדמה את רוחה של לוסיה הקדושה. היא חובשת על ראשה כתר העשוי נרות דולקים, למותניה צעיף אדום המסמל את דם הקדושה והיא ואחיה שרים יחד: "ושם, בתוך ביתנו האפל / היא מופיעה עטורה בנרות / סנטה לוסיה, סנטה לוסיה"...אחרי שכולם מתעוררים, הם יוצאים למפגש לילי בכנסייה שם מתקיים טקס המוני הכולל עוד נרות ועוד שירה.
ומי הייתה אותה לוסיה? לא ברור, אולם האמונה הרווחת היא כי מדובר בנערה סיציליאנית יפה בת המאה הרביעית לספירה, שלפי האגדה העניקה את עיניה במתנה לאהוב ליבה. במקום אותן עיניים צמחו לה חדשות, יפות יותר, והאהוב דרש גם אותן. לוסיה סירבה והוא דקר אותה בגרונה, אך היא הוסיפה בדרך נס לחיות עוד שעות אחדות, כשהיא מזמרת שירה פיוטית מרטיטה. לאחר מותה, בותר גופה לעשרות חלקים שהושלכו לאש והיא הוכרזה כקדושה. האגדה מספרת כי בהונות רגליה ואוזניה נמצאות עד היום בכנסיות שונות באיטליה.
ומה הקשר בין שבדיה לנערה סיציליאנית, לא הרבה. ככל הנראה התפשטה האגדה על לוסיה (יחד עם הנצרות) בכל רחבי אירופה והיו בשבדיה מי שידעו לנצל אותה כדי להפוך חג פגאני המציין פולחן של אור בימות החושך, לחג בעל ציביון נוצרי.
יאללה מכות – חגיגת דם ואדמה בפרו
ודאי תופתעו לשמוע שאחד הדברים שאדמת כדור הארץ "אוהבת" לשתות במיוחד הוא דם. כך למשל, במקומות בהם נערכו קרבות גדולים, צומחים עד היום דשאים ירוקים ויערות. בבוליביה, פרו ומדינות נוספות החליטו לקחת את התופעה הזו עד כדי חגיגה לאומית.
מדי חודש מאי נוהרים אלפי בוליביאנים לעיירות מאכה ופוטוסי, שם הם חוגגים את ה"טיקטו" (Tinku) שפירושו מפגש בין בני אדם, אולם מה שנעשה בו רחוק מאוד ממפגש חברתי משמח. במהלך החג נוהגים החוגגים להכות איש את רעהו במטרה לשפוך כמה שיותר דם להרוות את צימאונה של האדמה ולהבטיח את פריונה ואת היבול בשנה הבאה. בזמנים עתיקים יותר, בהם היכו אנשי בוליביה זה את זה לכבודה של אלת הקציר פאצ'ה-מאמא, היה החג הופך מהר מאוד למרחץ דמים גדול שהוביל גם למקרי מוות רבים. היום, מסתפקים החוגגים בכמה חבטות הגונות איש לרעהו. אווץ'.
כל הז** בחגים – יום גדולתו של איבר המין ביפן
את החג הבא אין דרך מנומסת להציג, אז פשוט נציג אותו – בכל יום ראשון הראשון של חודש אפריל חוגגים היפנים את "יום גדולתו של איבר המין הגברי האדיר". בדיוק ככה. איברי מין גבריים מסמלים עבור היפנים את הפריון, ובמהלך הפסטיבל החגיגי שהם מקיימים אפשר לראות בכל מקום איורים, פסלי ענק, קישוטים, ממתקים, נרות וצעצועים, כולם בצורת פין כמובן.
נישאר לרגע בארץ השמש העולה ונספר לכם גם על פסטיבל העירום הגברי, הנערך בערב הקר ביותר בשנה (במהלך ינואר או פברואר). בערב זה מתקבצים גברים בכל רחבי יפן, כשהם שיכורים בדרך כלל, מתחלקים לחבורות של 10-12 איש, מתפשטים, כורכים סביב אזור החלציים בד לבן ומתחילים לשיר ולקפץ באוויר על מנת להתחמם. בשיא האקסטזה, שופכים על הגברים הללו מים קפואים שעל פי האמונה מטהרים אותם סופית. בחצות הלילה מתייצבים כולם במקדש השכונתי, שם הם מתחרים ביניהם מי יתפוס ראשון חתיכת עץ שעל פי האמונה תעניק לגבר שיתפוס אותה ראשון מזל טוב במשך השנה הקרובה.
אדם אחרי קוף – חג הקוף בתאילנד
הקוף הוא חיה קדושה במדינות המזרח הרחוק, אולם נדמה שהתאילנדים לקחו את העניין הזה קצת רחוק מדי, מכיוון שאת יום ראשון האחרון של חודש נובמבר הם חוגגים בויתור של כבוד לקופים.
מקורו של החג המתחשב הזה נעוץ באגדות עם הינדיות-תאילנדיות המספרות על הגיבור האדיר ראמה, שנתן לאל הקוף האנומן במתנה את השלטון על אחד המחוזות הפורים ביותר בארץ.
אז אם אתם מבלים בתאילנד ביום הפסטיבל, אל תתפלאו לראות חבורות של קופים כשהם זוללים פירות מתוקים מכל הבא ליד, לוגמים קוקה קולה מפחיות קרירות, כשעל ידם תאילנדים הדואגים לזרם המזון והמשקאות ומתפללים לשלומם ולביטחונם. מעניין מה היה לקופיקו להגיד על זה.
דוב הקש עולה באש – פסטיבל האביב בגרמניה
דוב הקש הוא דמות גרמנית מסורתית, שנהגה להופיע בפסטיבל האביב ובתהלוכות עממיות שונות. מדובר בעצם בתחפושת של דוב העשויה קש, חיטה, שיפון או זרדים שונים, עטויה מסיכה ומסמלת מעין "האנשה" של החורף.
עד היום, במהלך פסטיבל האביב הנחגג בגרמניה, נוהגים אנשים רבים להתחפש לדובי קש, לעבור בליווי תזמורת עליזה מדלת לדלת ולבקש אוכל. בעלי הבתים מעניקים להם ביצים, קמח ושומן, ובסוף היום נפגשים כולם בבית המרזח לחגיגה שמחה המציינת את בוא האביב. במהלך אותה חגיגה מורידים הם פושטים את תחפושות הדוב ומשליכים אותן למדורה גדולה המציינת את שריפת החורף.
השליכו תפוזים ועגבניות בהמוניכם – פסטיבלים באיטליה וספרד
בפברואר 1194 הניפה נערה בשם ויולטה, מעיר איטלקית קטנה בשם איברה, את נס המרד מול שלטון הקיסר הרומי. בליל כלולותיה נלקחה ויולטה לביתו של שליט המחוז, על מנת שיוכל לממש את הזכות הנלוזה "פרימה נוקטה" על פיה הוא הראשון המקיים יחסי מין עם כלה שזה עתה נישאה. ויולטה ניצלה את המעמד כדי לערוף את ראשו ולהבעיר את טירתו באש, ויצאה משם כשראשו משופד על חרבה. חבריה התושבים, שסבלו מנחת זרועו של השליט, הצטרפו לנערה האמיצה והשליכו גם הם אבנים וחצץ על חייליו עד שגירשו אותם מהעיר.
אותו אירוע הפך לפסטיבל בן שלושה ימים, אלא שאת האבנים החליפו תפוזים. סוסים אבירים מושכים עגלות מלאות בלוחמים, ותפוזים (רקובים בדרך כלל, מעודפי הייצור של איטליה) מושלכים בחדווה לכל עבר. ויולטה מקומית נישאת ברחובות על גבי כרכרה חגיגית וזורקת פרחים וממתקים. אם נקלעתם לשם במקרה, חפשו לעצמכם כובע אדום, משום שעל פי המסורת אין לערב את מי שחובש כובע כזה בימי החג.
אם אתם לא מסתפקים בתפוזים רקובים, הבה נקפוץ לעיירה ביוניול שבספרד בה נערך החל משנות ה-40 של המאה הקודמת פסטיבל העגבניות "לה טומטינה". מדי יום רביעי האחרון של אוגוסט לעיירה ומשתתפים בניסיון להוריד גוש גדול של בשר חזיר שנתלה על עמוד גבוה. כשאחד המשתתפים מצליח במשימה, נשמעת יריית תותח וקרב העגבניות הגדול בעולם מתחיל. 100 טון של עגבניות בשלות נשפכים מדי שנה ברחובות והעוברים והשבים פשוט משליכים אותן לכל עבר. תוך שלוש שעות (החגיגות נמשכות בין 11:00 ל-13:00) מתמלאים רחובות העיירה בנהר אדום וסמיך, ובערב נפגשים כולם שוב למסיבה סוערת.
מקורות החג הזה אינם ידועים. אגדה אחת מספרת על משאית עגבניות שהתהפכה ברחוב ביום החג, אחרת גורסת כי קרב אוכל של נערים פוחזים גדל והתפתח למנהג קבוע. בכל מקרה, מדובר באחד הפסטיבלים הגדולים ביותר באירופה המושך אליו כ-35 אלף תיירים מדי שנה.
מרשמלו ואטריות לרווקים ורווקות – חגי אהבה ביפן ודרום קוריאה
לסיום, עבור הרווקים והרווקות שבינינו, הנה שני "חגי אהבה" מקוריים מהמזרח הרחוק. בשנת 1965 החליטה חברת ממתקים יפנית להגביר את מכירות המרשמלו במדינה. החברה עלתה על טריק שיווקי מבריק – היא הכריזה על ה-14 במרץ כ"יום האהבה הלבן" שבו, כתשובה לשוקולד המריר שקיבלו ב"וולנטיינס דיי" (שנערך חודש קודם לכן), יקנו הגברים לנשים שהן חפצים ביקרן מתנות בצבע לבן, כלומר מרשמלו.
תוך שנים מעטות זינקו מכירות המרשמלו במדינה, וכיום עלו על העגלה החגיגית הזו מפעלי מזון נוספים המשווקים לקראת מארזי מתנה לנשים הכוללים שוקולד לבן, עוגיות, שמלות, תכשיטים, הלבשה תחתונה, בשמים, יו-ניים-איט. מי שהפרוטה לא מצויה בכיסו, נוהג להביא לבת הזוג המיועדת סרט לבן. אם תקשור אותה אישה את הסרט לבגדיה או לשערה, יהיה זה סימן עבור המחזר שהיא מעוניינת לפחות בדייט ראשון.
ראו הדרום קוריאנים את היפנים חוגגים בלבן, ושאלו את עצמם למה שלא נתמרמר בשחור? בכל 14 באפריל חוגגים שם את "היום השחור", חג המעלה על נס את הרווקים, הרווקות ובעלי הלב השבור. ביום זה נוהגים כל אלה לאכול אטריות ברוטב שחור (בדרך כלל דיו תמנונים) ושעועית שחורה ולשתות הרבה קפה שחור. הם יוצאים לרחובות בבגדים שחורים, חובשים כובעים שחורים ובאופן כללי מתגאים באומללותם. ביום הזה, אגב, עולה פלאים כמות ההרשמות לאתרי ההיכרויות במדינה.
חגיגות בקטנה
נזכיר בקצרה את חג ה"הולי" ההודי (אמצע מרץ) המסמל את בוא האביב והוא בעצם חגיגת "מלחמת צבע", או את יום העצמאות של תאילנד (13-15 באפריל) שהוא מלחמת מים פרועה. או את "יום המתים" של אמריקה הלטינית שבו על פי האמונה נפתחים שערי השמיים והמתים יורדים לארץ למשך 48 שעות.
לא נשכח גם את העיירה הספרדית פמפלונה, בה משוחררים מדי שנה עשרות שוורים זועמים ברחובות, בחגיגה שכבר עלתה בחיי אדם לא מעטים. או את חגיגות התיש הנערכות בכפר קירלוגין שבאירנד, לכבודו של תיש בשם "המלך פאק" שנמלט ממחנה הכובש אוליבר קרומוול, גמע מרחק גדול ואותת למקומיים שצבא הכיבוש בדרך.
ואם כבר אירלנד, נזכיר בקטנה את חגיגות ה-29 בפברואר, תאריך הנספר רק פעם בארבע שנים ובו נוהגות נשים איריות מזה אלפי שנים ליטול לידיהן יוזמה ברוכה ולהציע בעצמן נישואים לגברים שלהן. גבר שסירב להצעה ביום זה, מחויב לשלם קנס כספי או לקנות למציעה שמלה. יישר כוחן של נשות אירלנד.
מכירים עוד חגים משונים? אל תהססו לספר לנו עליהם ממש כאן למטה, ומי ייתן ותהיו לראש ולא לזנב. שנה טובה!
(מקור)