תאומים סיאמיים תמיד היו מוקד לסקרנות רבה בעולם המדע והרפואה. רבים מהתאומים שנולדו מחוברים זה לזה הפכו למושא מחקר של מדענים, ואחד החוקרים המפורסמים בהיסטוריה שעסק בנושא הוא פיזיולוג סובייטי בשם פיוטר אנוכין. אנוכין חקר את את התפתחות ומבנה מערכות הדם והעצבים האנושיים של תאומים סיאמיים, כאשר את עיקר מחקריו ביסס על התאומות מאשה ודאשה קריבושליאפובה. אבל לא השיג את המידע שלו בצורה אנושית וגלויה - אלא בעינויים ושקרים.

התאומות קריבושליאפובה נולדו ב-1950, כאשר זמן קצר לאחר שנולדו, הן נלקחו במרמה מאמם. אנשי הצוות אמרו לאם שבנוותיה מתו מדלקת ריאות מיד לאחר הלידה, אך במציאות, האחיות הועברו למכון רפואי סמוך למוסקבה, שם הפכו לנבדקות בניסויים מקיפים ומשני חיים.

אנוכין ערך על השתיים ניסויים אכזריים במשך רוב חייהן. ניסויים אלה, שאושרו על ידי ברית המועצות, גזרו על האחיות קריבושליאפובה עינויים, בידוד וחיים נטולי אינטראקציות אנושיות טיפוסיות. בנוסף למורכבות המצב של מאשה ודאשה, ואולי בעקבות מה שנאלצו לעבור, היו לאחיות מאפייני אישיות דו קוטביים - האחת עם תכונות של פסיכופתית והשנייה בעלת תכונות של אמפתיה.

אנוכין הקדיש את הקריירה שלו לביצוע ניסויים שביקשו לבדוק את התפקודים השונים של מערכת הדם ומערכת העצבים המרכזית, במיוחד כאשר אדם היה חסר שינה, נתון לשינויי טמפרטורה קיצוניים או במצב של צום. כאשר מאשה ודאשה נולדו במוסקבה בשנת 1950, בגוף אחד המכיל מערכת דם משותפת ושתי מערכות עצבים נפרדות, אנוכין ראה בהן את הנבדקות המושלמות לניסויים העתידיים שלו.

חושמלו, הורעבו והוזרקו להן חומרים

מכיוון שמאשה ודאשה חלקו את אותה מערכת דם אך היו להן מערכות עצבים נפרדות, מדענים התעניינו במיוחד לבדוק את תגובתה של כל תאומה - או היעדר התגובה - למצוקות הפיזיות של התאומה השנייה. הניסויים שערכו כללו טקטיקות כמו כיסוי תאומה אחת בקרח ובדיקת התגובה של התאומה השנייה. ניסויים דומים נערכו גם בחום קיצוני, גירויים כואבים ואפילו בהזרקת יוד רדיואקטיבי.

ההערכה היא כי הנערות התחשמלו, הוחדרו להן צינורות לבטן כדי למדוד מיצי קיבה ומנעו מהן שינה, במיוחד במהלך השנים המעצבות שלהן, מלידה ועד גיל 12 בערך. בזמן שהבנות התגוררו במכון הרפואי, האקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות צילמה רבות מהאינטראקציות עם מאשה ודאשה, מינקותן ועד שנות ילדותן המוקדמות. הסרט שהתקבל מתעד כל אחת מהתאומות שנבדקה בעזרת כלי גירוי שונים למדידת תגובתה של האחות השנייה, שאינה נפגעת. בתיעוד הן אף נראות לומדות איך לגרוב גרביים ולהשתמש בקביים להליכה.

לתאומות הוזרק יוד רדיואקטיבי כדי לבדוק אם החומר יעשה את דרכו ממחזור הדם של אחות אחת לשנייה. בניסוי אחר, תאומה ניזונה בעוד השנייה גוועה ברעב, בניסיון למדוד את מיצי הקיבה של שתיהן באמצעות צינורות שהוכנסו לבטן. המצוקות הפיזיות יצרו מצוקות נפשיות קשות והפכו את מערכת היחסים של האחיות למורכבת עוד יותר.

מאשה הפכה לסרבנית במידה ניכרת ברגע שמדענים סובייטים החלו לנסות למדוד את הכישורים המוטוריים של התאומות כפעוטות. בעוד דאשה הייתה מרימה את הרגל שבשליטתה בתגובה לבקשת האחות לשים עליה גרביים, מאשה הייתה מתעלמת מהמטפלת ואף זורקת את הגרב באגרסיביות. כתוצאה מכך, דאשה למדה במהירות כיצד לשים גרביים על עצמה בזמן שמאשה לא הצליחה (או לא רצתה) להתרכז במשימה מספיק זמן כדי לבצע אותה.

האחת אמפתית - השנייה פסיכופתית

ככל שהאחיות התבגרו, הן התיידדו עם אישה בשם ג'ולייט באטלר, שטוענת שמאשה צרחה על דאשה תוך שהיא תוקפת אותה פיזית. באטלר גם ציינה כי מאשה סירבה לעתים קרובות לתת לדאשה לדבר בשם עצמה בהרבה משיחות השלישייה, וטענה כי מאשה שיקרה באופן תמידי והראתה נטיות נרקיסיסטיות.

אפילו כשהיו ילדות, דאשה הייתה הרבה יותר מווסתת רגשית מאשר מאשה. ניסויים שקראו לשיתוף פעולה מצד הבנות הראו תמיד הבדל ניכר בטווחי הקשב של האחיות, התפתחות המיומנות המוטורית והעניין באנשים אחרים.

כפעוטה, דאשה תמיד עברה את מבחני התיאום המוטורי והשלימה משימות כפי שהתבקשה. כאשר התבקשה ללחוץ נורה כתגובה לראיית אורות, למשל, דאשה תמיד הייתה מגיבה תחילה ושמרה על ריכוז במשימה, בעוד שמאשה כמעט תמיד הייתה מתווכחת ודעתה מוסחת. כשהתבגרו, המשיכה דאשה לחפש חברות ואהבה הרחק מאחותה, בעוד מאשה הייתה הודפת אנשים בעקשנות.

לדברי ג'ולייט באטלר, חברה של התאומים שכתבה מספר ספרים על חייהן, מספרת כי מאשה החלה להכות ולהתעלל בדאשה כשהן עדיין היו בטיפול במוסד. היא סיפרה על אירוע שהתרחש כשהילדות היו בנות 11, בו מאשה הכתה את דאשה עד שאפה דימם, ואיימה להרוג אותה. תגובתה היחידה של דאשה הייתה ניסיון לנקות את הדם ברגע שאחותה נרדמת, בתקווה שצוות בית החולים לא יידע מה קורה.

כשדאשה התאהבה בתלמיד במוסד בשם סלאבה בזמן שהשתתפה בבית הספר לנכים, מאשה התעצבנה. כשהתבגרה, מאשה נהייתה חולת שליטה ומניפולטיבית, שיקרה והפגינה סימנים מטרידים אחרים של פסיכופתיה.

מאשה התנגדה ליחסיה של דאשה עם סלאבה, ואף תקפה אותו פיזית לפעמים. לאחר שנותרה חסרת אונים לאור כישלונה למצוא אהבה ולאור האופי השתלטני של אחותה, ניסתה דאשה לתלות את עצמה בגיל 18.

סוף עצוב לסיפור עצוב

שנים לאחר שנלקחו ממנה ונאמר לה שהן מתו, אמן של התאומות הצליחה ליצור קשר מחדש עם מאשה ודאשה וניסתה ליצור איתן מערכת יחסים. לרוע המזל, החוויות הקשות שעברו הבנות עשו את שלהן, מאשה ניתקה את הקשר עם האם לאחר ארבע שנים, והחזירה את הבנות לחיי בידוד.

דאשה לא הצליחה לחיות את חייה כפי שרצתה, שכן מאשה הצליחה להשתלט על כמעט כל היבט בחייהן. הן היו צריכות לשמור על שיער קצר ונערי, ללבוש בגדים רגילים ואנדרוגניים, ומעולם לא הייתה הזדמנות עבור גורם חיצוני להיכנס לחייה של דאשה ולספק את הרומנטיקה והחיבה אליה השתוקקה נואשות.

לאחר ששחררו את האחיות מבתי החולים ומהמקלטים שבהם אושפזו בכפייה, החלה דאשה לשתות אלכוהול באופן קבוע. בכמה הזדמנויות, היא נטתה לשתות יתר על המידה בתקווה שדרך זרם הדם המשותף שלהן, מאשה תשתכר מספיק כדי שלא תוכל להתעלל בה פיזית או לקלל זרים שנקרו בדרכן.

ב- 17 באפריל 2003, לאחר 53 שנים שהן חולקות את אותו הגוף, סבלה מאשה מהתקף לב קטלני שהותיר את דאשה במצב פגיע במיוחד. הרופאים לא היו בטוחים מה לעשות, ואמרו בתחילה לדאשה שאחותה פשוט ישנה. "דאשה כמובן הייתה יודעת על הרגע שבו ליבה של מאשה היה מפסיק לפעום", נזכרה אישה שהיתה חברה ותיקה של האחיות.

הרופאים הציעו לדאשה להיפרד מיידית מהמגופה של אחותה. הרי כעת כשהיא אינה בן החיים, ניתן לנתח, להפריד ולהתמקד בחייה של אחת התאומות - אך דאשה, שסבלה התעללות קשה לא רק מידי המדענים אלא גם מאחותה - סירבה. תוך 17 שעות מתה דאשה מהרעלת דם, מכיוון שגופה ספג באיטיות מהרעלים שנוצרו בגוויית אחותה.

התאומות קריבושליאפובה לא ידעו רגע אחד של שקט, אהבה, כנות ונחת, מהרגע בו נולדו ועד הרגע בו חייהן הסתיימו. הן שימשו כלי למדענים שנים כה רבות שהן לא ידעו כיצד לתפקד באופן עצמאי ונכון לטובתן האישית. זהו סיפור של משפחה שהייתה יכולה להיות מאושרת, אך במקום זאת נשארה בה אם ללא ילדיה ואחיות אומללות - שהיו אולי מחוברות בגוף, אך רחוקות אלפי קילומטרים בנפש.