כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
"מה קורה לגוף בזמן סקס? הדבר היחיד שלא תוכלו לעשות כדי לגלות זאת הוא להסתפק בתשובותיהם של אנשים. שקרים, חצאי אמיתות, הזיות, דברים שהיו רוצים שיקרו להם - אלה תמיד ילכלכו את המחקר והמדע. אז חיברתי אותם לאלקטרודות. אלה הממצאים העיקריים: מתברר שלסקס יש דפוס קבוע. כשהם מעוררים מינית, גם גברים וגם נשים עוברים ארבעה שלבים פיזיולוגיים נפרדים: התעוררות, מישור (פלאטו), אורגזמה ורגיעה".
מאסטרס המשיך וציין כי המחקר הפריך מיתוסים רבים: מילת גברים לא משפיעה על אימפוטנציה כך או אחרת, האורגזמה הגברית לא נוטלת מגבר את כוחו, הגודל לא קובע, למעשה מצאו החוקרים שאיברי מין קטנים מתרחבים יותר בזמן זקפה מאשר איברי מין גדולים, כך שרוב האיברים בעת זקפה מגיעים לטווח של גודל ממוצע.
"ונעבור לנשים", המשיך מאסטרס, כשברקע הוצג סרט וידאו שבו נראה פנים הנרתיק הנשי במצב של גירוי. בשלב הזה הפסיקו הקולגות להתבדח על גדלים של איברי מין ועברו להתנועע בכיסאותיהם בחוסר נוחות. "בשלב האורגזמה נצפו בנרתיק התכווצויות (צירים), בדומה ללידה מואצת", התעלם מאסטרס מהרחש בקהל. "עד כה איש לא ידע על קיומן של ההתכווצויות האלה, והנה הן לפנינו ואנחנו אף יכולים למדוד אותן".
אבל זה לא כל הסיפור באורגזמה הנשית, ציין מאסטרס, והסרטון עבר להתמקד בגופה של אשה עירומה. "ההתכווצויות הלא רצוניות בשרירי כפות הרגליים והידיים, הפטמות הזקורות, השדיים הגדושים, צבע העור הסמוק, הזעת יתר, היפר-ונטילציה - התגובות הפיזיולוגיות בזמן אורגזמה הן אחידות ועקביות, מה שמוביל אותנו ללב המחקר ולממצא הכי חשוב ורדיקלי. בכל הנוגע לסקס, נשים הן עליונות מגברים: הן יכולות להגיע למולטי אורגזמות, הן אורגזמיות גם לאחר גיל הבלות, והסיפוק המיני שאליו הן יכולות להגיע לבדן שווה ואף לעתים גדול יותר מזה שהן מגיעות אליו עם גברים".
בשלב זה נבלמה ההרצאה. "אני חושב שזה מספיק", אמר הדיקן ונעמד בעצבנות. "יש נשים בחדר", אמר אחד הרופאים בזעם. "יש נשים במחקר", ענה מאסטרס. "נתכנס מחדש במשרדי", אמר הדיקן. האנשים התפזרו, על אף שמאסטרס לא סיים את הרצאתו.
הסצנה הזאת מתרחשת בפרק סיום העונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה האמריקאית "הסקס של מאסטרס". בסופו של הפרק מפוטר מאסטרס (בגילומו של השחקן מייקל שין) ונבעט בבושת פנים מבית החולים האוניברסיטאי שבו ביצע את המחקר, והוא ועמיתתו וירג'יניה ג'ונסון (בגילומה של ליז קפלן) נאלצים לחפש אכסנייה אחרת למחקרם החדשני ולשיטות המחקר מעוררות המחלוקת שנקטו.
הסדרה מתבססת על המחקר האמיתי של מאסטרס וג'ונסון. לא בכדי נהפכו השניים למושאי סדרה עתירת רייטינג של רשת שואו טיים. למישל אשפורד, יוצרת הסדרה, אין ספק שמאסטרס וג'ונסון היו מהפכנים בתחומם. "למעשה, הם המשיכו את מחקרו של אלפרד קינסי שפעל כעשר שנים לפניהם, אבל הוא השתמש בטכניקת מחקר של ראיונות, ואנשים לא תמיד אומרים את האמת בראיונות ובשאלונים. כרופא, מאסטרס ביקש לדעת מה קורה לגוף בזמן התהליך המיני. עד אז איש לא ידע איך עובד הגוף בזמן סקס. ב-1966 העולם התחיל להשתנות ולאנשים היה קל יותר לקבל את הספר של מאסטרס וג'ונסון הרבה יותר מאשר בשנות ה-50. עם זאת, תמיד יהיו אנשים שיתנגדו לרעיונות חדשים.
"היו חוקרים שטענו שמאסטרס וג'ונסון התייחסו לגוף כמכונה, וטענו שהם התעלמו מהמרכיב הרגשי של אהבה, נאמנות, בושה וכו', אבל הם התכוונו לבחון במחקרם את ההיבט הפיזיולוגי בלבד. בספרים הבאים שלהם הם כבר דיברו על יחסים בין נשים לגברים וגם הכניסו הומוסקסואלים למחקר. בספרם הראשון הם לא התכוונו לדבר על אהבה בכלל. הספר יצא במקביל לגלולה למניעת הריון ולהמהפכה הפמיניסטית, בדיוק בזמן המתאים. הוא נתן מידע חדש על סקס באופן כללי, אבל היתה בו גם נקודת מבט פמיניסטית: המחקר קבע שגם נשים הן יצורים מיניים - הן יכולות ליהנות ממין והגוף שלהן מעוצב ליהנות ממין, וזה מה שהרגיז אנשים במיוחד".
לא במקרה, באותו הפרק שבו פוטר מאסטרס מצוינת כבדרך אגב גם הגלולה, במקור תרופה שנועדה להסדיר מחזור שאינו סדיר, אבל התגלתה כאמצעי מניעה יעיל. ה-FDA אמנם עדיין לא אישר אותה כאמצעי מניעה, אבל נשים רבות פנו לרופא בטענה שמחזורן לא סדיר, רק כדי להניח ידיהן על הגלולה. אזכור הגלולה בפרק שבו מפרסם מאסטרס לראשונה את ממצאיו המהפכניים בנוגע לנשים קושר את שני האירועים זה לזה, כחלק ממהפכה גדולה יותר שנרקמה באותה תקופה בכל הקשור למיניות האשה.
"גם בכל הנוגע לאורגזמה דגדגנית הם היו מאוד מהפכניים ופמיניסטיים", מציינת אשפורד. "אמנם פרויד דיבר לפני כן על האורגזמה הדגדגנית, אך הוא התייחס אליה באופן מאוד פטרוני, שהבהיר למעשה שהסקס הראוי היחיד הוא זה שמתקיים עם בעלך. מבחינתו, אורגזמה דגדגנית היתה אורגמה ילדותית, שאליה מגיעות ילדות באמצעות אוננות. רק כשהן נישאות ונהפכות לבוגרות, הן נהנות מאורגזמה 'אמיתית' וגינלית. מאסטרס וג'ונסון מצאו שאלה שטויות: נשים יכולות ליהנות בדרכים שונות וגם לבדן. עבור גברים שביקשו לשלוט בנשים שלהם, גם באמצעות מין, היו אלה חדשות רעות. אבל המחקר היה מבוסס על מדע מדויק ועל נתונים אמפיריים, ולכן קשה היה להתווכח עם הנתונים".
אשפורד מודה כי לפני שהתחילה לכתוב את הסדרה, היא לא הכירה ממש את פועלם. "שותפתי להפקה קראה ביקורת ב'ניו יורק טיימס' על הביוגרפיה של מאסטרס וג'ונסון שכתב תומס מאייר, ובה רואיינה ג'ונסון כשעוד היתה בחיים. לאחר שקראתי את הביוגרפיה, חשבתי שזה סיפור מעולה. נמשכתי לסיפור הזה בעיקר בגלל הפן המדעי. יש כל כך הרבה סקס בטלוויזיה, והרבה ממנו באמת משעמם ולא מחדש דבר. מבחינתי זו היתה הזדמנות להסתכל על כך כמדע, וזה עניין אותי.
"הרשת מאוד התלהבה מהרעיון. כיום בכבלים אפשר לראות הכל, והם מאוד התלהבו ולא דאגו מסצנות מיניות או מפורשות מדי. מעולם לא קיבלתי מהם בקשות לצנזורה, או פתקים על סצנה כזו או אחרת שאומרים 'את לא יכולה לעשות זאת'. אם כבר, אנחנו לעתים מצנזרים את עצמנו כדי שיהיה בכך טעם ורגישות. אנחנו לא מעוניינים לכתוב סצנות מפורשות בשביל הסקס בלבד".
בעוד שחייהם האישיים של מאסטרס וג'ונסון בסדרה שונו לחלוטין ופרטים רבים בהם בדיוניים לגמרי, הרי שהמחקר עצמו נותר מאוד מדויק ולאשפורד חשוב לשמור על ההתאמה למציאות. "אנחנו לא נוגעים בגילויים ובשיטות המחקר. מסיבות משפטיות - לא כל המעורבים אישרו לאזכר אותם בסדרה - נדרשנו לשנות דמויות שונות שהיו בסביבתם, אבל אנחנו שומרים באדיקות על דיוק במחקר".
כך למשל, בעונה השלישית מתעקש מאסטרס לחנוך תוכנית להכשרת נשים שישמשו כמטפלות מיניות לרווקים, למרות התנגדותה הנחרצת של ג'ונסון. "עד אז הטיפול המיני שלהם נועד לזוגות, ומאסטרס מאוד רצה לעזור גם לגברים רווקים", מספרת אשפורד. "לכן הוא ביקש לספק נשים מטפלות. הוא רצה לסייע גם לנשים רווקות, אך סבר כי נשים לא יחושו נוח עם סרוגייט זכר. גם במציאות ג'ונסון הרגישה לא נוח עם התוכנית הזאת והם נקלעו לבעיות בגללה. הם הפסיקו לעבוד עם סרוגייט לאחר שבן זוג של אחת מהן תבע אותם, והם כמעט הפסידו. זה היה מאוד שנוי במחלוקת. עם זאת, מאסטרס חזר לתוכנית בהמשך, מכיוון שמאוד רצה לסייע לגברים רווקים".
לדברי אשפורד, מאסטרס וג'ונסון ופועלם היו מאוד מוכרים בשנות ה-60, אך עם השנים ובעיקר עם כניסתם של כוהני מין מפורסמים לתמונה, דוגמת ד"ר רות וסטהיימר, דעך כוכבם. "העבודה שלהם עדיין מסייעת לאנשים שמתמודדים עם בעיות תפקוד, ובעולם המדע הם עדיין נחשבים לחיוניים, אבל אין ספק שהם היו פחות מוכרים בקהל הרחב, והסדרה החזירה אותם לתודעה, בעיקר של צעירים שהתוודעו אליהם ואל מחקרם. אני חושבת שהתוכנית הראתה לצופים שהחוקרים האלה עשו עבודה פורצת דרך בתחום המיניות".
מדע או פורנו?
מאסטרס התחיל את מחקרו ב-1957 באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. בתחילה ערך תצפיות על זונות ובהמשך עבר לתצפיות ומדידות מדויקות של אנשים וזוגות, שאוננו או קיימו יחסי מין בתנאי מעבדה. ג'ונסון הצטרפה למחקרו לאחר שמאסטרס שכר אותה כמתאמת מחקר. עד 1965 תיעדו השניים במעבדה את האנטומיה והפסיכולוגיה של התגובה המינית, בהתבסס על תצפיות על 382 נשים ו-312 גברים. ספרם הראשון, "התגובה המינית האנושית", שיצא לאור ב-1966, נהפך לרב מכר, אך כמו בסדרה חטף קיתונות של ביקורת וזעם מצד חוקרים. האם גם כיום נחשב מחקרם למהפכני ופורץ דרך בתחום חקר המיניות, או שמא צעד המדע מאז כברת דרך ארוכה, והשניים נותרו הרחק מאחור?
ד"ר צחי בן ציון, פסיכיאטר המחוז ומנהל המרפאה לבריאות מינית במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה ובמחוז הדרום של כללית שירותי בריאות, סבור כי "הייחוד הבולט של מאסטרס וג'ונסון הוא העובדה שהם ביצעו בדיקות אמפיריות. הם היו חלוצים בתקופתם וגם לאחר תקופתם - עד היום רוב המחקרים שנעשים בחקר המיניות מתבססים אף הם על שאלונים. עם זאת, לא בטוח שהמחקרים שערכו אז, תצפיות על זוגות שמקיימים יחסי מין בתנאי מעבדה, היו מתאפשרים כיום.
"בזכותם נפתח דיון בנושא המיניות ובעיות בתפקוד המיני. אמנם חלק מממצאיהם נשללו עם הזמן, אבל ההכרה בשכיחות הגבוהה של בעיות שניתנות לפתרון היתה פריצת דרך, כמו גם הלגיטימציה לפתור בעיות ולטפל בהן במסגרת טיפולית כזו. עד אז היה מקובל לפתור בעיות בתפקוד המיני בשיטה הפרוידיאנית של פסיכואנליזה, אך הם השתמשו בטיפול התנהגותי לחינוך למיניות. עם זאת, כיום אנחנו יודעים שהשיטה שלהם, שבה זוג מטפל בזוג, טיפולים ארוכי טווח ופרוטוקולים לצורכי טיפול, היא לא חיונית ולא הכרחית".
גם בן ציון מזכיר את ייסורי הגיהינום שעבר מאסטרס. "טענו שזה לא מדע אלא פורנו, ועוד שלל התבטאויות נגד המחקר. גם קינסי לפניהם נזרק מהאוניברסיטה. ואולם בעוד שקינסי התבסס על שאלונים וראיונות עומק, מאסטרס וג'ונסון לא ראיינו אלא תיעדו, צילמו ובדקו. הם התחילו בהסתכלות על נשים וגברים שקיבלו כסף על כך, ובהמשך עברו לזוגות שהסכימו להיחשף בפניהם למען המדע. כנגד כל הסיכויים והמקטרגים, הם המשיכו בעבודתם. רבים היו מתייאשים הרבה קודם".
למרות המהפכה שערכו מאסטרס וג'ונסון בתחום, טוען בן ציון שגם כיום, 50 שנה לאחר מחקרם פורץ הדרך, מין וטיפול בבעיות הקשורות לתפקוד מיני נחשבים לטאבו. "אחת הסיבות שבעטיין אני מעביר הרצאות בפורמט של סטנד-אפ היא כדי להנגיש את הנושא, שעדיין לרבים קשה לדבר עליו, אף שהוא חלק אינטגרלי מחיינו. כך למשל, הגיע אלי זוג שלא קיים יחסי מין במשך חמש שנים. בהתחלה הם חשבו שזה יעבור, וככל שעבר הזמן הם התביישו לדבר על זה עם רופא המשפחה. גם בדורנו השיח על מין עדיין לא פתוח דיו. אמנם השתפרנו, אבל מין הוא עדיין לא הנושא הכי לגיטימי גם ברפואה".
בן ציון מציג כדוגמה שורת נושאים שמצא המחקר של מאסטרס וג'ונסון, ועדיין עולים בהרצאותיו, בהם הזמן שנדרש להגיע לאורגזמה, זיוף אורגזמה, התגובה הרפלקטורית בגוף הגבר לאחר אורגזמה - שצריך לנוח, בעוד שאצל נשים כמעט לא קיימת תגובה כזו, קשר בין עצבנות ומתח לבין פגיעה בתפקוד המיני, העובדה שלנשים רבות כואב והן ממשיכות לקיים יחסי מין.
"אין ספק שעבודתם היא חלוצית ומהפכנית", הוא מדגיש. "הם הניחו את אבן הפינה והשאירו אחריהם תלמידים רבים, שהמשיכו את המחקר שלהם. הם יצרו את המקצוע שנקרא רפואת מין, שלא היה קיים עד אז. עם זאת, יש תחומים רבים שעדיין דורשים מחקר ובדיקה מעמיקה: אנחנו עדיין לא טובים בלהציל חשק מיני אצל נשים, אנחנו עדיין מתקשים בטיפול בקושי להגיע לאורגזמה. אנחנו טובים בלפתור בעיות כמו שפיכה מוקדמת וזקפה.
"הבעיות השכיחות בטיפול כיום הן הפרעות אורגזמה, כאבים, בעיות של מגדר וזהות מינית, אך לצערנו אנשים עדיין לא ממהרים לטפל בבעיות הקשורות במין. אנחנו מנסים להנגיש את הנושא לציבור באמצעות הרצאות, ראיונות וכתבות - בכל דרך אפשרית. המצב הולך ומשתפר, אך יש עוד עבודה רבה לפנינו. כיום נערכים מחקרים רבים בתחום, והרבה יותר פשוט לקחת מדדים מנבדקים. כל אחד יכול להקליט ולצלם את עצמו, ולמדוד בעצמו. זה הרבה פחות מסובך מאשר בימיהם".
סקס הוא יותר מתגובה פיזיולוגית
ד"ר מיכל לוריא, מנהלת המרכז לבריאות מינית בבית חולים הדסה הר הצופים, סבורה דווקא כי המהפכה האמיתית בתחום חקר המין לא שייכת בהכרח למאסטרס וג'ונסון. היא מציינת כמה אישים ומחקרים מרכזיים בחקר המיניות לאורך השנים: הרופא הגרמני מגנוס הירשפלד ייסד את המכון לסקסולוגיה בגרמניה ב-1919, שהיה הגוף הראשון בעולם שחקר מיניות באופן רשמי. ב-1933 שרפו הנאצים את ארכיון המכון וחקר המיניות שהתחיל בתנופה גדולה ירד לטימיון.
אלפרד קינסי חידש את המחקר בתחום זה בארה"ב בשנות ה-50. הוא ערך מחקר גדול באמצעות שאלונים וראיונות עומק לגברים, וזאת נחשבה לפריצת דרך גדולה בחקר המיניות. אחריו הגיעו מאסטרס וג'ונסון שחקרו את התחום בשנות ה-60 באמצעות צפייה והקלטה של התגובה הפיזיולוגית של אנשים המקיימים יחסי מין או מאוננים, והביאו לפריצת דרך גדולה נוספת.
לוריא מבקשת להאיר זרקור על חוקרות בנות זמננו שהביאו אף הן לפריצת דרך משמעותית בתחום חקר המיניות. אחת מהן היא הרופאה הפנימאית רוזמרי בסון, שאצלה התמחתה לוריא בוונקובר במשך שנתיים. "את מאסטרס וג'ונסון עניינה התגובה הפיזיולוגית בזמן סקס - הם בחנו מדדים כמו שדיים גדושים, נרתיק מתרחב, דופק עולה וכדומה, אבל הם לא בחנו היבטים נוספים כמו חשק מיני. הסקסולוגית הלן זינגר-קפלן היתה זו שהתייחסה לראשונה לעניין החשק המיני. היא חילקה את מעגל התגובה המינית לשלושה שלבים: חשק, עוררות ואורגזמה. ואולם בסון טענה שיש נשים המצויות במערכות יחסים ארוכות, שאין להן חשק מיני אלא מוטיווציה לרצות להיות מינית. אם הגירוי נכון והנסיבות נכונות, החשק יבוא כתגובה ולא כמניע. הגישה שלה ביקשה לתת לגיטימציה לכל אשה שאין לה חשק מלכתחילה. היא גורסת שיש כמה סגנונות לתגובה מינית תקינה ולא רק אחת.
"בהמשך לבסון, ב-2007 ביקשה הפסיכולוגית סינדי מסטון לבדוק מדוע אנשים מקיימים יחסי מין. היא ביקשה מ-1,500 סטודנטים לתת את סיבותיהם - והגיעה לכ-800 סיבות שונות, בהן אהבה, עונג וחיזוק הקשר, אך גם סיבות 'מפתיעות' יותר, כמו רצון להתנקם במישהו, או כי סקס עם מישהו מחזק את המעמד החברתי. מצד שני, הפסיכולוגית מרטה מאנה בדקה למה נשים לא יקיימו יחסים גם אם הן מרגישות חשק. במחקר זה נמצא כי קיימות כמה סיבות שכיחות שבגינן נשים יוותרו על מפגש מיני, בהן עייפות ושעמום מהשגרה. אפשר לומר שבחלק מהמקרים האשה מחשבת - לא בהכרח באופן מודע - סיבות בעד ונגד מפגש מיני. אם יש יותר סיבות בעד, היא תהיה מעוניינת במגע מיני, גם אם אין לה חשק בשלב התחלתי. ברגע שהמפגש המיני מתחיל, אם הנסיבות והגירוי המיני טובים, החשק יתעורר, ואם יש עונג וסיפוק, יהיו רצון ומוטיווציה לעשות זאת שוב. כך, מה שבעבר נחשב כהפרעה בחשק המיני נעלם מההגדרות, וכיום רק אם יש הפרעה בעוררות המינית או חוסר עניין במין זאת נחשבת בעיה".
לדברי לוריא, "במחקרים האחרונים יש אמירה פמיניסטית: אשה מחליטה אם היא מעוניינת במפגש מיני ומה הנסיבות והגירוי שהיא מעדיפה. רבים מתנגדים לגישה זו, מכיוון שהם טוענים שסקס מבוסס על דחף מיני ממקור ביולוגי. יש מרכיב של דחף, אבל לצערנו כיום אין עדיין טיפול שיכול להשפיע בצורה יעילה ובטוחה על הדחף המיני. אפילו הכדור שאושר באחרונה בארה"ב לטיפול בחוסר חשק מיני, פליבנסרין, לא נמצא יעיל משמעותית ויש לו תופעות לוואי רבות".
היא מציינת כי מאסטרס וג'ונסון תרמו רבות לידע של היום. "בין השאר, דרכם למדנו שכ–85% מהנשים זקוקות לגירוי באזור הדגדגן כדי לחוות אורגזמה. אבל התרומה של בסון חשובה לא פחות. כיום, כשאשה מגיעה אלי לטיפול ומתלוננת על חוסר חשק מיני, אנחנו מדברות גם על המוטיווציה. אולי אין לה חשק כי הקשר בין בני הזוג גרוע? אולי אין לה חשק כי היא מרגישה שהיופי שלה לא עומד בסטנדרטים של מה שנחשב יפה בחברה שלנו? מיניות הוא נושא מורכב ומושפע מהורמונים, אך גם ממרכיב רגשי וממסרים שאנו מקבלים מהחברה. הטיפול חייב להתייחס לכל המרכיבים".
חק מהטיפול בתפקוד המיני בימינו דומה למה שעשו מאסטרס וג'ונסון, אומרת לוריא. "בשנות ה-60 פסיכואנליזה היתה הטיפול המקובל בבעיות מיניות. מאסטרס וג'ונסון טענו שאנשים במצוקה רוצים פתרון עכשווי, ולכן הגו פתרון התנהגותי. חלק מהטיפול שפיתחו קשור במיומנויות ריכוז ותקשורת בגירוי הדדי, מבלי לחשוב על השלבים הבאים, של זקפה או אורגזמה".
עוד ב-mako בריאות:
>> עד כמה אתם מכירים את הפחמימות שלכם?
>> גמורים? הנה 11 טריקים שירימו לכם את האנרגיות
>> איך אדם כל כך צעיר נזקק להשתלת לב? סיפורו של עמית פישר
לריא מציינת כי התרומה של מאסטרס וג'ונסון למה שמתרחש בגוף בזמן סקס היא ענקית, אבל כיום אנחנו יודעים שמדובר בהרבה יותר מתגובות פיזיולוגיות, "לכן מבחינתי בסון רלוונטית לא פחות. דגם נוסף חשוב הוא זה של המטפל המיני בארי מקארתי, שכתב את המודל של 'המין שטוב דיו', ובו הוא מדבר על המורכבות של המיניות של הגבר. על פי מודל זה, סקס עבור הגבר לא חייב להיות בדפוס של 'עובר או נכשל' סביב הזקפה או השפיכה, אלא משהו יותר אינטגרטיבי, יותר מבוסס אינטימיות, עונג ללא דרישות".
לדבריה, המיניות שלנו מושפעת מגורמים ביולוגיים, רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים-תרבותיים. "ההיבט האחרון משתנה ללא הרף, והספרות המקצועית לא תמיד עומדת בקצב של המתרחש. כך למשל, בשנים האחרונות ילדים חשופים לפורנוגרפיה יותר מאשר בעבר ובגילים מוקדמים יותר. רק עכשיו התחלנו להבין לעומק את היקף ההשפעה של תופעה זאת. כיום יש גם יותר מסרים מנוגדים - מצד אחד אווירה מתירנית שכביכול מעודדת עונג מיני של נשים. מצד שני, בחלקים מהחברה נשים שאוהבת מין לא נתפשות טוב. קיימים מחקרים בתחום ההשפעה של המסרים של החברה על המיניות, אך המציאות נמצאת בשינוי מתמיד.
"המטפל צריך להיות קשוב למתרחש בחברה המסוימת שהפונה מגיע ממנה. טיפול מיני לא יכול להיות במבט ביולוגי צר בלבד, אלא רב-תחומי, שתופר חליפה אישית למטופל. גם במצבים שבהם הבעיה בתפקוד המיני קשורה לבעיה בריאותית, יש מקום להסתכל על התמונה כולה. אולי במקרים מסוימים טיפול תרופתי יכול לעזור, אבל אני מאמינה שהטיפול טמון קודם כל בחינוך: חינוך בסיסי של האנטומיה והפיזולוגיה של הגוף. בנוסף, חינוך לכבוד הדדי ולשיח, לקבלת החלטות בהסכמה משותפת. וגם חינוך לשוויון בנתינה ובקבלת עונג. בני זוג לא זהים - אבל הם שווים. השיח על כך שהגבר זקוק לאורגזמה והאשה לא בהכרח לא תקף עוד. כשכל זה יקרה, יהיו פחות פניות למרפאות לטיפול מיני".
הפמיניסטיות קיוו למהפכה
בדיוק לשם כך עוברת שלומית הברון, מחנכת למיניות בריאה (מידע אמין על מין), בין בתי ספר בארץ ומנסה לסייע לבני נוער בהתמודדות עם מיניות ועם מין. "המהפכה הכי גדולה שיצרו מאסטרס וג'ונסון היא המחקר שערכו לגבי נשים ומיניות", היא אומרת. "מעצם העובדה שהם חקרו מספר גדול יותר של נשים ומעצם כך שלא התעלמו מהנשים, הצליחו השניים להפריך כמה 'עובדות' על מיניות האשה, מכיוון שהם התרכזו בחקר תהליך ההתעוררות המינית של נשים.
"המחקר שערכו על נשים קבע עובדה מופרכת והזויה באותן השנים: האשה היא יצור מיני. באותם ימים זאת היתה עדין מחשבה בלתי נתפשת, למרות מחקרו של קינסי על מיניות האשה ב-1952 שתיעד דברים דומים. מאסטרס וג'ונסון הצליחו לערער את המוסכמה שהאורגזמה פחות חשובה לנשים מאשר לגברים ובזאת נתנו בעצם 'אישור' שהיה נחוץ לנשים שהמיניות שלהן נראית ושמותר להן להשמיע את קולן המיני".
הברון מזכירה מחקרים מאוחרים יותר, שהתבססו אף הם על העובדה שהאשה היא אכן יצור מיני, וזכו לביקורת. "ננסי פריידי, למשל, הזמינה נשים לכתוב את הפנטזיות המיניות שלהן והוציאה ספר בשם 'הגן הנעלם', שבו תוארו הפנטזיות, מסווגות לפי קטגוריות שונות. גם על פריידי טענו שהיא ממציאה, שמדובר בפורנוגרפיה ותו לא, ושלא יכול להיות שכל כך הרבה נשים מפנטזות. הספר יצא כעשר שנים אחרי המחקר של מאסטרס וג'ונסון והרעיון שאשה נהנית ממין, רוצה מין, ואפילו מאוננת היה כה מופרך, עד שהיה קשה לשכנע אנשים שזה אמיתי.
"המחקר של מאסטרס וג'ונסון סימן את תחילתו של שבירת המוסר הכפול של אשה: קדושה וקדשה. כדי להרשות לעצמן להיות מיניות, נשים רבות צריכות לדעת שזה לגיטימי, שזה קורה לנשים נוספות. לחלקנו זה אולי מובן מאליו, אבל גם לחלק מהנערות בנות ה-15 שאני מדברת אתן בבתי ספר זה לא מובן מאליו. השבירה של המוסר הכפול הזה היא אחד הדברים שאנחנו עדיין נדרשות לעשות, אבל הדבר הכי חשוב שיש ללמד בהקשר של חינוך מיני הוא שהאשה היא יצור מיני, והיא אף יכולה להיות יצור מיני לבד, ללא גבר. כשמגלים שנשים מאוננות ומפנטזות בהמוניהן, קשה לומר שזה לא נכון, או נחלתן של חריגות בלבד".
עם זאת, גם לאחר מחקרם פורץ הדרך, קשה מאוד לשבור תפישות וסטריאוטיפים שהושרשו כל כך עמוק בחברה. "העברתי שיעור בחינוך מיני לבנים בכיתה ח' על סטריאוטיפים מגדריים. אני שואלת אותם מה מותר לאשה ומה מותר לגבר, אילו תכונות אופייניות לאשה ואילו לגבר, ורואים שהם עדיין שבויים בקונספציות ששייכות למאה ה-19. עם זאת, רואים שבסיס המחקר של מאסטרס וג'ונסון נמצא שם, ואכן בנות מאוננות. בניגוד לשנות ה-60, כיום נערים צופים בפורנו באופן די קבוע ולכן יש נושאים שכבר מובנים להם, אך יש גם נושאים שהתעוותו לחלוטין בגלל הפורנו. התפישה המסורתית, שלפיה בנות לא צריכות ליהנות ממין ובנים כן, עדיין קיימת, אבל יש שינוי בחברה, בעיקר לגבי מצבן של הנשים. משהו מתערער בסטריאוטיפים המגדריים שלהם".
"מאסטרס וג'ונסון היו שותפים למהלך גדול שקרה לצד התנועה הפמיניסטית, שהתחילה לראות באשה בת אדם, יחד עם המצאת הגלולה, יחד עם הוצאתה מהמטבח ומהבית בלבד. מכלול הדברים האלה יחד יצרו את המהפך בהתייחסות לנשים, ולהם יש בהחלט מקום שם, בעצם כך שהם העלו על דעתם שהנושא אפשרי. אפשר לומר שכיום אנחנו במצב טוב יותר מבחינת מיניות הנשים וקבלת האשה כיצור מיני, אך במצב גרוע מהיבטים אחרים: השיח המיני כיום מאוד מחפיץ ויש מרדף מטורף אחר הגוף המושלם, שמתבטא בהסרת שיער ובניתוחים פלסטיים".
הברון מציינת כי כיום נושא המיניות נגיש יותר לנערות. "בשיעורי חינוך מיני ניתנת לגיטימציה לבנות לאונן ולהכיר את הגוף שלהן. גם לנו המבוגרים קשה להתייחס לנושא, וקשה לתת לנערות דרור להיכרות עם עצמן. זה יותר מורכב לנו כחברה מאשר אצל בנים. אם נסתכל על שינויים שנעשו בחינוך המיני לאורך השנים, נראה כי כיום מדובר בחינוך מיני פלורליסטי וטוב, שמכיר בסטריאוטיפים השונים. בשיח שיש לי עם יועצות ומחנכות אנחנו מלמדות את הבנות את המוסר הכפול: מצד אחד מותר להן להיות מיניות, מצד שני מהם הגבולות שלהן, מהו חיזור בריא ולא בריא. אם נערה מספרת שחבר שלה לא מרשה לה ללכת עם חולצות בטן כי הוא אוהב אותה, כי הוא רוצה שתהיה מכובדת, אנחנו צריכות לפרק את המשמעות של כל זה. זה קשה במיוחד כשיש כמות מצומצמת של שעות המוקדשות לחינוך מיני".
ד"ר מיה לביא־אג'אי מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על מיניות ואורגזמה נשית, דווקא נוטה לצנן את ההתלהבות מהמחקר של מאסטרס וג'ונסון וממהפכנותו. "מצד אחד למאסטרס וג'ונסון, יחד עם קינסי, היתה השפעה מאוד משמעותית על חקר המיניות. הם הגיעו מתפישה הגורסת כי מיניות היא לא דבר רע שצריך להשתיק ולהגביל, גם אצל נשים. במובן הזה הם היו מהפכנים, כמו גם בשל העובדה כי הם ריכזו מאמצים מחקריים בנושא.
"מאסטרס וג'ונסון התייחסו לגברים ולנשים באופן שווה בהתייחסות שלהם למיניות. הם גם היו מהפכנים בדגש שהם שמו על הדגדגן, והגיעו למסקנה שרוב האורגזמות הן לא וגינליות - בכך הם היו שונים מהתפישות המיושנות של פרויד. הפמיניסטיות שפעלו בשנות ה-60 חשבו שמשם תבוא המהפכה, שהמחקר ישנה את כל מערך הכוחות במיניות. הן קיוו שנשים יתחילו לאונן ולדבר על המיניות שלהן באופן חופשי יותר, אך כמובן שזה לא קרה".
מנגד, טוענת לביא־אג'אי, "הבעיה העיקרית במחקר שלהם, שקיימת עדיין בכל תחום חקר המיניות, היא שהמודל הוא עדיין גברי למדי. נכון שדיברו על הדגדגן ויצאו נגד התפישה הרווחת שאורגזמה יכולה להיות נרתיקית בלבד, אבל המחקר עצמו היה מאוד גברי והחזיק בתפישה מאוד גברית של מין מנותק מרגשות". לגבי העובדה שבמחקר עצמו נכללה אשה, דבר שיכול להיחשב מהפכני כשלעצמו לאותה התקופה, אומרת לביא־אג'אי כי "כמובן שתמיד משמח שנשים מצליחות לשבור קצת את תקרת הזכוכית. עם זאת, כשכל הסביבה היא כל כך גברית, את צריכה להיות בעצמך גברית מאוד כדי להשתלב בה".
אחת הבעיות העיקריות שמוצאת לביא־אג'אי במחקר היא שהשניים התייחסו רק לפן הפיזיולוגי במעבדה ולא התייחסו לצד הנפשי, הרגשי ולכל המכלול שמגיע עם יחסי מין, ובכך פיספסו אלמנטים רבים במחקר. "מכיוון שהם כל כך השפיעו על חקר המיניות, עד היום התפישה של תחום המחקר היא מאוד ביולוגית, דוגמת חברות תרופות שמנסות למצוא תרופת פלא לחשק הנשי. הגישה הזאת בעייתית באופן כללי, ובאופן ספציפי יותר לנשים. מיניות היא חוויה בינאישית. אי־אפשר להתייחס אליה רק בפן הביולוגי.
"מאסטרס וג'ונסון הגדירו את הנורמה של המיניות. ההפרעות המיניות שמצוינות כיום ב–DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי) מבוססות פחות או יותר על המחקר שלהם, והן כוללות בעיות בהגעה לאורגזמות, חוסר תשוקה וכדומה, בעוד שכיום יש חוקרות פמיניסטיות שמציעות חלוקה לפי גורמים שונים, לא בהכרח ביולוגיים. רבות מההפרעות קשורות לבעיות כלכליות, ללחץ חברתי או כלכלי על נשים, לחברות מסורתיות יותר שלא מאפשרות לנשים לחקור את המיניות שלהן. לאותן נשים לא היתה הזדמנות בכלל לגלות אורגזמה. כשאנחנו חוקרים רק את ההיבט הפיזיולוגי, אנחנו מתעלמים מההיבטים האלה".
ביקורת נוספת של לביא־אג'אי על המחקר היא שהם שמו תפישות גבריות במרכז, שלפיהן המטרה היא אורגזמה - והתבוננו רק במבנה השגרתי של סקס: משחק מקדים עד להגעה לשיא. "תפישה זאת לא מביאה בחשבון חוויות של נשים רבות, שלא חוות אורגזמה באופן שכיח, אך חלק מהן נהנות בדרכים אחרות. המחקר כביכול מכריח אותן לחוות אורגזמה, אבל יש הנאות נוספות ביחסי המין, לכן המהפכה של האורגזמה הדגדגנית לא קרתה כי בסופו של דבר נשים לא נהנות רק מאורגזמה. בשל הדגש ששמים על השינויים הפיזיולוגיים, אנחנו מפספסים את המשמעות שנשים מייחסות להנאה, וזה הרבה יותר מורכב ונרחב מאורגזמה בלבד".
לביא־אג'אי נותנת כדוגמה שתי חוקרות פמיניסטיות שהתייחסו להיבטים נרחבים יותר בחקר המיניות: "ליאונור טיפר היא חוקרת אקטיביסטית שנלחמת בחברות התרופות שמנסות לשווק תרופות להגברת החשק המיני אצל נשים. היא אחת הבודדות שעומדת מנגד. היא עורכת קמפיין גדול נגד פליבנסרין, התרופה החדשה שאישר באחרונה ה-FDA, וחושפת את כל האסטרטגיות שבהן השתמשה חברת התרופות כדי למשוך נשים: החברה בנתה אתר אינטרנט שנראה כמו אתר פמיניסטי, שקורא לחקור גם מיניות של נשים. לחברה יש לוביסטים רבים כמובן, והיא חושפת את האסטרטגיות שלה כדי להעביר תרופה מאוד בעייתית: כך למשל, יש ליטול אותה שלושה חודשים מראש ואסור לשתות אלכוהול כשנוטלים אותה.
"חוקרת פמיניסטית נוספת היא סרי ואן אנדרס, שבוחנת את הקשר בין חברה לביולוגיה. היא חקרה את הקשר בין טסטוסטרון לתשוקה, וטוענת שאנחנו צריכים קודם כל להבין מהי תשוקה. היא מנסה לערוך מחקר ביולוגי בדומה למאסטרס וג'ונסון, אך לא במנותק מהמשמעות האנושית של מיניות".
לדבריה, למרות המהפכה, עד היום מיניות נמצאת בשולי המחקר האקדמי. "כמובן שיש התקדמות בחקר המיניות, אבל התחום הזה עדיין מתמקד בלימודי מגדר ואולי קצת בסוציולוגיה - בשאר התחומים לא. כך, למשל, בלימודי רפואה או בעבודה סוציאלית לא מלמדים על מיניות. לא מכשירים מטפלים כיצד לדבר עם מטופלים, או איך להתייחס למיניות שלהם. יש טיפולים רבים המשפיעים על מיניות, כמו כימותרפיה, ורוב הרופאים לא יודעים איך להתייחס לזה ואיך לדבר על כך עם מטופליהם. נכון שהתקדמנו ויש הרבה יותר מחקרים שעוסקים במיניות האדם, אך עם זאת, לחברה האנושית עדיין קשה לחשוב על מין מבלי לגחך".
>> נשימות יוגיות: כך נושמים כמו מקצוענים, צפו
כתבות נוספות:
איך הייתה 2015 בבורסה?
האמת מאחורי עסקת גולן-טלקום סלקום
