להקים משפחה עם אדם אחד, לחלוק איתו בית, חשבון בנק ובילויים ובעיקר שהוא יהיה האחד והיחיד עד קץ. התרבות שלנו מסלילה אותנו למונוגמיה על ידי נטרול של כל אפשרות אחרת ועל ידי העברת המסר הרומנטי הנורמטיבי דרך מכלול שלם של סוכני תרבות החל משירים רומנטיים, דרך ספרות וסרטים רומנטיים, חינוך, אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה ועוד.
מעבר לכך, מונוגמיה חובקת בתוכה הבטחה של ביטחון לחיים שלמים (יהיה מי שידאג לי אם אחלה בסרטן או כשאזדקן), רוגע (לא צריך להתמודד עם קנאה או חרדת נטישה) ותחושת ייחודיות שבנויה על בלעדיות מינית ורגשית. הרבה מהערך העצמי שלנו מושג על ידי נבחרות רומנטית ומינית - אם אדם בחר בי מכל הבנות בעולם, זה כנראה אומר עלי משהו. זה אומר שאני מספיקה, שווה, ראויה לאהבה. בעוד שאם הוא רוצה אחרות זה אומר עלי שכנראה שאני לא מספיק ומשהו חסר בי, אחרת לא היה לו צורך במשהו נוסף.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
הצורך המשלים של הביטחון
אז למה אחרי מספר שנים אנשים רבים מוצאים את עצמם בוגדים, נפרדים, או מרגישים מתוסכלים במונוגמיה? כנראה שלמרות שהביטחון (על גווניו השונים) מהווה צורך אנושי בסיסי ואף הישרדותי, הוא רחוק מלהיות צורך מהותי יחיד. הצורך האחר, המשלים שלו, הוא חופש.
גם לחופש יש גוונים רבים. גילוי עצמי, אוטונומיה, היכולת להיות מי שאנחנו בעולם ולהביא את זה לידי ביטוי מלא (אותנטיות) ועוד. הרבה פעמים הצורך הזה לא מקבל ביטוי במונוגמיה, לא כי לא ניתן להרגיש חופשיים במונוגמיה, אלא כי מונוגמיה בתרבות שלנו בנויה על איסורים הדדיים. אנשים רבים מוותרים על אוטונומיה על גופם, מיניותם ורגשותיהם כיוון שזה מצופה חברתית, כיוון שזו הציפיה של בני או בנות הזוג שלהם, כיוון שהם מעדיפים לשלם את המחיר הזה מאשר לאפשר לבני או בנות הזוג שלהם את אותו החופש, וכיוון שהם לא מכירים אלטרנטיבות אחרות או לא מאמינים שהם ישימות.
אם נתבונן לרגע כיצד נפגע פעמים רבות הצורך האנושי באוטונומיה במסגרות מונוגמיות, נגלה שלמעשה מצופה מהאדם, ברגע ההתחייבות לאדם אחר, לוותר לעד על החופש שלו על גופו שלו עצמו, על מיניותו ועל רגשותיו. מעתה ואילך הוא חייב לשכב עם בן או בת הזוג שלו, הוא לא יכול להגיד "לא" לזמן ממושך מדי, כי הוא למעשה היחיד שיכול למלא את הצורך של בן הזוג במיניות. הסכנה בבלעדיות הזו ועוד לנצח, היא שהבלעדיות הזו עלולה, והרבה פעמים אכן הופכת בני אדם לספקי סקס של בני זוגם. בין אם הם רוצים בכך או לא.
איך מתמודדים עם פערים במיניות בין בני הזוג?
למה ריצוי הורג את התשוקה המינית?
מונוגמיה: החלטה אישית ולא זוגית
החוק נגד אונס של אישה על ידי בעלה עבר בארץ אך ורק בשנות השמונים של המאה העשרים ובמדינות רבות אחרות רק במאה ה-21. עד כדי כך זה היה ברור מאליו שבני הזוג חייבים סקס אחד לשני. אולם, תחושת חובה במיניות הורסת וממיתה את התשוקה ומייצרת פערים במיניות בין בני הזוג, והריצוי שמגיע עם תחושת החובה פעמים רבות, מרחיב את הפערים הללו עד למותה של המיניות לפחות מהצד המרצה.
במקביל אסור לבני הזוג למלא את הצורך הזה בשום מקום אחר. גם אם הפערים במיניות גדולים. גם אם אין תשוקה. גם אם לא היה סקס כבר חודשים או שנים. הדרך היחידה של מי שרוצה יותר סקס, תשוקה, או בכלל את היכולת למלא את הצורך במיניות היא לכפות את זה על בן או בת הזוג, ללכת לטיפול מיני שעדיין נכשל כישלון חרוץ ברובו בהצלחת החזרת התשוקה (מדובר על ה-15% הצלחה), להתגרש או לבגוד.
בעיה אחרת היא חוסר היכולת להיות אותנטיים. אם בני אדם מתאהבים באחר, נמשכים אליו, או מפסיקים להימשך לבן או בת הזוג הם לרוב לא ידברו על כך. הם נאלצים להסתיר חלקים מעצמם, ולרוב מרגישים אשמים עם עצם הרגשות, הפנטזיות או המשיכה המינית לאחר. ומה לעשות, רובנו מתישהו נחווה משיכה לאחרים וחלק לא מבוטל, על פי המחקרים, גם יחווה התאהבות באחרים או אהבות מקבילות.
כך אחרי כמה שנים יחד אנשים רבים מוצאים את עצמם בחוויית חוסר חופש, ובתחושה שאין להם יכולת להחליט על גופם, מיניותם ורגשותיהם שלהם עצמם, ושהדרך היחידה, המוסרית והמקובלת חברתית לממש אותם היא להיפרד. אנשים רבים מוצאים את עצמם בדילמה קשה ומייסרת, על מה הם יצטרכו לוותר, על חופש, על מיניות, על תשוקה, על חיבור מיוחד שנוצר לאדם אחר מחוץ למערכת - או האם על המשפחה, הילדים, בן או בת זוג אהובים וביטחון כלכלי?
חלק ניכר מבני האדם לא מצליח להתמודד עם הדילמה הזו ומחליט לוותר על יושרה וללכת לנהל רומן מחוץ למערכת. כך לכאורה כל הצרכים של אותו אדם מקבלים מענה. הוא לא מאבד את משפחתו, לא פוגע בילדים, לא יורד ברמה הכלכלית ובה בעת חווה את התשוקה והגילוי המיני והרגשי. אבל זה לא מדויק כי האדם הזה מוותר על יושרה ועל אותנטיות והרבה פעמים מוותר על ערכיו. גם אלו צרכים אנושיים מהותיים.
רק לשרוד? לא מספיק
מונוגמיה, כמו כל דרך נבחרת, אמורה להיות בחירה חופשית של בן אדם ולא כזו שנכפית עליו על ידי חברה או בני זוג. אם אדם רוצה להיות מונוגמי כדאי מאוד שזה יהיה החלטה אישית ולא זוגית. כי זו התפיסה הערכית שלו, כי הוא לא מעוניין באחרים, או כי הוא מעוניין לחקור את הזוגיות והמיניות עם אדם אחד בלבד וזו ההעדפה שלו כלפי עצמו. מונוגמיה *שלי* לא יכולה להיות משהו שאני כופה על *אדם אחר*. ומונוגמיה חופשית כדאי שתהיה כזו שאין בה איסורים ועונשים. אלא כזו שבה הבחירה האוטונומית והאותנטית של בני אדם תהיה מונוגמיה. ובמידה וזה ישתנה, וזה יכול להשתנות, שתהיה להם היכולת לדבר על כך עם בני הזוג שלהם בצורה בוגרת, כנה ואמיתית.
חופש הוא צורך אנושי בסיסי לא פחות מביטחון. בלי ביטחון אנחנו לא שורדים ובלי חופש אנחנו רק שורדים. ורק לשרוד מתישהו לא מספיק. אם אתם רוצים להיות מונוגמיים אתם תצטרכו למצוא את הדרך, הלא טריוויאלית והלא ברורה מאליה, להיות חופשיים בתוכה ולדעת שגם בני הזוג שלכם חופשיים בתוכה. אחרת מונוגמיה עלולה להפוך לכלא ומרחב כפייה הדדי במקום מרחב הדדי של גילוי ובחירה חופשית.