דוח מצמרר שנכתב על ידי משרד הבריאות ופורסם אמש (שבת) חושף הזנחה, התעללות, עינויים והשפלה שעברו חטופים ששוחררו או חולצו משבי החמאס בעזה. הדוח, שיוגש השבוע לאו"ם, מתאר את השלכות האירועים הקשים על מצבם הבריאותי, הגופני והנפשי של השבים.
תוארו בו מעשי אלימות פיזית ומינית שבוצעו בילדים ונערים. שני בני נוער שהוחזקו יחדיו במהלך השבי סיפרו כי נאלצו לקיים אקטים בעלי אופי מיני אחד בשני, וכן שהשובים שלהם ביצעו בהם מעשים בעלי אופי מיני כולל הפשטה מלאה, מגע באיברים מוצנעים והצלפה על איברי המין. שני ילדים צעירים נוספים חשפו סימנים של כוויות על העור באזור הגפיים התחתונים. "אחד הילדים סיפר שמדובר בפעולת צריבה מכוונת על העור שבוצעה באמצעות חפץ מלובן (Branding). הסיטואציה תוארה כאירוע מאוד טראומתי".
בהמשך הדוח תוארו גם אירועים קשים של אלימות פיזית ומינית בקרב נשים ומבוגרים. "אחת מהשבות ששוחררה לאחר 55 ימים תיארה תקיפה מינית שעברה בידי מחבל חמאס תחת איומי אקדח", נכתב בדוח. עוד הוסיפו כי "באירועים שונים - השובים הכריחו את מרבית הנשים הצעירות והמבוגרות להתפשט כשאחרים, לרבות השובים שלהן, רואים אותן ערומות. חלק מהנשים הצעירות, סיפרו שהשובים שלהן נגעו בהן באופן מיני. אחדות ציינו כי הן שכבו קשורות למיטה והשובה שלהן ישב ובהה בהן".
עוד עולה מן הדוח כי הגברים חוו התעללות פיזית קשה יותר, שכללה: הרעבה מתמשכת, מכות נמרצות בכל חלקי הגוף, לרבות צריבת העור באמצעות ברזל מגולוון, תלישה של שערות, כליאה בחדר סגור למשך ימים רבים עם מעט מאוד מזון ומים, החזקה בבידוד כשהם קשורים בידיים וברגליים ו"מניעת האפשרות ללכת לשירותים כך שנאלצו לעשות את הצרכים שלהם על עצמם".
הדוח המצמרר מציג גם עדויות לגבי עינויים שעברו החטופים ששבו באמצעות מניעת טיפול רפואי או הכאבה מכוונת בעת מתן טיפול, וכן הרעבה ותזונה לקויה, והחזקתם של החטופים בתנאים סניטריים ירודים שגרמו לעלייה בתחלואה, בין השאר לשלשולים, וכאבי בטן, כינמת ומחלות עור זיהומיות.
מלבד העינויים הפיזיים, השבים עברו גם התעללות פסיכולוגית ממושכת. בדוח מציינים הכותבים כי החטופים הובלו אל עזה בכלי רכב פתוחים יחד עם גופות נרצחים מהאירוע, ובחלק מהמקרים הם הובלו ברחובות העיר "כאשר קהל הצופים בתהלוכה, חובטים בהם בידיים חשופות, במקלות, משליכים לעברם אבנים ומשפילים אותם". עוד נכתב כי מציאות השבי כללה גם איומים ושטיפות מוח, "בין השאר גם באמצעות חשיפה לאייטמים תקשורתיים ולסרטונים מהרשת שנועדו לייאש את החטופים ולהפכם לכנועים וצייתנים".
הצוותים הרפואיים והפסיכו-סוציאליים שהעניקו טיפול ראשוני לשבים מעידים כי לחוויות שבי אלו, השלכות קשות על הבריאות הנפשית והחברתית של השבים "ישנם שבים, שחווים פחד מצמית, אי שקט, ניתוק רגשי ובלבול. הם חוששים לצאת מהחדר אפילו במתחם המוגן של בית החולים", נכתב בדוח. "בקרב חלק מהשבים ניכר הקושי לשחרר התנהגויות שלהן נדרשו בשבי, כמו אכילה מצומצמת והזנחת ההיגיינה. אחרים מתקשים לראות בקבוק מים חצי מלא בלי לגמוע ממנו עד תום. יש ששומרים אוכל במקומות מסתור בחדרם מפחד שלא יהיה להם מה לאכול מחר. הם מודעים לכך שזו אינה פעולה הגיונית, אך אינם מסוגלים להימנע ממנה".
"אקטים שחותרים להפוך אדם לחיה"
קשה להישאר אדיש לנוכח תיאורים קשים אלה, שמזכירים אירועים אחרים בהיסטוריה של העם היהודי. "אלה אקטים שחותרים להפוך אדם לחיה", קובעת ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב. "אלה לא מעשים שניתן להגדיר כבנאליות של הרשע, או כאחד מהתירוצים של הנאצים במשפטי נירנברג ולפיו 'רק ביצעתי פקודות'. כאן החוטפים ממש אימצו תפקיד של מנגלה, כל כך סדיסטי. הם לא פחדו שהחטופים יברחו ואז החליטו להגיב, הם ראו את האנושיות שבהם ובכל זאת נהגו באופן כה אכזרי".
לדבריה, העדויות של אותם חטופים אודות הקושי להשתחרר מהתנהגויות הישרדותיות ששימשו אותם בשבי, כמו למשל החובה לסיים בקבוק מים, מזכירות סיפורים שנשמעו מפי שורדי שואה. "זה מזכיר לי דברים שנשמעו מפי בני הדור השני לשואה, על כך שההורים אומנם לא מדברים על מה שהיה שם, אבל הם 'התנהגו את זה' לאורך השנים".
"פוסט-טראומה הוא דבר אמיתי, ביולוגי. גלי קול והתנהגויות שחדרו דרך למוחם של אותם חטופים, הפכו באופן מוחשי לצלקות במוח, והביאו לשינוי אמיתי בחיווט המוח"
ד"ר עידית גוטמן
ד"ר גוטמן מסבירה כי באמצעות תרגול ניתן אט-אט לנסות להפחית בתדירות ההתנהגויות האלה. "התהליך מכונה הכחדה, אבל זה לא באמת מכחיד אותן באופן מוחלט. הרעיון הוא ללמד את המטופל שהתנהגויות אלה כבר לא אקטואליות, ולא רלוונטיות לאחר שחזר מהשבי".
לדבריה, הטראומות הקשות שחוו החטופים שחזרו מהשבי, גרמו לצלקות במערכת הנוירולוגית ובמערכת העצבים המרכזית שלהם. "פוסט-טראומה הוא דבר אמיתי, ביולוגי. גלי קול והתנהגויות שחדרו דרך למוחם של אותם חטופים, הפכו באופן מוחשי לצלקות במוח, והביאו לשינוי אמיתי בחיווט המוח".
הד"ר מדגישה כי גם אי-הודאות לגבי מצבם של בני משפחתם שעדיין מוחזקים בעזה, או של חטופים אחרים שהוחזקו יחד איתם בתקופה בשבי, תורמת להידרדרות מצבם של החטופים ששבו. "העובדה שרבים מהם כלל לא יודעים מה עלה בגורלם של אותם קרובים או חטופים שהוחזקו עמם היא 'שואתית'. זו חוויה איומה, הם לא יכולים להשתחרר עד שלא יקבלו תשובה. הם עדיין חשים שהם מחכים למשהו, והם צריכים לדעת שהם נלחמים בשביל משהו. גם אלה שחזרו וגם אלה שעדיין נמצאים שם".