מחלת הסרטן טומנת בחיקה התמודדות פיזית לא פשוטה, אבל לצדה מגיעה גם התמודדות נפשית בכל שלבי המחלה וגם לאחריה, התמודדות שלא תמיד זוכה להתייחסות הראויה ולטיפול הנכון.
"מחקרים מצאו שעד 50 אחוז מהאנשים שמתמודדים עם מחלת הסרטן עלולים לסבול מתסמינים של חרדה ודיכאון", מסביר ד"ר עודד המרמן, פסיכולוג רפואי ורכז צוות גוף ונפש במערך בריאות הנפש של מאוחדת במחוז ירושלים. "ההתמודדות הנפשית הזו מובנת מאוד, בייחוד לאור העובדה שמדובר במחלה מסכנת חיים שמייצרת חששות רבים בנוגע לעתיד ולחיים בכלל".
ד"ר המרמן טוען כי לעיתים קרובות הקושי הנפשי לא מקבל את תשומת הלב הנדרשת, בעיקר בגלל הדגש הרב שניתן להתמודדות הרפואית עצמה, שתובעת באופן טבעי את רוב תשומת לבם של הרופאים, החולים וגם של בני משפחותיהם. "נוסף לכך", הוא אומר, "הסביבה עשויה להיות ערה בעיקר לגילויי רגש שניכרים לעין, כמו בכי או התקפי חרדה, אבל תשומת הלב לביטויי רגש נסתרים יותר, כמו אנהדוניה (אובדן הנאה או עניין), אובדן תקווה, תחושות אשמה או ניתוק חברתי עלולים לעבור מתחת לרדאר, אף שהם עשויים להיות בעלי חשיבות עצומה בסיוע נכון לאנשים שמתמודדים עם סרטן".
אז מהם מרכיבי הרגש הפחות בולטים שעשויים להוביל להתמודדות לא פשוטה בקרב אנשים שמתמודדים או החלימו עם מחלת הסרטן, ואיך אפשר לסייע להם ולתמוך בהם? הד"ר מפרט:
חוסר ודאות
אחד המרכיבים הבולטים בהתמודדות עם הסרטן הוא תחושת חוסר ודאות בנוגע לעתיד: מה הצעד הבא שעלי לעשות? האם הטיפול במחלה שלי יצליח? האם אני אסבול? האם אני אחלים? איך ייראו החיים שלי מעתה והלאה? עבור הרבה אנשים, דאגות אלה מועצמות ומלוות במטען רגשי כבד ובאובדן תחושת שליטה על הגוף ועל העתיד.
"לעיתים חוסר הוודאות קשור באופן ישיר לקבלת ההחלטות הטיפוליות הקונקרטיות, אבל לפעמים הוא קשור לתחושת העמימות הכללית בנוגע לעתיד", מסביר ד"ר המרמן. "באופן מאוד הגיוני, תחושת עמימות בנוגע לעתיד עלולה להגביר תחושות של חרדה או דכדוך, ואפילו להשפיע פיזית על הגוף, למשל ליצור קשיי הירדמות או קשיי קשב וריכוז. במצבים אלה חשוב שיהיה לאדם מקום לבטא רגשות אלה בסביבה אמפתית ומכילה. כשתומכים באדם שמתמודד עם מחלה, הנטייה הטבעית היא לרצות להרגיע או לעודד, אבל חשוב לאפשר שיח רגשי פתוח וחם, גם כשמדובר ברגשות שלא תמיד קלים לעיכול, ולא לברוח לתגובה האינסטינקטיבית הנפוצה ולהגיע לו ש'יהיה בסדר', או 'אתה חזק'. כמו כן, כדאי לזכור שיש מצבים שיש לנו עליהם שליטה: תזונה נכונה, נטילת תרופות, התמדה בטיפול ופעילות חברתית, ומנגד יש מצבים שאין לנו שליטה עליהם – למשל האם הטיפול יצליח. בתקופה של חוסר וודאות, מאוד עוזר לבצע הפרדה בין השניים ולהשקיע את עיקר הכוחות במקומות שיש לנו שליטה עליהם".
חרדות
רמה מסוימת של חרדה היא בהחלט מובנת, מותאמת ואפילו יכולה להועיל בהתגייסות לטיפולים ובהתמודדות עם קשיים בניהול המחלה. עם זאת, חרדות יכולות להיות גם מציפות מאוד, מעוררות מצוקה או מקשות את ההתמודדות. כמה סוגי חרדות מאפיינים אנשים שמתמודדים עם סרטן, בהן חרדה מתופעות לוואי של טיפולים, עלייה בחרדה לנוכח בדיקות רפואיות (Scanxiety) ופחד מהישנות המחלה (Fear of Cancer Reoccurrence).
"במקרים כאלה, חשוב לדעת שאלה רגשות נורמטיביים והגיוניים, אבל חשוב לטפל בהם כשהם בעצימות נמוכה ולא להמתין עד שהם יהיו עוצמתיים", מבהיר הדוקטור. "פנייה לאיש מקצוע שיוכל לתת מענה טיפולי מותאם בשלב מוקדם יחסית תסייע משמעותית להתמודדות ואף למניעת החמרה. מענה כזה עשוי לכלול עבודה על תרגילי הרפיה, היפנוזה ומדיטציה, טיפול CBT ושיחתי ומענה תרופתי במקרה הצורך".
דימוי עצמי
שאלות של זהות ודימוי עצמי שכיחות בקרב אנשים שמתמודדים עם סרטן. דימוי עצמי הוא האופן שבו אדם תופס את עצמו, את שלמות גופו, את תפקודו ואת מערכות היחסים שחשובות לו. לדברי ד"ר המרמן, "מחלת הסרטן עלולה להפגיש אותנו עם החוויה ש'אני לא מי שהייתי', ולגרור שינויים – לעיתים לחיוב, אך לעיתים גם לשלילה – בתפיסת העצמי. אנשים רבים נאלצים לפתח מערכת יחסים חדשה עם הגוף שלהם ועם יכולות התפקוד שלהם כתוצאה מהמחלה או הטיפול בה. נשירת שיער, עייפות וחולשה, נפיחות, צלקות, שינויים במשקל ועוד. חשוב מאוד לשתף את הסובבים בתחושות האלה כשאפשר. לפעמים, הצוות הרפואי והפרא-רפואי יכולים לתת מענה לחלק מהתסמינים הפיזיים הלא נעימים. במקרים אחרים, אפשר להיעזר בתהליך טיפולי ארוך יותר שבו ניתן לעבד חלק מהמשמעויות של השינויים שהתרחשו ובו זמנית לנסות לראות כיצד לייצור זהות חדשה ולבנות מערכת יחסים חדשה וטובה עם הגוף ותפקודו".
צמיחה פוסט-טראומתית
התמודדות עם כל מחלה, קל וחומר עם סרטן, עלולה לעורר בנו שאלות רבות בנוגע לאופן שבו אנחנו חיים את החיים שלנו, לסדרי העדיפויות שלנו ולמשמעות החיים. לכן, גם אחרי הריפוי מהסרטן, העבודה הרגשית ממשיכה ועבור חלק מהאנשים חוויית ההתמודדות היא הזדמנות למצוא משמעות חדשה בחיים.
"תופעה זו נקראת צמיחה פוסט-טראומתית (Post Traumatic Growth) ועשויה להתאפיין באהבה גדולה יותר לחיים, בחיזוק קשרים חברתיים משמעותיים, וברצון לחוות הנאות וחוויות חיים חדשות או אפילו בפנייה לעיסוק ברוחניות", מסביר ד"ר המרמן. "עם זאת, תהליך האבל ו/או יצירת המשמעות לאחר המחלה הם תהליכים אישיים. חלק מהאנשים עשויים להרגיש כי הסביבה מצפה מהם או דוחפת אותם להרגיש משהו שלא בהכרח נכון להם, כמו לצמוח בעודם אבלים או להכיר תודה בזמן שהם עדיין חווים תחושות כעס או חרדה. ראוי לזכור כי כל אחד צריך לעבור את המסע שלו עם הרגשות שלו בקצב ובאופן שנכון לו ואין מקום לנכון או לא נכון בהתמודדות עם מחלה, ובהחלט יש מקום למוכנות אותנטית וכנה לשהות עם הרגשות שלנו או של יקירנו באופן פתוח, מכיל ולא שיפוטי".