הלוואי שקייט מוס הייתה הסיבה שבגללה אושפזתי בגיל ההתבגרות במחלקה להפרעות אכילה. זה היה כל-כך קל לזרוק על דוגמנית שהציגה מודל יופי דקיק את האשמה באנורקסיה. מוס נשאה על כתפיה המאוד צרות את הנטל שהעבירה אליה טוויגי, "הרזה מדי" של הסיקסטיז. כשהסתיימו שנות התשעים שבהן מוס כיכבה, היא העבירה את הקלון לדוגמניות החדשות. כל עשור והדוגמנית הרזה שלו שמואשמת בשיבוש הרגלי האכילה של נערות צעירות. ההאשמה הזאת מבטאת את הצורך שלנו לפתור בעיה מורכבת בדרך הקלה: אם רק נזיז את האימג' השחפני מהדרך, הרי שנערות העולם יאכלו לשובע וייהנו ממשקל תקין ומחיים בריאים. כמה פשוט.
הבעיה היא שקייט מוס לא עניינה אותי בכלל בשנים שהעברתי בין צומות להקאות. אף דוגמנית לא עניינה אותי. הן גם לא ממש עניינו אף אחת מעשרות הנערות שהיו איתי במחלקות האשפוז, בהן כל הזמן שמענו שהאימהות שלנו אשמות. אחר כך ניסו לשכנע אותנו שאנחנו פשוט לא רוצות להתבגר ולחוות את השינויים הפיזיים שכרוכים בכך. בכל פעם הצליחו לאתר למצוקה שלנו איזשהו גורם שכמעט תמיד גרם לנו להרגיש די טמבליות: אנחנו חיקוי של מודל, אנחנו חלשות מול הורינו, אנחנו מכורות להורמון שגורם לנו לסוטול טבעי אחרי שאנחנו מקיאות.
עברו יותר מ-25 שנה מאז שהחלמתי לחלוטין מהפרעות האכילה ואני עדיין מגחכת ונעלבת לסירוגין כשאני קוראת טוקבקים שמאשימים את המראה של עדן פינס בביקיני באחריות על חיי. לכן, אני מגיעה טעונה מאוד לפגישה עם ד"ר אמיר צנדקוביץ', נוירופסיכולוג שמנהל את מכון "אגם" לטיפול בהפרעות אכילה ב"רעות" ביה"ח השיקומי בתל אביב. גם הוא לא חושב שדוגמניות ניהלו את משטר האכילה של נערות משחר ההיסטוריה המצולמת. הסיבות שהוא מציג קשות הרבה יותר לעיכול, אבל בראייה לאחור מסבירות לי טוב יותר מטוקבקי נאצה על נטע אלחמיסטר מה קרה לי, ומה עדיין קורה לכל-כך הרבה נשים.
הפרעת אכילה היא סימפטום, ולא הבעיה עצמה. הבעיה היא מצוקה שמי שחווה אותה מתקשה לתקשר אותה. הכאב שהיא חשה בלתי נסבל. המקור למצוקה הזאת יכול להיות בבית, ביחסים עם המשפחה, הוא גם יכול לנבוע מפגיעה חיצונית כמו אונס. זו תחושה של אובדן שליטה על חייך. היכולת לשלוט בגוף, מסביר צנדקוביץ', היא אפיק מספק והרסני בו זמנית: "מה שקורה זה שיש איזושהי מצוקה שמייצרת חוויה פיזית ורגשית בלתי נסבלת, ואז מישהי מוצאת את עצמה אוכלת וחשה מועקה. מישהו מציע לה להקיא וזה הופך להיות משהו שמתקיים בפני עצמו. אחרי תקופה מסוימת היא כבר לא מתמודדת עם משהו שעומד מאחוריו רצון. גם כשיש תכנון אין בהכרח רצון. כשאנחנו מנסים לשנות את זה יש חוויה של אובדן שליטה מאוד חזק. היא לא החליטה שהיא רוצה את החוויה הזאת כדי לבטא משהו מול המשפחה או מול מישהו שפגע בה, זה משהו שהוא הישרדותי. לקחת חוויה של רעב, תחושה שהגוף משתמש בה לצורך הישרדותי, כדי לאותת לנו שהגוף צריך דלק, ולהפוך אותה לחוויה שמסמנת לי שליטה, הצלחה והתעלות - זה מרד מאוד גדול בגוף. זה מרד אל מול מציאות שהייתה בלתי נסבלת קודם. למעשה, הגוף הופך להיות חפץ. החוויה של הרעב היא משהו שישמש את מי שהופכת את הגוף לחפץ שמשמש אותה. יש כאן שיחזור של חוויה אחרת, של מישהו שהשתמש בגוף הזה כחפץ".
"מחציתן של הנשים התמודדו עם מצבי אינוס מלא ולעיתים יותר מפעם אחת"
הנתונים מלמדים שאחוז הנערות והנשים שסובלות מבעיות אכילה כתוצאה מחוויית אונס הוא אדיר ומבהיל. "יש חוקרות שטוענות שזה מאה אחוז מהמקרים", אומר צנדקוביץ'. "אני יכול להגיד שלפי הסטטיסטיקה שאספנו אצלנו זה לא בדיוק כך, אבל האחוזים בהחלט גבוהים – 90-85. מחציתן של הנשים התמודדו עם מצבי אינוס מלא ולעיתים יותר מפעם אחת. פעמים רבות ישנה התמודדות עם חוויה של אובדן שליטה וכדי לשרוד הגוף מייצג חוויה של ניתוק ופיצול - כלומר להיות באירוע אבל לא לחלוטין לקלוט את הסיטואציה כדי לשרוד את זה. המחיר ארוך הטווח הוא לשחזר את זה באמצעות הרגלי האכילה בכל מני אופנים. זה בעיקר בולט באנורקסיה".
במקרה שלי, לא היה שום אונס ברקע. לתחושתי, היה משהו במבנה האישיות שלי ושל הנערות שבילו איתי במשך חודשים ארוכים במחלקות שתרם להפרעה הזו. רובנו היינו מז'אנר "הילדה הטובה" - תלמידות מצטיינות, ממושמעות מאוד בבית ובחוץ, "פליזריות" של המערכות בהן גדלנו. "אין 'טיפוס של אנורקסית'?" אני שואלת את צנדקוביץ', "זה תמיד חייב לנבוע ממשהו חיצוני?
"יש קווי אישיות תורמים, שיכולים להיות מולדים או נרכשים בשלבים מאוד מאוד ראשונים של החיים: פרפקציוניזם, או חתירה לשלמות למשל. כשיש לי פרפקציוניזם הוא משמש אותי בהפרעת האכילה כ"כלי עבודה": פרפקציוניזם מבטיח שאני תמיד אחתור למשהו ולעולם לא אשיג אותו, אני כל הזמן בדרך אליו. לעולם לא אגיע למשקל הנכון. וכך אני אוכל להימנע מלהתעסק בדברים אחרים שבאמת מציקים לי ואני מתקשה לבטא אותם".
הדרך שלי להיפרד מהפרעות האכילה התחילה אצל פסיכולוגית של קופת חולים שאצלה טופלתי מחוץ לאשפוז. הגישה שלה הייתה שונה לגמרי מזו של בית החולים. הייתי כבר בת 17, אחרי שני אשפוזים של חצי שנה בהם בעיקר למדתי מחברותיי טכניקות להסתרת אוכל וזיוף משקל. נכנסתי למחלקות האלה כ"עבריינית קטנה" ויצאתי מהן עם ידע עצום איך להפוך ל"עבריינית כבדה". שנים רבות אחרי הסכמתי להשתתף במחקר שנעשה על בוגרות המחלקה רק כדי שאוכל להסביר בו שהחלמתי למרות האשפוזים - ולא בזכותם. עורך המחקר, שבאותה עת גם היה מנהל המחלקה, זלזל בטענה הזאת. לא נעלבתי, כי הוא לא יכול אחרת: הוא חייב למצוא דרך שתצדיק את השגיאות האדירות שנעשו באותה תקופה, אמצע שנות התשעים, בניסיון לטפל בנו. צנדקוביץ' והצוות ב"אגם" כבר מציגים גישה שונה לגמרי מזו שחווינו אז, שדומה מאוד לזו שעזרה לי להחלים. היא מתייחסת להפרעות האכילה כאל הרגלי אכילה והרגלים, כידוע, אפשר לשנות.
"זו מסגרת של טיפול יום וטיפול מרפאתי", מסביר צנדקוביץ'. "5 ימים בשבוע, 6 שעות ביום, טיפול פסיכולוגי פרטני לצד טיפול קבוצתי. עיקר העבודה היא הארוחות – 10 ארוחות בשבוע. המטרה של הטיפולים היא לעזור למטופלות להתמודד כשהן עושות שינויים אמיתיים בארוחות שהן אוכלות בטיפול. הגישה של הדיאטניות מתייחסת לאוכל כאל מזון ולהרגלי האכילה כאל פרקטיקות קלות ליישום. לא מדברים על שקילות, גרמים וכמויות מדויקות. משהו הרבה פחות נוקדני ממה שהיה נהוג פעם. למעשה מנרמלים את הרגלי האכילה: לא חותכים את האוכל קטן-קטן, לא משתמשים בקיסמים, לא מאפשרים לספוג עם מגבות נייר את השמן מהשניצל. אנחנו עושים גם מודלינג: כל הצוות משתתף בארוחות באופן פעיל. אנחנו מייצרים תרבות של ארוחה שיש בה משהו משפחתי. המטרה היא לעודד אותן להתמסר במסגרת האשפוז ולהתמודד עם ההשלכות הרגשיות של שינוי בהרגלי האכילה".
למרות זאת, זה לא סיפור קל. לא לכולן. צנדקוביץ' מסביר שתהליך החלמה נע בממוצע בין חמש לשבע שנים. התורים לטיפול ארוכים, בייחוד למכון שלו. כדי להתחיל בפתרון הבעיה כדאי להכיר בזה שהיא מורכבת הרבה יותר ממעקב אחרי מודלים של יופי בלתי אפשרי באינסטגרם.
פרטים נוספים על הגורמים להפרעות האכילה, סוגי ההפרעות ואיך מטפלים אפשר לקבל בשיחה המלאה שלי עם צנדקוביץ' בפודקאסט "לאתגר את הבלתי אפשרי".