שרון (שם בדוי), מטופלת בת 26, מעולם לא טעמה זיתים או תותים. למעשה, היא לא טעמה מאכלים רבים כל כך שאולי יהיה קל יותר לציין מהם הדברים שהיא כן אוכלת: פסטה בלי רוטב, פיצה בלי תוספות, עגבניות אבל רק אם נחתכו על ידי מישהו מוכר שיודע לחתוך אותן בלי למעוך אותן. אה כן, וצ'יפס ושניצל.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
הבררנות של שרון נשמעת יוצאת דופן בעיקר בגלל שמדובר באדם בוגר. בררנות באוכל נפוצה מאוד בילדות; תינוקות בגיל חצי שנה עד שנה וחצי מוכנים לטעום ולהתנסות, אך אי-שם בין גיל שנה וחצי לגיל שלוש מופיעה "נאופוביה", פחד מדברים חדשים (ובעיקר ממאכלים חדשים). כך נוצרת העדפה של מעט מזונות קבועים שתישאר סטטית עד גיל 5 או 6 ברוב המקרים. אז כן, בררנות בגיל הילדות היא חלק טבעי בהתפתחות והיא גם נפוצה מאוד - וחולפת. אבל מה אם היא לא?
הו לא, מלפפון!
ניתן להגדיר כמעט כל אדם כבררן באוכל במידה כזו או אחרת. הרי אפילו אכלנים ליברליים יירתעו כנראה ממאכל שנתפס על ידם כלא אכיל (ראו למשל משימות אכילת מקקים בתכניות הריאליטי) ועד לבררנים שיפגעו באופן קיצוני בבריאותם בדרך אל המאכל היחיד שאותו הם מוכנים לאכול - נקרא להם בינתיים אנשים עם ARFID, וממש בקרוב נסביר מה זה אומר. לכן גם אין הגדרה ברורה לבררנות בבגרות. עם זאת, אכילה של פחות מ-30 מזונות נחשבת בדרך כלל לבררנית במיוחד.
בררנות בבגרות מתחילה לרוב בילדות, אך יכולה להתפתח בכל גיל. עבור הבררן או הבררנית המצויים, אכילה מלווה במידה כזו או אחרת של חרדה ופחד. לכן הם ישתדלו להימנע מאכילה בציבור. בילדות ובהתבגרות הם עשויים להימנע מלישון אצל חברים מתוך חשש שאחד מההורים "ידחוף" להם מאכל לא מזוהה. עבור כל אדם זה יכול להיות בסך הכל מלפפון תמים, אך עבורם האובייקט המאיים יכול לעורר תגובת חרדה של ממש (דמיינו שמגישים לכם צלחת ובה זוג עיניים, בדרך כלל בליווי המשפט השנוא על בררנים: "אתה חייב לפחות לנסות"). בבגרות מתחיל להיות מסובך לצאת לדייט ("האמת שבא לי רק קצת אורז לבן, אני לא כל כך רעבה"), לאכול עם חברים לעבודה או להימצא בכל סיטואציה הסובבת סביב אוכל, מה שלא משאיר הרבה סיטואציות חברתיות להשתלב בהן.
שמעתם על דיאטת וורן באפט?
בררנות באכילה כוללת לרוב דחיית קבוצות שלמות של מזונות - בדרך כלל בשר ו/או ירקות - ואם נשאל את הבררן המצוי, הוא כנראה ימקד את תחושת הדחייה שלו באחד החושים: ריח, טעם, אסתטיקה, מגע, מרקם ("לא אוהב קראנצ'י", "לא אוהבת שהירקות חורקים לי"). בשונה מבררנות אצל ילדים, שעשויים לטעום מאכל לא מוכר אם הם רעבים במיוחד או בסיטואציה שונה מהרגיל – בקרב מבוגרים ישנה הימנעות מוחלטת מאכילה של מזונות מסוימים גם אם רעבים מאוד, וחוויה ממשית של חוסר נוחות פיזית כשמנסים לטעום מזון לא שגרתי. לכן, גם אם ננסה לשחד אותם לאכול וגם אם הם מאוד ירצו (ורובם אכן מאוד רוצים), החוויה הסובייקטיבית היא שפשוט לא ניתן לאכול מה שלא ברשימת ה-VIP של המזונות המאושרים למאכל.
בשונה מהפרעות האכילה המוכרות יותר, אכילה בררנית לא נועדה לשמירה על הבריאות או המשקל. ברוב המוחלט של המקרים, אכילה בררנית כוללת תזונה לא מאוזנת ולא בריאה, שבהתאמה פוגעת בבריאות. קחו למשל את וורן באפט, שאמר על עצמו שהוא "אוכל כמו ילד בן 6" – יום טיפוסי בחייו כולל קערת גלידה לארוחת בוקר ו-5-6 פחיות קולה.
הכל מתחיל בבית
ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, מכיר מאז 2013 בהפרעה נפשית חדשה המכונה ARFID – הפרעת הכנסת מזון נמנעת/מצומצמת (Avoidant /Restrictive Food Intake Disorder). אבחנה זו מתייחסת לאכילה כה בררנית שהיא מביאה לירידה משמעותית במשקל, צורך בהזנה בצינור, חסכים תזונתיים משמעותיים ותלות בתחליפים ו/או קשיים ניכרים בתפקוד (עקב תחושות אשמה, חרדה ואי-נוחות). עד כחצי אחוז מהאוכלוסייה סובל מהפרעה זו.
קיומה של דרגת בררנות חמורה כל כך מחדד את השאלה כיצד אנחנו לומדים מהו מאכל ראוי ומה לא, מהו מאכל מפנק ומרגש ומהו מאכל בריא ומשעמם. הדמויות המטפלות בראשית החיים - ובקיצור, ההורים - יכולות להיות בעלות השפעה מכרעת על דפוסי האכילה בבגרות. ראשית, הם מודל לחיקוי עבור הילדים מבחינת הרגלי האכילה שלהם, היחס שלהם לאוכל והמאכלים שהם אוכלים. שנית, הם מלמדים כללים רלוונטיים באופן ישיר ("זה לא בריא", "אנחנו לא אוכלים מהרצפה"). שלישית, יש גם מסרים מרומזים יותר שילדים קולטים. למשל, הענקת אוכל כפרס מלמדת שזה אוכל שהילד כנראה רוצה. מנגד, מתן פרס על אכילה של מאכל מסוים מלמדת את הילד שאותו מאכל כנראה אינו מלהיב.
לפעמים יש להורים וליחסים עמם השפעה עדינה בהרבה, ומורכבת להבנה. למעשה, דפוסי האכילה יכולים להיות דרך לביטוי של קונפליקטים משפחתיים מורכבים. ארוחה משפחתית משותפת יכולה לבטא ברמה עמוקה כיצד המשפחה נפגשת ומתאספת יחד – האם במשפחה כולם פועלים יחד למען מטרה משותפת (במקרה הזה הכנת הארוחה)? האם אחד מבני המשפחה זוכה להתייחסות מיוחדת? האם לאחד קונים במיוחד ולאחר לא? האם אחד מבני המשפחה נתפס כחריג? שאלות אלו ורבות אחרות באות לידי ביטוי בצלחת.
ההורים נפרדו, התפריט הצטמצם
ילדים חווים חרדה ופחד מסיבות מגוונות – סביבה כאוטית ומשתנה, חוויה של חוסר שליטה וחוסר הבנה של המתרחש, חוויה של איום עליהם או על בני משפחה (בין אם ממשי או מדומיין לחלוטין) ועוד. מול חוויות של חוסר שליטה ואי-וודאות, ילדים ומבוגרים כאחד מנסים למצוא דרכים לתפוס שליטה. להיות אחראים לגורלם באיזשהו אופן. בהקשר הזה, בררנות באכילה יכולה לייצר עבור ילד עמדה של שליטה כשהוא מרגיש שזו נלקחת ממנו. עמדה שבה הוא זה שעושה בחירות לגבי חייו, נפרד ועצמאי מהוריו, והוא יכול לחוש מידה של נינוחות וביטחון בתוך סביבה לא יציבה.
כשילד מתמודד למשל עם גירושים של הוריו, הוא עלול לחוש כאילו כל הסביבה שהייתה בטוחה ויציבה עבורו מתפרקת ומשתנה. מול שינויים דרמטיים אלה, משהו בנפשו יכול לבקש תחושה של מוכרות, שליטה ויציבות. כך הוא יכול לבחור – באופן לא-מודע – ליצור לעצמו אזור יציב ובטוח על ידי צמצום רשימת המאכלים שהוא מוכן לאכול. יתרה מזאת, בתוך הרשימה ייתכן שנמצא מאכל אהוב "שרק אמא יודעת להכין כמו שאני אוהב" ו/או "שרק אבא מכין כמו שצריך". בררנות זו יכולה בעצם להיות ביטוי של הצורך ביציבות, לצד הרצון לחוש דאגה ונתינה מההורים.
אם כך, ניתן לומר כי לצד המחירים הנלווים לאכילה בררנית יש גם רווחים מסוימים. דוגמה נוספת היא תשומת לב: דרך בררנות באכילה יכולים ילדים לקבל תשומת לב שלהבנתם לא היו מקבלים אחרת – בין אם היא שלילית ("אם לא תאכלי אין טלוויזיה") או חיובית ("הכנתי לך במיוחד בדיוק כמו שאת אוהבת, אולי תטעמי?").
בררנות באכילה יכולה להיות גם דרך לא-מודעת לביטוי של כעס ותוקפנות כלפי ההורים והסביבה, ודרך שאולי מתקבלת כלגיטימית יותר מהבעת כעס ישירה. חשוב להדגיש: האכלן הבררן לא בוחר באופן מכוון לצמצם את המזונות שהוא אוכל על מנת לפגוע בסביבתו. אולם בילדות, כשנוצרת תחושה שלא ניתן להביע כעס באופן ישיר - כי אין מי שישמע, או מתוך חשש מהתגובה - ילדים מוצאים דרכים יצירתיות שונות ומשונות לבטא את רגשותיהם. בדיוק כפי שילד יכול לכעוס במקום לומר שהוא עייף, בדיוק כפי שנער יכול לטרוק את דלת חדרו או להתלבש באופן שגורם לאי-נחת להוריו, כך ילדים יכולים לאמץ אכילה בררנית כדי לבטא את שעל לבם.
לצד מניעים אלה, נראה כי אכילה בררנית מבטאת עמדה עמוקה של זהירות וחשדנות. אכלנים בררניים רבים יעדיפו לאכול בבית, אוכל שהוכן על ידי אדם מוכר, מאשר לאכול בחוץ. נראה שהאכילה הבררנית מייצגת קושי להרגיש בטוח במקום פחות מוכר, קושי לקבל ולהכניס פנימה במובן הנפשי העמוק. ואכן, מחקרים מצביעים על מרכיב חרדתי משמעותי בקרב אכלנים בררניים. חשבו על התשוקה המתעוררת בכם למראה קינוח מגרה, על הסקרנות והפליאה שמלווים טעימה של מאכל חדש ומיוחד; חוויות אלו אינן מנת חלקו (וגם לא מנת הפתיחה או המנה העיקרית) של האכלן הבררן. כלומר, בררנות באכילה כוללת מידה מסוימת של דיכוי תשוקה, סקרנות, מוכנות להתנסות. זו משוואה פשוטה: הרצון להתענג קטן מהחשש שתתעורר סלידה.
זה אצלנו בדם
לצד המשמעויות הרגשיות של אכילה בררנית, להעדפת מזון והימנעות ממזונות מסוימים יש בסיס גנטי מוצק. אצל מרבית שונאי הכוסברה, למשל, נמצאה מוטציה בגן שקשור לחוש הריח (OR6A2 אם אתם ממש מתעקשים לדעת). באותו אופן ניתן לנבא סלידה מברוקולי (או יותר נכון מ-PTC, החומר בעל הטעם המריר הנמצא בו) על פי דגימת רוק פשוטה. זאת ועוד: לכחמישית מהאוכלוסייה יש 50% יותר בלוטות טעם, כך שהלשון שלהם מעצימה טעמים באופן דרמטי (גיבורי הטעם האלה מכונים בספרות "טועמי-על", "Supertasters"). ליכולת הזו יתרונות הישרדותיים מובהקים, כיוון שהיא מגנה טוב יותר מפני רעל, אבל היא גם מאוד מקשה על האכילה. דמיינו את טעמו של קפה כשהטעם המריר מועצם מאוד, או את הטעם של מאכל מתובלן מאוד כשטעמו של כל תבלין ותבלין מועצם פי שניים.
לצד הטעם והריח יש מרכיב מולד משמעותי נוסף בהעדפת אוכל: ויסות תחושתי. אדם עם סף ויסות נמוך מאוד ירגיש כל גירוי באופן עוצמתי מאוד וימנע מאוכל "חורק", "מגרד", "מעוך" או כזה שתוקפו יפוג בקרוב (אף שעדיין לא פג). מנגד, אדם עם סף גירוי גבוה צפוי לאכול הכל - לרבות מאכלים שיגרמו לקלקול קיבה, בחילה או הקאה. כך, במהרה, ילמד אותו אדם שכדאי לו להימנע מכל מאכל לא בטוח, פשוט כיוון שאינו רגיש מספיק כדי לזהות מאכלים מסוכנים עבורו.
עוד ב-mako בריאות:
>> אתם חייבים להפסיק להוסיף לימון לשתייה שלכם
>> לעולם אל תאכלו את הדברים האלה ביחד
>> לא מחלה: זאת תרופה שגרמה לעיוות הזה
זוכרים את ה"נאופוביה" שמאפיינת ילדים? ובכן, כולנו נמנעים במידה מסוימת מדברים חדשים. לכל בני האדם יש צורך בוודאות, שליטה ומוכרות - וגם צורך באי-וודאות, עניין, ריגוש והפתעה. אכלנים בררנים יכולים אמנם להיות פתוחים מאוד לחוויות שאינן קשורות באכילה, אך ברוב המקרים יש קשר בין פתיחות למאכלים חדשים ופתיחות לדמיון, העדפה של מגוון וסקרנות אינטלקטואלית – חלק ממה שפסיכולוגים מכנים "פתיחות לחוויה".
המאפיין האישיותי הזה יכול להשתנות לאורך החיים ומושפע מאוד מתנאים סביבתיים, אבל מחקרים על תאומים זהים מצאו כי גם בקרב תאומים שאומצו על ידי משפחות שונות וגדלו בסביבות שונות לחלוטין, מדידה של "פתיחות לחוויה" הניבה תוצאות דומות. כלומר, ייתכן מאוד שגם בנושא זה ישנו מרכיב גנטי לא מבוטל (ומדענים אף מצאו גנים ספציפיים שחשודים כקשורים בו, אבל נחסוך מכם את עוד רצפי אותיות ומספרים).
כוחה של בחילה
למרות המרכיב הגנטי המשמעותי, חשוב לזכור שחוש הריח משתנה לאורך השנים וכך גם הטעם, אז לא הכל מוכתב מראש עם הלידה. אם אתה לא מוכן להתקרב למלפפון, כנראה שכבר שאלו אותך פעמים רבות בחייך האם חווית טראומה שקשורה למלפפונים. זאת כמובן יכולה להיות אפשרות, אך נראה כי חוויה טראומטית, או טראומה נשכחת, היא סיבה נדירה לאכילה בררנית.
משאמרנו את זה, חוויות לא נעימות יכולות בהחלט לעודד הימנעות ממאכלים מסוימים, ובראשן – בחילה. בהתניה קלאסית (או "התניה פבלובית"), לאחר חשיפה עקבית וממושכת להצמדה בין שני גירויים, מופיעה תגובה רפלקסיבית מולדת גם לגירוי המוצמד ולא רק לגירוי המקורי. ובעברית: כלבים מתחילים לרייר בתגובה לצלצול פעמון למרות שהריור מופיע במקור בתגובה למזון ולא לפעמונים. לעומת זאת, בניסויים על עכברושים התגלה כי כאשר ישנה חוויה של בחילה, מופיעה הימנעות מהאוכל שקדם לה – לא לאחר חשיפה עקבית וממושכת, לא לאחר מספר חוויות, אלא מיד. כך גם אצל בני אדם: לדוגמה, נמצא שחולי סרטן נמנעים מאכילת מזונות שקדמו לטיפולי כימותרפיה גם זמן רב לאחר החלמה.
אז מה עושים?
בין אם מקור האכילה הבררנית הוא רגשי, נרכש דרך חוויות שונות או ביולוגי, ובין אם זהו שילוב של מספר גורמים (סביר שאכן כך) - לא מדובר בבחירה ולפחות לא בבחירה מודעת. לכן לא נוכל לסייע לאכלן הבררן אם נציע לו לטעום מאכלים מסוימים. שוב, על מנת להבין משהו מהחוויה, נסו לדמיין שמציעים לכם לאכול מוח של אדם. באותה מידה אין טעם להאשים את הבררן בגלל הרפרטואר הקולינרי שלו. רק כשנקבל את העובדה שזו אינה בחירה, ושלטעום מאכלים חדשים יכול להיות אשכרה מפחיד ואף להסתיים בהקאות ובחילות של ממש – נוכל באמת לסייע.
חשוב לזכור שמבוגרים בהחלט מסוגלים לשנות את העדפות האכילה שלהם (קחו למשל אנשים שבחרו בתזונה צמחונית בגיל מבוגר), אבל במקרה של אכילה בררנית מדובר בתהליך איטי שדורש סבלנות, אמפתיה ועקביות. בתור התחלה, כדאי לבדוק אם ישנה מוטיבציה אמיתית לשינוי. ברוב המקרים, למרות מה שנדמה מהצד, המוטיבציה דווקא גדולה מאוד. בשלב הבא כדאי לבחור מזון שכן מוכנים לאכול ולערוך בו שינוי קל ביותר. למשל לבשל בתנור במקום במחבת, להגיש קר ולא חם, לחתוך אחרת או להגיש בכלי אחר. לפעמים כדאי בשלב הראשון רק להיחשף לשינוי, כלומר להסתכל על האוכל אבל לא לאכול, עד שמרגישים ביטחון לנסות.
כדאי לזכור שיש אכלנים בררנים רבים. לקיחת חלק בקבוצה ושימוש ברשתות החברתיות יכולים לסייע להפנמת המסר "את/ה לא לבד, יש רבים כמוך" ולהתמודד יחד. לבסוף, חשוב להיות במעקב רפואי כדי לוודא שאופי האכילה אינו פוגע באופן משמעותי בבריאות.
ראוי להדגיש: אכילה בררנית יכולה להוביל למצבים מסכנים של ממש. במידה ויש ירידה משמעותית במשקל או חסרים תזונתיים בולטים, חשוב לפנות בהקדם לאיש מקצוע. בטיפול פסיכולוגי ניתן יהיה לברר את מקורות הבררנות ובעיקר להיחשף באופן הדרגתי ומותאם, תוך ליווי מקצועי, למאכלים חדשים – באופן שלא יעורר התנגדות רבה ולא יגביר את ההימנעות והרתיעה בעתיד. ניתן גם ללמוד כלים להרפיה ולהרגעה, על מנת לווסת טוב יותר את המתח המלווה אכילה, ולרכוש מיומנויות בינאישיות שיסייעו להתמודד עם מצבים חברתיים מלחיצים, המשלבים אכילה. טיפול כזה יכלול לרוב גם מעקב דיאטני.
שיהיה בתיאבון.
אלעד גולן הוא פסיכולוג, בעל קליניקה פרטית בחיפה