בגיל 16 התחלתי לתלוש לעצמי את הריסים והגבות.
כשזה התחיל זה פשוט התחיל. לא זכור לי שראיתי את זה איפשהו לפני, אני רק זוכרת שפתאום נהיה לי חור בריסים ונבהלתי אבל לא הצלחתי לעצור את הידיים מללכת לשם. לאט לאט עם הזמן לא נשארו ריסים והידיים עברו לגבות. בשלב הבא גם הן לא נשארו.
נשארתי רק אני מול העולם ערומה (כך באמת הרגשתי), ילדה בת 16 בלי יכולת להסביר לעולם או לעצמי מה עובר עלי, ולמה אני תולשת לעצמי את השיער ומחריבה לעצמי את הפנים.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
"איפה הריסים שלך?"
לימים הבנתי שאני מתמודדת עם הפרעה שנקראת טריכוטילומניה (trichotilomania), הפרעה נפשית של שליטה בדחפים המאופיינת במשיכת שיער חוזרת וכפייתית. לרוב היא נובעת מטריגר כלשהו.
שנים ארוכות חייתי בהסתרה, הרחקתי את עצמי מהחברה, הרחקתי את עצמי מעצמי. משפטים כמו: "מה קרה לך בגבות", או "מה זה אין לך ריסים??" - היו משבללים אותי הכי עמוק שאפשר.
הייתי בטוחה שהשתגעתי. על אמת חשבתי שהשתגעתי. יכולתי לראות בעיניים של כולם את הרחמים ואת חוסר ההבנה של איך יכול להיות שאני לא מצליחה לשלוט על הידיים שלי. התחלתי להתאפר ולנסות להסתיר, אבל פעם לאפר את הגבות זה לא היה באופנה, כולם ראו. מרגע זה וכמעט עשור קדימה שלא האמנתי לשום מחמאה. אני ראיתי במראה את הדבר הכי מכוער ופגום שקיים.
המצב הזה הביא אותי להתקפי חרדה, חרדה חברתית, ריחוק חברתי, התקפי זעם, שנאה עצמית, חוסר מנוחה והרבה הרבה כאב ועצב. כך התנהלתי באותן שנים:
- משקפי שמש ענקיות גם בחורף גם בקיץ וגם במקומות סגורים
- פחד והמנעות מלהכיר אנשים חדשים
- פחד מהאור, שמישהו חלילה לא ישים לב
- מרחק ממצלמות
- מרחק מעיניים ושיחות קרובות
- פחד מדייטים
- פחד מזוגיות
- פחד מלישון עם מישהו כי אני חייבת לקום בבוקר לפניו, לסדר הכל לפני שמתעורר
- פחד להירדם בסלון - שהמשפחה לא תסתכל עלי
- פחד ממפגשים חברתיים ואירועים משפחתיים
- סטוקים של איפור בכל מקום
- פחד מהגשם שלא יימחק לי את האיפור
- פחד משמש שלא תגרום לי להזיע
- על להיכנס לים או לבריכה אין על מה לדבר
"ומותר לי אותי לאהוב"
שנאתי את מה שראיתי, וככל שהשנים עברו זה רק נטמע בי יותר ויותר. כל כך הרבה שנים הכאבתי לעצמי, כעסתי על עצמי, שנאתי ולא קיבלתי את עצמי. ניסיתי בכוח לתקן, ולא הצלחתי.
לפני כמעט 4 שנים זה היה השיא. חטפתי התקף חרדה שהלך ונמשך חודש שלם שבו קמתי כל בוקר עם כאבים בלב, דפיקות לב, קוצר נשימה ורעשים באוזניים. אם להיות כנה אני חושבת שהייתי על סף שיגעון. אבל גם אז החיוך שלי הסתיר הכל, ושגרת העבודה השתיקה לי את הרעשים.
באחד מהימים כמו בכל בוקר קמתי ונסעתי לעבודה ופתאום התחיל להתנגן ברדיו השיר "בדיוק כמו שאני", של רביד פלוטניק. תוך כמה משפטים נעתקה נשמתי והתייפחתי בבכי עד כדי שהייתי חייבת לעצור את הרכב בצד. התפרקתי, בכיתי כמו תינוקת בקולי קולות. שמתי את השיר שוב ושוב. התקשרתי לעבודה והודעתי שאני לא מגיעה. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה שאני רוצה ללכת לטיפול.
אחרי הסערה פתאום הכל מתבהר ואתה מגלה דברים שסירבת להסכים לראות – את היופי שבדבר, את השיעור החשוב שכנראה הייתי חייבת לעבור בדרך הקשה. מגיע רגע שבו אתה מבין שאהבתם של אחרים לא תלויה בשום דבר מלבד אהבת וקבלת עצמך- זה רק אחד הדברים שהיא לימדה אותי, ה"הפרעה שלי".
היא גם לימדה אותי מה זה חמלה, מהי אהבה ללא תנאים. לימדה אותי להזדהות, לזהות אנשים במצוקה, לא לקחת אנשים באופן אישי. היא היחידה שהצליחה להראות לי מה אני באמת שווה.
עפה על המסך
והנה הגיע הרגע שבו כבר אין בושה בכלל, ואפילו יש צורך לחלוק עם העולם את הדבר שהיה נראה לי שנים ארוכות כמו שד שחייבים להחביא.
אז נכון לעכשיו הפסקתי לנסות להילחם בה. היא קיימת, לא "ניצחתי" אותה. יכול להיות שיום יבוא והיא תיפרד ממני ואני כבר לא אצטרך אותה בכלל, אבל עד אז הניצחון האמיתי שלי הוא לחיות לצידה.
מהרגע שנולדתי (בגיל 24) כל מה שאני עוסקת בו זה לאהוב את עצמי, לאהוב את העולם, לפרוץ גבולות ולחגוג את החיים. זה תהליך. וזה לא פשוט. עדיין שדים מהעבר מגיעים לביקור לעיתים קרובות מאוד, אבל אני מחבקת אותם. אני מחבקת אותי.
היום אני מגשימה חלום ותכף מסיימת 3 שנים של לימודי משחק שבהם התמודדתי עם כל הפחדים שלי. כל מראה אפשרית ניצבה מולי, כל עין אפשרית בחנה אותי (וגם נתנה ציון) - היום אני נעמדת איתנה מול מצלמה ועפה על מה שאני רואה על המסך, היום אני מבינה כמה כלים ועומק קיבלתי מכל הסיפור הזה.
אנשים רגילים עם קצת פחות שיער
לפחות 2% מהאוכלוסיה מתמודדים עם ה"הפרעה" הזאת. אם נתרגם למספרים אז זה לפחות 185 אלף אנשים בישראל, ואני אומרת "לפחות" כי מעט מאוד אנשים מסוגלים לפרוץ את חומות הבושה ולהודות בה כדי להיכנס לסטטיסטיקה. לקח לי שנים כדי להבין את היקף התופעה, כדי להבין שאני לא משוגעת.
לאחר שפרסמתי את הפוסט שאיתו נחשפתי באינסטגרם ובפייסבוק, פנו אלי כל כך הרבה אנשים שמתמודדים גם הם עם "טריכו", ושיתפו אותי כמה כוח ותקווה זה נתן להם, כמה זה ריגש אותם שהשמעתי את קולם שהם לא מסוגלים עדיין להוציא. באותו רגע הבנתי שזה לא עוד פוסט על שחרור אישי, זה פוסט שמדבר בשמם של כל כך הרבה אנשים.
הרצון שלי שזה יעלה למודעות כמה שיותר, גם בשביל אותם אנשים שעוד לא מבינים שיש שם ל"דבר הזה" שהם עוברים ושהם לא לבד, וגם כדי שבפעם הבאה שייצא לכם לראות תופעה כזו תדעו שאנחנו בסך הכל אנשים רגילים עם קצת פחות שיער:)