בסוף השבוע האחרון התבשרנו על מבצע החילוץ ההירואי של ארבעה חטופים משבי החמאס אחרי 8 חודשים בשבי – נועה ארגמני, שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן. מלבד ההתמודדות הנפשית והפיזית, ובדומה לשאר החטופים שחזרו מהשבי בחודשים האחרונים, גם הם נאלצים להסתגל למעמדם החדש בקרב הציבור, ולעולם החדש שבו הפכו בעל כורחם למפורסמים. חלק מהחטופים לא היו מודעים לגודל האירוע שהתרחש בישראל בתקופה שבה הוחזקו בשבי, אך היום אינם יכולים להסתובב ברחוב בלי שייגשו אליהם, וירצו לדבר איתם, לחבק אותם ולהרגיש אותם.
"כולם רוצים סלפי, כולם רוצים חיבוק", אומרת ל-mako בריאות קלרה מרמן, ששוחררה משבי החמאס בעסקת החטופים בחודש נובמבר. "זה יכול להיות נפלא עבור אנשים מסוימים, אבל לאחרים זה יכול להיות מאוד קשה. זה תלוי באישיות. כשחזרנו הרגשתי מאוד עטופה והיה לי נעים לקבל את האהבה, הליטוף וההכרה של העם כולו, זה מאוד חימם לי את הלב. גם לואיס שחולץ אחרינו, הוא איש במה, וזה היה לו טבעי, אבל פרננדו לעומת זאת הוא מאוד מופנם".
"אחד מהחטופים שחזרו אמר שהוא מרגיש כמו 'חטוף ליטוף', והילדים שלי הזדהו איתו"
מירית רגב
מירית רגב, אמם של מיה ואיתי רגב שחזרו מהשבי בעסקת החטופים לאחר יותר מ-50 ימים מספרת כי ההמולה והפרסום הקשו על החוויה של ילדיה. "אנחנו מבינים את עם ישראל, שרוצה לחבק ולתת, ולהרגיש אותם, אבל לילדים זה מאוד קשה. מיה ואיתי לא הבינו מה קורה בהתחלה, הם לא הבינו איך כל עם ישראל מכיר אותם ויודע מיהם. הם ידעו שהיו הפגנות אבל לא תיארו לעצמם שזה בסדר גודל כזה. אחד מהחטופים שחזרו אמר שהוא מרגיש כמו 'חטוף ליטוף', והילדים שלי הזדהו איתו. אצל מיה זה הורגש עוד יותר כי הייתה על כיסא גלגלים, ואנשים פשוט באו וחיבקו אותה והיא לא יכלה לזוז, ללכת אחורה, לשדר שלא יגעו בה או שקשה לה עם הסיטואציה". היא מוסיפה כי הילדים מתקשים להתמודד עם מגע של אנשים זרים שמחבקים אותם. "לגעת זה אישי, לגעת בגוף שלך, ללטף לך את הראש, זה מה שעשו להם שם, בשבי. שם לקחו להם את החירות, נגעו בהם, קשרו אותם".
לדבריה, כדי להתמודד עם ההמולה והפרסום, המעיטו השניים ביציאה מהבית בתקופה הראשונה שלאחר השחרור, ולטענתה, גם ארבעת החטופים שחולצו בסוף השבוע האחרון יזדקקו לזמן ממושך כדי לעכל את אשר עברו. "אני בטוחה שגם נועה, אלמוג, שלומי ואנדריי לא קולטים עדיין את האירוע המטורף הזה. הימים הראשונים מאוד מרגשים, אבל אחר כך יהיה להם מאוד קשה. החיוך שלהם לא אומר כלום. מתחתיו הם עברו שמונה חודשים בשבי. כל רגע בשבי הוא נוראי כשלוקחים לך את החירות, שאתם לא יכולים לזוז ועוברים התעללות. זה מה שאני רואה מבעד לחיוכים של הארבעה. גם הילדים שלי מחייכים כלפי חוץ. לדעתי האדרנלין הציף את הארבעה אחרי החילוץ הזה שהיה ממש כמו פאודה, כמו תסריט שאי אפשר לדמיין".
"הדבר החשוב הוא שתשמרו על הילדים, מהתקשורת, מהאנשים"
ברגעי החילוץ של הארבעה צפו בשידור חי גם מירית והילדים. "היינו מרוגשים עד דמעות. מיה גם מכירה את ליאת בת הדודה של שלומי, והיא התרגשה ממש. אמרתי להם כשראינו את זה אם הם מבינים עכשיו מה עם ישראל הרגיש עבורם. ומיה אמרה שכן, אבל שהיא בחיים לא תלך לשלומי ותחבק אותו, שהיא תשאל אותו קודם, אולי רק תיתן לו יד". רגב מציינת כי גם היא עצמה מתמודדת עם סיטואציות דומות. "אתמול הייתי בבית ינאי, אנשים באו, ראו אותי ונתנו לי נשיקה פתאום. אני בן אדם שאוהב לקבל חום, אני חיבבתי את האהבה שקיבלתי מעם ישראל ואת האנשים שבאו לחבק אותי, אני מבינה את העם כי הם היו איתי שם לאורך כל הדרך, אבל עדיף לתת לחטופים שחזרו את המרחב שלהם". היא מבקשת להעביר מסר למשפחות החטופים ואומרת כי "הדבר החשוב הוא שתשמרו על הילדים, מהתקשורת, מהאנשים. לי לקח לי זמן להבין שכל ההמולה סביבם לא עושה להם טוב. צריך להקשיב לרצונות של הילדים ולכבד אותם".
מרמן מוסיפה גם כן כי חשוב שהאנשים יסתכלו על מי שנמצא מולם ויהיו קשובים לו. "החיבה הזו מבורכת, אבל צריכה להיות בהתאם לבן אדם ולפי מה שעוזר לו להתמודד".
"נכפתה עליהם מציאות הזויה שהם לא מורגלים אליה"
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב מסבירה כי "סיטואציה שבה אתה הופך להיות מוגדר בזהות החברתית שלך על ידי הרגע הנורא ביותר בחייך היא משהו שכל הזמן מזכיר לך את הקושי, הסבל והטראומה, ומנכיח אותם". לדבריה, זה מקשה לחזור לזהות הקודמת. "זה לא כל כך מאפשר להיות שוב הבן אדם שהיית, או האדם מהיישוב, כי למעשה מנכיחים לך בתור לסופר, ובעבודה, וכשאתה סתם הולך ברחוב, את הרגע ותקופת החיים שהיית בשבי", היא מסבירה.
לדבריה, בשונה ממי שהפכו 'סלבס' מרצון, המעוניינים באהדת הקהל, פדויי השבי נקלעו לסיטואציה שנכפתה עליהם. "חלקם אולי נהנים מהסטטוס אם הם באופי שלהם מוחצנים יותר או נהנים מסוג כזה של אינטראקציות, אבל יש מי שלא ולמעשה ניטלה ממנו הזכות לבחור. נכפתה עליהם מציאות הזויה שהם לא מורגלים אליה".
היא מציינת כי תחילה חשים החוזרים אדרנלין ותחושת אופוריה. "המעבר הוא דרמטי, אלה תנודות קיצוניות ויש בהן הרבה קושי. הם עוברים מאומללות ומעצב ל'היי' מאוד גדול. הנפש שלנו בכל זאת מחפשת איזשהו איזון, אפילו ברמה הביולוגית, מערכת העצבים צריכה טווחי ביניים, ותנודות קיצוניות הן פחות רצויות". היא מציינת כי החטופים שחולצו בסוף השבוע עדיין לא התחילו לעכל ולעבד את הטראומה שעברו. "בזמן שהטראומה מתרחשת, הגוף והנפש הם רק במצב של הישרדות. בשבי למשל אין סיוטים, כל הדברים האלה מתחילים רק אחרי. ברגעים הראשונים יש הקלה שהכל נגמר, וכאילו הכל נגמר, אבל במציאות זה לא ככה, הפצע לא נעלם וצריך ללמוד לחיות איתו. זה תהליך שלוקח זמן". כמו כן, היא מציינת כי קיים שוני בין חזרה מהשבי בעסקת חטופים, לבין חזרה באמצעות מבצע חילוץ. "החילוץ היה פתאומי ומפתיע, הם לא קיבלו את הפרטיות המלאה כמו שהיה בפעם הקודמת. גם הנוכחות של המצלמות, והשידור והשאלות בראיונות התקשורתיים היו שונים בפעם הזו".
ד"ר גוטמן מתייחסת גם לקושי במגע בקרב אלה שחזרו מהשבי. "הרבה פעמים קשה להם שנוגעים בהם, או החוויה שמתנפלים עליהם, מתקרבים אליהם, לעיתים בפתאומיות מבלי שהם יכולים לצפות מי ומאיפה ובאיזו דרך". היא מוסיפה כי על אף האהבה הגדולה, בתרבות הישראלית יש מי שמרגיש שהחטופים "חייבים" לו, כיוון שהעם כולו לקח חלק במאבק לשחרורם. "פדויי שבי דיווחו על התבטאויות מאוד קשות של אנשים כלפיהם, שאמרו להם שבגללם עיכבו את הלחימה או בגללם חיילים נהרגו".
לדבריה, החטופים השבים זקוקים לזמן ולמרחב לפני שיהיו מוכנים, אם ירצו, להשתתף בתפקידים הסברתיים כאלה ואחרים. "היו חטופות שחזרו, ובאומץ גדול לקחו על עצמן איזשהו תפקיד אפילו בזירה הבין-לאומית, אבל הן לא עשו את זה מיד, אלא מתוך בחירה וחשוב להבין את זה. כולנו רוצים לשמוע הכל, אבל גם הם עוד לא יודעים עד כמה הם ספגו וצריך לתת להם זמן, מרחב ופרטיות".
לטענתה, ראוי שתחושות הסולידריות והשמחה הגדולה של הישראלים יופנו דווקא לפצועי המלחמה, או למי שאיבדו קרובים במלחמה וזקוקים לחיבוק. "מסתובבים בינינו הרבה מאוד אנשים שאיבדו אנשים שיקרים להם, והם חשים שהאובדן שלהם שקוף, ולא יכולים להגיד אפילו כמה להם היה עוזר אם למישהו הייתה סבלנות לשמוע את הסיפור שלהם. אפשר לתעל את האנרגיות האלה קצת הצידה, לא ישירות לאלה שעכשיו בפרונט ובפוקוס, אלא לכל המתאבלים שעומדים ליד. צריך מרחב מסוים של שקט ובטחון. כשאת על במה וכולם צופים, אין את השהות הזו. העין הציבורית היא גם מאוד שיפוטית, ובושה היא אחד הקשיים הגדולים ששורדי שבי מתארים, לצד האשמה״.