תמונות החטופים החוזרים משבי החמאס שמפורסמות בימים האחרונים מרגשות כל בית בישראל. אבל רבים חוזרים למציאות קשה ומורכבת. איך מבשרים לילד שאביו כבר לא בין החיים?; מה אומרים לילדה שמגלה שאחיה עדיין שבוי בידי החמאס או שהחברים שלה נרצחו? רבים מהם נאלצים להתמודד גם עם העובדה שביתם הרוס ושהם לא יוכלו לשוב אליו, לפחות לא בתקופה הקרובה. איך מבשרים להם בנוסף לטראומה שהם נמצאים בה, בשורות כאלה קשות?
זהבית שפיצר, עובדת סוציאלית מומחית בבריאות, מטפלת משפחתית זוגית מוסמכת ומנהלת השירות לעבודה סוציאלית בבה"ח וולפסון, מספרת שבבית החולים הוקם מערך שכולל צוות ייעודי המלווה את החטופות ששבו מהשבי. "כל עובדת סוציאלית מלווה שבה אחרת - החל מהרגע הראשון ועד לשלב השחרור. רבות מהן התבשרו על אובדן של בן משפחה קרוב, על חברים שנשארו חטופים או אובדן הבית. מאז השואה לא חווינו סיטואציה כזאת. אין כאן נכון או לא נכון, יש לנו עקרונות מנחים והקשבה לשבה עצמה ולמשפחתה".
איך מבשרים בשורות כאלה קשות?
"צריך לעשות את זה בעדינות רבה ובהדרגתיות. ברוב המקרים, המשפחה היא זו שמבשרת ואנחנו, העובדות הסוציאליות, מלוות מהצד. אנחנו בד"כ עוזרות למצוא מישהו משמעותי מהמשפחה שיוכל לבשר את הבשורה הקשה, ואז עוזרות למשפחות להבין מהו הרגע הנכון לכך. מצד אחד, ישנה התרגשות גדולה בקרב המשפחות, והמתנה גדולה לרגע החיבוק עם החוזרים, ומצד שני – עולות גם שאלות קשות, כמו למשל – אם היא יודעת שבן משפחתה נרצח או שהוא מוחזק בשבי.
"באופן כללי, הנחת היסוד שלנו אומרת שלא מעודדים בשורה מרה לפני שהשבה מוכנה לכך. כלומר, לפני שהיא שואלת ורוצה לדעת. אם היא לא שואלת, לא נגיד לה בשלב הראשון, כי היא מוצפת. אנחנו לא יודעים מה היא ראתה או שמעה, ולכן הכול צריך להיעשות בעדינות וברגישות, ויש לשים לב למצב הנפשי שלה. לאחר שהשבה הייתה כמעט 50 יום ללא שליטה, המטרה היא להחזיר לה את השליטה על חייה. אם היא מבקשת לדעת, היא כנראה תהיה מסוגלת להכיל את התשובה, גם אם היא תהיה קשה".
איך המשפחות מתמודדות עם התפקיד הגדול שמוטל עליהן כשהן נדרשות לספר?
"כשהשבות מקבלות את הבשורה הקשה, זה מציף, זה כואב ועצוב. יש משפחות שהיה להן נוח להגיד את זה כמו שזה, והיו משפחות שרצו לספר בצורה הדרגתית".
שפיצר מסבירה כי לרוב אחרי שההתרגשות וסערת הרגשות הראשונית פוחתות, מתעוררות השאלות הקשות. "היה לשבות חשוב להבין מה קרה ובאילו נסיבות כדי לעשות סגירת מעגל. זו רכבת הרים של רגשות, מצד אחד - לבכות על מה שקרה, ומצד שני לחשוב על ההמשך ועל החזרה לחיים. היו כאלה שלא ידעו או לא חשבו על בכלל שיש אפשרות שבני משפחתן כבר אינם".
מה קורה בימים שלאחר הבשורה הקשה?
"לרוב השבות חוות תנודתיות במצב הרוח - הרבה בכי, אמירות כמו – 'לא ידעתי שעכשיו אני חלק ממשפחת השכול, לא הייתי בהלוויה, איך אני נפרדת, מה עושים עם הבית שנהרס עם כל הזיכרונות. מדובר בחוויות קשות מאוד של אובדן, של מחסור בתהליך של פרידה. פגשנו שבות שקיבלו בשורה קשה על אובדן, אך גם נותר להן בן משפחה קרוב בשבי. הן לבשו את חולצת מטה החטופים ונכנסו ל'תפקיד' אשר נתן להן משמעות וחיבר אותן למטרה".
מה עושים כדי לעזור במצב כזה?
"התפקיד שלנו הוא לנסות לעזור לייצר קצה של הגיון במצב הלא הגיוני הזה. אנחנו מחזקות את המשפחה, נמנעות משיתוף יתר ומהצפה של זיכרונות, כדי לא לקבע את הטראומה. אגב, אני חייבת לציין שנדהמנו מהחוסן הנפשי שלהן. הן אלה שחיזקו אותי בסופו של דבר. יש להן צורך לפרוק ולדבר. לעיתים הן משתפות אותנו בדברים שהן לא מספרות למשפחה כי הן לא רוצות להכאיב, ואנחנו מחזיקות את הכאב יחד איתן".