תאמינו או לא, אבל ע', איש אקדמיה בכיר, כיום כבר בגמלאות, מעדיף ללכת לקולנוע, לתיאטרון, למופעי מחול ואפילו למסעדות יוקרה – לבדו! עוד כשהיה תלמיד בבי"ס יסודי והתבקש לכתוב חיבור, כתב משפט אחד בלבד. עדות כתובה לצורך המוגבל שלו בתקשורת עם הבריות.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
לעומתו, א' משתוקק לחברת אנשים וסובל מבדידות, אנו נפגשים בקליניקה שלי כבר כחצי שנה מדי שבוע, והוא עדיין מתקשה להישיר מבט בזמן השיחה. הוא מנצל עד תום את האפשרות הקיימת במקום עבודתו לעבוד יום בשבוע מהבית. בארוחה בת מספר משתתפים במסעדה התאפק ולא הלך לשירותים, מחשש למה שעלולים לומר עליו בדקות הספורות, שבמהלכן נעדר מהשולחן. אלו שני אנשים מופנמים, שכלפי חוץ התנהגותם נראית דומה כל כך – האחד אינו מעדיף להיות חבר בחברת עצמו והאחר משתוקק לחברת אנשים אך חרד ממנה.
על מוחצנות ואושר
מוחצנות היא אחת מחמש תכונות אישיות מרכזיות המסבירות הבדלים בין בני אדם. היא כוללת חום אנושי, חברותיות עד כדי "עדריות" (ככל שיש סביבם יותר אנשים הם מרגישים יותר טוב), אסרטיביות, שכנראה תורמת להשגת מטרות חברתיות, אך טומנת בחובה גם כוחניות ושתלטנות, פעילות רבה ונמרצת המתבטאת באנרגיות גבוהות וצורך להיות עסוק כל הזמן וחיפוש התרגשות ורגשות חיוביים - היבט של מוחצנות שקשור קשר הדוק לאושר ושביעות רצון מהחיים. מוחצנות בפני עצמה אינה מזוהה באופן מוחלט עם בריאות נפשית, אך היא פועלת כמקדם ביטחון המגן על האדם המוחצן מפני פגיעות ומבטיחה לו רשת תמיכה חברתית נרחבת.
אנשים מופנמים, לעומת זאת, עסוקים הרבה פחות בפעילות חברתית ורמת האנרגיה שלהם נמוכה יותר. הם נראים שקטים, שומרים על פרופיל נמוך ומעורבותם החברתית מוגבלת, לאו דווקא בגלל חרדה חברתית, אלא משום שאינם תלויים בסביבה כמו אנשים מוחצנים. הם זקוקים לפחות גירויים וליותר זמן להיות לבד. אין פירושו של דבר שהם לא ידידותיים או אנטי-חברתיים, אלא מאופקים יותר במצבים חברתיים.
אמנם מופנמות כשלעצמה אינה נחשבת הפרעה נפשית, אך מחקרים מצביעים על כך שהיא מהווה גורם סיכון לחרדה חברתית. למען האמת, לפני פרסום המהדורה האחרונה של המדריך לאבחון הפרעות נפשיות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני בשנת 2013, הוצע לכלול בו הגדרה של מופנמות כ"נסיגה מאנשים אחרים, התנסות והתבטאות רגשית מוגבלת, יכולת מוגבלת להנאה" ואפילו "חסך ביכולת לחוש עונג או להתעניין בדברים".
למרות שמוחצנות נתפסת כתכונה רצויה, ישנן הפרעות נפשיות המאופיינות דווקא על ידי רמת מוחצנות גבוהה, מהפרעת אישיות נרקיסיסטית הטומנת בחובה התפארות עצמית תוך השפלת הזולת וניצול ציני שלו ועד התנהגות עבריינית. לעומת זאת, למרות שמופנמות נתפסת כתכונה רצויה פחות מבחינה חברתית, היא קשורה קשר הדוק לתכונות חיוביות כמו אינטליגנציה ומחוננות. במחקרים רבים נמצא שאנשים מופנמים נוטים להצליח בסביבות אקדמיות, העשויות להיחשב משעממות בעיני אנשים מוחצנים. כשלמדתי ולימדתי באוניברסיטת ת"א, למשל, הוצפתי רעש אנושי קולני בצד המערבי של הקמפוס, המתחיל מבניין מדעי החברה וככל שהתקדמתי מזרחה, לכיוון הפקולטה למדעים מדויקים, אפשר היה "לשמוע את השקט" גם בקפיטריה בהפסקות בין השיעורים, שקט מבחירה.
עוד ב-mako בריאות:
>> מחניק קצת בגרון: 5 סיבות ליובש בפה
>> לא רק נשנוש: אילו מאכלים יהרסו לכם את השינה?
>> יש לכם גומות בגב התחתון? זו הסיבה
אדם שקט בעולם קולני
ישנן הפרעות נפשיות שנפוצות יותר בקרב אנשים מופנמים. חרדה חברתית, למשל - המוגדרת במהדורה החמישית של מדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני כפחד מפני מצבים חברתיים, שבהם האדם חשוף להערכה על ידי הזולת במגעים חברתיים, כמו מפגש עם אנשים זרים, במצבים בהם צופים בו (למשל, כשהוא אוכל) ובמצבים בהם הוא עומד בפני אחרים (למשל, פחד קהל) – תהייה נחלתם הבלעדית של אנשים מופנמים. צורה קיצונית יותר של מצב זה מופיעה בהפרעת אישיות המנעותית, הפרעה המוגדרת כדפוס כוללני יותר של מעצורים חברתיים, תחושה סובייקטיבית של חוסר התאמה לסביבה, פגיעות להערכה שלילית של הזולת, הימנעות מפעילויות חברתיות מחשש לביקורת או דחייה וממעורבות במצבים חברתיים, בהם אין לאדם ביטחון מלא לכך שיתחבב, אך לעומת זאת בתוך סביבה קטנה ומוכרת, כמו במשפחת המוצא שלו, יחוש אדם כזה ביטחון יחסי.
מקרה קיצוני של מופנמות הוא המקרה של א', בן 29 ומתכנת מבריק. לא' הוצע תפקיד של ראש צוות, במסגרתו היה עליו להציג את עבודתו בפני קהל. רק ההצעה עוררה בו חרדה עצומה מפני ביקורת וחשש מלעג, וברור לחלוטין שזה משום שהוא מופנם ושמופנמותו עוררה בו חרדה נוכח התפקיד שהוצע לו. עבור אדם מוחצן ההזדמנות לדבר בפני קהל הייתה יכולה להיות סיבה למסיבה. במקרה כזה קל להבין את הקשיים הניצבים בפני האדם המופנם ולהגדירם כהפרעה נפשית המגבילה אותו במילוי התפקיד החדש ולכן דורשת טיפול.
טוב היות האדם לבדו?
ואולם, דווקא כשהאדם המופנם שלם עם מופנמותו ואינו מעוניין בחברת הבריות דומה שהפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה מגלות תפיסה שיפוטית. העדפתו של האדם המופנם להיות לבד מאובחנת ע"י מדריך האבחון כ"הפרעת אישיות סכיזואידית", המוגדרת כדפוס של נסיגה מיחסים חברתיים והבעת טווח רגשות מוגבל וכוללת היעדר צורך והנאה מיחסים בין-אישיים, בחירה בפעילויות המאפשרות בידוד, אדישות לקבלת שבחים או ביקורת וביטוי רגשי קהה ושטוח. בעבר הלא רחוק נחשבה הפרעת אישיות זו סימן מוקדם לסכיזופרניה. משיחות עם אנשים העונים על הקריטריונים האבחוניים של הפרעה זו, שהגיעו אליי לטיפול מסיבות אחרות, אני יכול להעיד על עולמם הפנימי והרגשי העשיר והמגוון.
עצם ההעדפה להיות לבד נתפסת ע"י אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש כפתולוגית ונובעת בהכרח מיחס עוין ודוחה של הדמות המטפלת, לרוב האם, שהאדם נתקל בו כשהיה תינוק בתגובה לניסיונות ההתקשרות שלו. כתוצאה מכך, כך טוענים, פיתח חרדה כה גדולה, אשר כדי להימנע ממנה הוא דיכא כל ביטוי רגשי ונמנע מיצירת קשר עם הזולת, גם אם במודע הוא תופס זאת כבחירה. למרות ההכרה בכך שאנשים סכיזואידים עשויים להגיע להישגים מרשימים בתחומם ומשקיעים בו רבות, אפילו בחירתם בעיסוק מקצועי שאינו מחייב קשר עם הזולת, למשל מתמטיקה, נתפסת כחלק מהפתולוגיה שלהם.
הפסיכואנליטיקן רונלד פיירברן, למשל, האמין שאנשים פונים לטיפול בגלל יחסים שליליים ובלתי מספקים, אשר הופנמו בילדות ומשוחזרים לאורך החיים וטען שהתובנה לכך אינה מספקת לצורך "הבראה", אלא שיש להביא את המטופל לכך שיאמין שיחסים אחרים מספקים יותר ואפשריים. הסטודנטיות הוורבאליות והקולניות שלי, יש לציין, מגלות גישה ליבראלית יותר. קרוב ל-20 שנה אני מלמד קורס באישיות ועורך בכיתה סקר מהיר. רובן המכריע מגדירות את עצמן כמוחצנות וכמעט כולן מעדיפות בן זוג מופנם.
*פרופ' גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה בת"א ויועץ אקדמי בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה.