מותשות הורית הוא דפוס הורי מטריד במיוחד, שתפס תאוצה מדאיגה מפרוץ הקורונה. התופעה מטלטלת. הורים במסע מתיש, מתנערים מתפקידם, מורידים מסך ומבטאים את עצמם דרך משפטים כואבים כמו: "לא הייתי צריך להביא ילדים לעולם", "אין לי יותר כוח בשבילם", "אם היה לי למי למסור אותם, הייתי עושה את זה מחר בבוקר".
את הטקסטים המצליפים האלה, אני שומעת בקליניקה בתדירות בלתי נתפסת בחודשים האחרונים, מפי אימהות ואבות צעירים, שאינם מוצאים עוד בתוכם את המשאבים הנדרשים לטיפול בילדיהם.
מערכי רווחה בוחנים 'מסוגלות הורית' על פי קריטריונים כמו איכות הקשר שבין הורה לילדיו וזיהוי מאפיינים פסיכולוגיים הקשורים בהזנחה או התעללות. במקרים הללו, אין מדובר באלימות, התעללות ומחסור, אלא בכוחות נפש שאוזלים ומותירים את ההורים אדישים וריקים, כלפי ילדיהם.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
המסלול המהיר לחוסר אוויר
ידוע שילדים הם זוללי אנרגיה, ולמרות זאת, התרבות מקדשת משפחתיות. דחף קמאי לוחץ להמשיך את השושלת וזוגות צעירים מביאים ילדים, שצורכים את מרבית המשאבים האישיים של הוריהם, לפחות עד שהם עומדים על דעתם והופכים לעצמאיים.
אלא שהעסק הזה אורך לפחות 20 שנה, שבמהלכן ההורים נחשפים למסרים ניו-אייג'יים, המעלים על נס את האינדיבידואל ומטיפים לכם שתדאגו קודם כל לעצמכם. שככה תהיו מאושרים. הבעיה היא שאסטרטגיה כזו לא משגשגת כשיש בסביבה ילדים. וזה מתסכל. כי במציאות של משאבי פרנסה מוגבלים ובלתי יציבים, שמייצרים ימי עבודה המתחילים בפקקי שחר ומסתיימים כשירח גבוה בשמיים, כשחופשות הן מותרות, והמרדף המטורף מכלה כל רגע פנוי - ההורים נותרים חסרי אוויר.
הקורונה הגבירה את התופעה לממדים מפלצתיים. הורים מטולטלים חוו בפעם הראשונה הורות אינטנסיבית ולא מוכרת, בין ארבעה קירות, עם ילדים ששטח המחייה שלהם צומצם מאוד. ההורים מתמודדים עם מערכים לא יציבים של בדיקות אינסופיות, בידודים שלא נגמרים והודעות קופצות מהגננת ומהמורה. במרחב של חוסר שליטה ואי ודאות, קשה מתמיד להתמודד בהצלחה עם ילדים עצובים, עצבניים, ומכורים.
משבר אישי וזוגי
מותשות הורית לא מחריבה רק את הקשר עם הילדים, אלא גם את מערכת היחסים הזוגית אליה מחלחלים - ייאוש, אכזבה, איבוד ביטחון, חוסר שיתוף פעולה, האשמה ושיפוטיות. כל אלה הופכים לרעל שקט וממית. תוסיפו לקלחת רגשות שמתעוררים, באופן טבעי, כמו: הלקאה וביקורת עצמית והרי לכם לופ מסוכן עד קטלני.
התשה שמתרחשת לאורך זמן מסתיימת תמיד בשחיקה. ובינתיים תופעות כמו משברים אישיים וזוגיים עמוקים, דיכאון וריחוק, הסתגרות ואדישות, מעמיקות את אחיזתן וגובות מחיר משפחתי נוסף ומיותר.
אז מה עושים?
דברו על זה ביניכם. דברו על זה עם כולם ותגלו שהתופעה נמצאת בכל מקום. אתם לא אשמים. אל תיפלו למלכודת החיים-סבבה באינסטוש, שם כולם הורים מושלמים, כי הם לא! למען השקט הנפשי שלכם זכרו שגם אותם מעולם לא לימדו להיות הורים, וכמוכם, גם הם מעולם לא זומנו להשתלמות על 'הורות בעידן לא שפוי ומשברי בעליל'.
בקיצור, אתם נורמליים. בסדר? עכשיו נסו לבחור מתוך הרשימה, לפחות המלצה אחת להתחלת עשייה הורית מיטבית וברוכה:
אתם צוות ויש לכם משימה משותפת
במקום להאשים זו את זה וזה את זו – דברו ושתפו בקושי, באכזבה ובפחדים. תבקשו עזרה. אתם שניים, ולשניים יש המון משאבים, אם מנהלים אותם נכון.
המירו שוויוניות בהדדיות
אל תצפו לשוויון, מסדו בחייכם הדדיות - כך שלסירוגין כל אחד נותן את מה שהוא טוב בו ואת מה שהוא מסוגל. כך תמצאו גם זמן לעצמכם וגם הילדים ייהנו ממיטבכם.
הציבו סדרי עדיפות ברורים
ניקיון של הבית, כלים מודחים, מדפים מסודרים, כל אלה ועוד חשובים הרבה-הרבה פחות מבריאות הנפש שלכם ושל הילדים.
אל תעשו שינויים מרחיקי לכת בסדר היום
פנו 15 דקות ביום לעצמכם עם הילדים, על חשבון כל דבר אחר. הנהיגו פעילות אחת קבועה, כזו שגם אתם אוהבים לעשות, כמו למשל לרקוד, לשבת לתרגל נשימות, לעשות מדיטציה, לקרוא ביחד ספר (אפשר גם ספר מתכונים). לחקור את השכונה ברגל, לחפש פרחים ולהגדיר אותם, לבשל משהו טעים, לשתול משהו ירוק. לעשות אמבטיית ברווזונים עם הקטנטנים, להקשיב למוזיקה שאהובה על כל אחד מכם בתורות, ואז לדבר על החוויה.
15 דקות ביום, לא צריך יותר! ואם אתם צדיקים גמורים הקדישו 10 דקות לכל ילד בנפרד.
השתמשו במשאבים חיצוניים
בדיוק כמו car-pool, ארגנו לעצמכם child-pool והחברים שלכם יודו לכם מאוד. או תמצאו בשכונה בן/בת-עשרה עם יותר אנרגיה טובה מדמי כיס. לא כבייבי סיטר אלא כמנטור צעיר, חונך מטעמכם, לכל מה שלכם אין כוח לעשות. וגם, זכרו שיש סבא וסבתא, אחים ואחיות, ודודות בודדות. זו עת חירום, אל תחשבו פעמיים.
הקשיבו רוב קשב
בקשו מהילדים שלכם לספר לכם מהו הדבר שאותו הם יכולים לעשות ללא הפסקה. כזו פעילות שלוקחת אותם לעולם הייחודי שלהם. ארגנו תנאים נוחים, העניקו להם את הדבר הזה ותהנו מהרבה שקט ונחת.
אל תתקשרו את המצוקה שלכם מול הילדים
אם אתם בקריז, אין לכם אוויר והכעס מעביר אתכם על דעתכם, צאו מהבית וכמה שיותר מהר. רוצו ותזעקו לשמים, תבכו ותדברו עם עץ. רק אל תוציאו את זה על הילדים ועל בן/בת הזוג.
לסיום, זה לא חולף מעצמו
ילדים לא צריכים אתכם על הראש שלהם. הם זקוקים להכוונה שלכם. הם רוצים להביט בכם וללמוד את החיים. אז תאתגרו אותם במקום לעשות בשבילם, תנו להם לחקור, במקום להגיד להם דברים מוגמרים. העניקו להם את ההזדמנות לשמר תודעת פליאה, סקרנות ועניין, גם אם לצורך כך יש להקריב קיר אחד בבית שעליו הם יכולים להביע את עצמם בצבעים. תמיד תוכלו לצבוע מחדש בלבן. ביחד איתם!
מותשות הורית פורחת כשאתם מנסים לעשות "את מה שמצפים מכם" במקום את מה שבאמת נכון. חיבוק קצר, נשימה משותפת, מילה טובה, עידוד, אמירת "אני גאה בך", ליטוף על הכתף. זה כל מה שילדים באמת צריכים. ואת זה אתם יכולים לתת להם גם כשאתם ממש עייפים.
אם לא עובד לכם, אל תחכו דקה אחת נוספת - לכו לקבל עזרה מקצועית. למותשות הורית יש נטייה שלא לחלוף מעצמה.