חמישה מבין ששת החטופים שנרצחו בשבי חמאס וגופותיהם חולצו על ידי צה"ל ושב"כ, נחטפו ב-7 באוקטובר ממסיבת הטבע ברעים - עדן ירושלמי, הירש גולדברג-פולין, אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי ורס״ר אורי דנינו, זיכרונם לברכה. כרמל גת ז"ל, נחטפה מביתה בבארי. החדשות אודות חילוצם השפיעו במידה ניכרת על שורדי הנובה, שמנסים להשתקם כבר 11 חודשים.
ריטה ידיד, שהייתה במסיבה עם בעלה ואחותה, אומרת בריאיון ל-mako בריאות, כי לא צפתה בחדשות ששודרו בשבת. "ב-1 בספטמבר הבן שלי נכנס לראשונה לגן עירייה. הגעתי בחולצה צהובה והבן שלי יצא מהבית עם קסדה צהובה של סמי הכבאי. רק אתמול בסביבות שמונה בבוקר נודע לנו על הנורא מכל. זה היה הלם, הלב נשרף".
"לא הצלחתי לעשות שום דבר שתכננתי, המשימות והחיים הם שנות אור ממני"
ידיד מספרת על התחושה הקשה שהתעוררה בה לאחר שהבינה שחמישה החטופים הנרצחים נחטפו מהמסיבה בשבת השחורה. "זו יכולה הייתה להיות בקלות להיות אני. זה החזיר אותי ישר לתחושה שליוותה אותי בחודשים הראשונים לאחר הטבח, תחושה האשם והשאלה אם עשינו מספיק ומה יכולנו לעשות יותר. אתמול לאורך כל היום נעתי בין הצורך להחזיק את עצמי בשביל הילד שלי לבין הצורך להישבר. לא הצלחתי לעשות שום דבר שתכננתי, המשימות והחיים הם שנות אור ממני".
בחודשים האחרונים נאבקים שורדי הנובה להגדלת הסיוע והטיפולים שקיבלו מהמדינה במסגרת 'נוהל חרדה' המשותף למשרד הבריאות ולביטוח הלאומי ועומד על 36 טיפולים נפשיים ללא תלות בהכרה בנכות. "מכיוון שכמות הטיפולים מוגבלת, ניסיתי לחשב אם זה אירוע חמור מספיק כדי 'לבזבז' עליו עוד פגישה עם הפסיכולוגית שלי מתוך כמות הטיפולים שמאושרת לי, או שאחזיק עד הטיפול הקבוע ביום חמישי", מספרת ידיד. היא מוסיפה כי לבסוף התקשרה לחברה שורדת נובה כדי לשתף בתחושות. "פרצנו בבכי יחדיו, הרגשנו שאנחנו חייבות לפרוק. הפעם הצלחנו להיות שם אחת בשביל השנייה, אבל התקופה הזאת פשוט לא נגמרת. כל אירוע חדשותי וכל תמונה שמשתפים ברשתות מציפה הכל מחדש. אי אפשר באמת להתקדם עם הריפוי כשאלה החיים".
"בא לי שיבקשו מאתנו סליחה"
מיכל אוחנה, שורדת מסיבת הנובה נורתה ברגלה באותה השבת ואחד מחבריה עדיין חטוף בעזה. היא שמעה על הבשורה הקשה בזמן שהיא משתתפת בהסברה ב"מיצג הנובה 06:29" בלוס אנג'לס. "הבשורה הקשה על ששת החטופים פילחה לי את הלב. אם חשבתי שיש תחתית לכאב כנראה שטעיתי, הכאב הכה בעוצמות שלא הכרתי". אוחנה מוסיפה כי בחודשים האחרונים מלווה אותה תחושת חוסר אונים וחוסר וודאות וצער עמוק. "האדמה ספוגה דמעות מלוחות ודם ואני כל כך עצובה. בא לי לבקש סליחה. בא לי שיבקשו מאיתנו סליחה. לא נצליח להחלים עד שכל החטופים ישובו הביתה".
היא מציינת כי מאז 7 באוקטובר יש לה שתי משימות: "האחת היא להילחם למען האחים והאחיות שלי שנמצאים שם בשבי והחיים שלהם נעצרו ב-7 באוקטובר, והשנייה היא לשתף את הסיפור ואת האמת על מה שקרה לנו ולוודא שאנשים מבינים את גודל האסון, בתקווה להילחם באנטישמיות. הטראומה אומנם עדיין טרייה אבל זה חשוב".
נריה גואלמן, שגם הכיר באופן אישי את הרש גולדברג פולין ז"ל מדגיש: "אנחנו השורדים לא הגענו עדיין לשלב הפוסט-טראומה. הטראומה עדיין חיה וקיימת אצלנו בכל יום. אין יום שבו אני לא חושב על החטופים. כל עוד חברים שלי נמצאים בשבי אני חי את הטראומה בכל יום מחדש. אין באמת יכולת לטפל".
חשיפה חוזרת ובלתי נגמרת לטראומה
יאיר גרינבאום, מנהל מחלקת חירום בעמותה ״לב בטוח״ שמעניקה סיוע נפשי לשורדי מסיבות 7 באוקטובר, מסביר כי ״התמודדות עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מלווה את רוב תחומי החיים בכל שעות היממה, וכי אירועים טראומטיים חוזרים עלולים להשפיע באופן משמעותי על ההתמודדות איתה. לדבריו, בעקבות המלחמה המתמשכת, שורדי הטבח מתמודדים בעל כורחם עם חשיפה חוזרת ובלתי נגמרת לטראומה.
"מוות של חטופים, פיגועים וחיילים שנהרגים – כל אלה עלולים להחמיר את תסמיני ההפרעה. יתרה מכך, החשיפה לאירועים אלה עלולה לחזק את האמונות השליליות לגבי עצמם והעולם, ולהגביר את תחושת חוסר האונים מול המציאות", הוא מסביר. "חלק מהאנשים עשויים לפתח מנגנוני התמודדות חזקים יותר, בעוד אחרים עלולים לחוות החמרה משמעותית".
גרינבאום מדגיש כי "טיפול מקצועי וזמין המלווה בתמיכה חברתית או משפחתית הם מרכיבים חיוניים בהתמודדות עם אירועים טראומטיים חוזרים עבור הסובלים מ-PTSD. "זה מציף שוב את הצורך האקוטי למצוא עבורם פתרון ארוך טווח ולספק להם סיוע נפשי רציף נגיש ועקבי, ולא להסתפק במספר הטיפולים המצומצם הזמין עבורם".