אם יש משהו שמשותף לכלל בני האדם ללא הבדלי דת, מין, גזע או גיל, הרי זה שהם לא רוצים למות. אנשים גם לא אוהבים לחלות או להיפצע, כי זה לא נעים, כי זה קשה, וגם כי זה עלול להוביל לסוף הדבר היחיד שהם מכירים: החיים. הם גם לא ממש מעוניינים להעסיק את מוחם במחלות או פציעות, כי אז אולי הם יחשבו גם על המוות. ואף אחד לא רוצה לחשוב על המוות, לא של היקרים לו, ודאי לא של עצמו. אבל יש אנשים שבכל זאת, חושבים על זה כל הזמן.
האנשים הללו ידועים בתרבות הפופולרית בתור 'היפוכונדרים'. בניגוד לאופן בו היא מוצגת לעתים בטלוויזיה, היפוכונדריה אינה נושא מבדר כלל. זו הפרעה נפשית של ממש הגורמת לאנשים הלוקים בה לסבל אמיתי. תמר (שם בדוי), אשת פרסום בת 31, היא אחת מאותם אנשים. מזה שנים היא סובלת מהיפוכונדריה. "אני לא יודעת מתי בדיוק זה התחיל," היא מספרת, "אבל ההורים שלי מספרים שמגיל צעיר מאוד, 5 או 6, הייתי שואלת אותם המון שאלות על המוות. ואני זוכרת את עצמי כבר בשנים הראשונות של היסודי פוחדת מאוד להיות חולה. ילדים אחרים די אהבו את זה כי אז הם לא היו צריכים ללכת לבית ספר, אני לא".
עם השנים, הנטיות הללו הלכו והתגבשו לכדי דפוסי התנהגות וחשיבה מובהקים, הנסובים סביב הפחד מפני מחלה. דפוסים אלו, לדברי תמר, באים במחזוריות. יש תקופות שבהן הם בולטים וחריפים יותר, ויש תקופות שבהן הם שוככים. "כשהייתי יותר צעירה, היו כמה חורפים שבהם פשוט לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית מרוב שפחדתי להידבק בשפעת. פוטרתי משתי עבודות מלצרות בדיוק על הרקע הזה, שלא הופעתי יותר מדי ימים. והיה לפחות בחור אחד שמאוד מצא חן בעיניי, שנפרד ממני כי הוא לא יכל לסבול את זה יותר. ואני לא מאשימה אותו".
"החרדות האלה, כמו שאני רואה את זה, הן צורה. וכל כמה זמן הן 'מתלבשות' על איזשהו נושא. הבעיה היא שאצלי", מסבירה תמר, "הן התחילו להתלבש לפני כמה שנים על הנושא של כאבי בטן, כך שאין לזה קשר לעונות או להידבקות מאחרים, זה משהו שעלול לקרות לאורך כל השנה, גם כשאת לבד. בעצם, בכל פעם שכואבת לי הבטן אני ישר משכנעת את עצמי שזה אפנדיציט, או שאכלתי משהו מקולקל, ואני פוחדת להקיא. או שאני חוששת שזה סימן שיש לי גוש סרטן עצום בבטן. בתקופות שבהן החרדה יוצאת מכלל שליטה, כל החיים שלי משתבשים. אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב שעות על גבי שעות קוראת כתבות על בריאות, מנסה להבין מה יש לי, לא מרגישה שהזמן עובר".
"לקח לי הרבה זמן להבין שאני צריכה טיפול, ומאז כבר הייתי בכמה טיפולים, מכל מיני סוגים, וכבר שנתיים שלא חוויתי חרדה מהסוג הממש מנטרל. הטיפולים עזרו לי לזהות, בזמן אמת, מה קורה לי – בגוף ובנפש - וסיפקו כל מיני טכניקות התמודדות. בדרך כלל אני מצליחה להתגבר על זה. אבל זה סופר מתסכל. את יושבת בבית הנחמד והבורגני שלך ורואה טלוויזיה, הכול בסדר, ואז, משום מקום, זה בא. את מרגישה משהו בבטן, ומיד קופצות המחשבות. עולה איזה קול ואומר לך שאת עומדת למות. זה ממש מישהו שמתקיף אותך מבפנים. את עוצמת עיניים, נושמת עמוק, אומרת 'תמר תרגעי, זה סתם שטויות, את כבר מכירה את זה, זה קרה לך מיליון פעם'. אבל לא תמיד זה עובד. לפעמים את פשוט משתכנעת מהקול הזה".
אבל לא מדובר רק במחשבות. הסובלים מחרדת בריאות מחפשים ללא הפסק את הסיבה למכאוביהם, את המחלה הקשה בגללה הם סובלים ומבקרים פעמים רבות אצל רופאים שונים שיגלו את האמת. "מרגע שאת משתכנעת שאת עומדת למות", מוסיפה תמר, "אין דבר שאת לא תעשי כדי להירגע - לקפוץ לחדר מיון (פעם הייתי עושה את זה הרבה), לקרוא באינטרנט – גם אם שכלתנית את יודעת, שזה רק מגביר את החרדה". תמר מעידה על עצמה כך: "אחרי כל השנים וכל הטיפולים, התופעה הזאת עדיין נשגבת מבינתי. עם כל הקילומטרז' שצברתי בזה, אני לא באמת יודעת להסביר מתי זה התחיל, איך זה התחיל או למה זה קורה. נדמה לי שזה מסוג הדברים, שפשוט אין להם מילים".
החרדה מתפתחת בעקבות אירוע טראומתי
היפוכונדריה, המכונה ב-DSM 5 הפרעת חרדת מחלה (illness anxiety disorder), היא סוג של הפרעת חרדה. חרדה היא מנגנון חיוני שנועד לסייע לנו לאתר סכנות חיצוניות או פנימיות, המגיב לסכנות גם אם אינן ממשיות. החרדה היא, בעצם, ייחוס של פרשנויות מסוימות לתופעות שנקלטות ב"רדאר" שלנו. במקרה של ההיפוכונדריה, הטעות היא בפרשנות הקטסטרופלית הניתנת לסימפטומים גופניים רגילים, לא בהכרח מסוכנים, כאלה שממלאים תפקיד פיזיולוגי או מטאבולי שלרוב אנו איננו מודעים לו.
הסימפטומים הנורמליים הללו יכולים לכלול שינויים בחדות הראייה, בקצב הלב ובלחץ הדם, כמויות רוק, שיווי משקל, עומק הנשימה, או כמו במקרה של תמר, מיחושים בבטן, ועוד. מאחר שמדובר בשינויים גופניים טבעיים ולא מזיקים, לא נמצא דבר בבדיקות הרפואיות, כמו שמדגים המקרה של תמר, שלמעשה מעולם לא הייתה באמת חולה. אולם האדם הסובל מהיפוכונדריה יפרש את הדברים כסימן למחלה נוראית.
כפי שמסביר ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ומנהל מרכז 'רזולוציה', "אנשים הסובלים מהיפוכונדריה, עסוקים בצורה מוגזמת בפחד שלהם מפני מחלות. כל נקודת חן או אדמומיות קלה בעור הופכת בעיניהם להתחלה של מחלת עור, וכל כאב בטן לסרטן המעי, אם לא למחלת קרוהן. הם חוששים להידבק ולא אוהבים להסתובב בבית חולים או ליד מי שמתעטש ומנוזל. הם מתרוצצים מרופא לרופא, כי אף בדיקה לא מצליחה להרגיע אותם".
אנשים עם היפוכונדריה מנסים להרגיע את עצמם בדרכים שרק מגבירות את דאגתם. הם קוראים כל מה שאפשר על הבעיה, מבצעים בדיקות, פונים לרופאים, חרדים שמא התפספס משהו באבחנה. כתוצאה מכך, לדברי ד"ר לוינסקי, "החיים שלהם משתבשים עד כדי חוסר תפקוד מוחלט". בנוסף, הוא מצביע על בעיה ייחודית לעידן האינטרנט בו אנו חיים: "יש הצפה במידע רפואי, ואנשים הסובלים מחרדה לא מסוגלים לבצע סינון וניהול רציונלי של המידע, ועל כן הם יותר חרדים כשהם קוראים אותו".
אז ממה באמת נובעת המחלה? "המחקרים מראים שההפרעה מתפתחת פעמים רבות בעקבות אירוע טראומתי, בעיקר בילדות. לעתים זהו אירוע שכולל בעיה רפואית, אך לא תמיד. לא ידוע על מרכיב גנטי, ופעמים רבות זה מגיע במקביל –OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, נ.י.), אך אין הכרח שהן יתרחשו במקביל. מחקרים מראים שלפחות שני שליש מהסובלים מהפרעה זו יסבלו מהפרעה נוספת".
עוד ב-mako בריאות:
>> למה נשים כל כך מפחדות ממשקולות?
>> הריון מאוחר: מה הסכנות של הריון לאחר גיל 40?
>> התמונה שצונזרה הייתה יכולה להציל לכם את החיים
ישנם מספר טיפולים אפשריים עבור ההיפוכונדריה, כל טיפול נשען על תפיסה שונה של מקורות ההפרעה. מטפלים פסיכודינאמיים, למשל, המתבססים על תיאוריות פסיכואנליטיות, מציעים חקירה מעמיקה אל תוככי הלא-מודע וניסיון להתחקות אחר קונפליקטים המצויים, לשיטתם, בשורש ההפרעה.
בימינו, בין היתר בעקבות לחצים ממסדיים להציע למטופלים טיפולים קצרי מועד, מוכחים מחקרית, המתמקדים בפתרון מהיר של בעיות קונקרטיות, הטיפול הנפוץ ביותר עבור היפוכונדריה הוא CBT (טיפול קוגנטיבי-התנהגותי), שנמצא יעיל ביותר בטיפול במחלה.
טיפול זה מתמקד ב"כאן ועכשיו". בהיבט הקוגניטיבי שבו, המטפלת תחתור למגר את המחשבות הטורדניות הלא רציונליות. היא תקנה למטופל מידע מדויק בנוגע להרגשות הגופניות, תקרא תיגר על דפוסי המחשבה הקטסטרופליים שלו, ותסייע לו לבחון את הפירושים הלא מציאותיים שהוא מייחס לתחושות גופניות נורמאליות. בהיבט ההתנהגותי, מטפלת ה-CBT תנסה לשנות את ההתנהגויות המזיקות של המטופל (כגון הליכה לרופאים ובדיקות) על ידי חשיפה לגורם המאיים ועל ידי מתן "שיעורי בית". בנוסף, כמו לכל הפרעות החרדה, גם להיפוכונדריה מוצע טיפול תרופתי מסוג SSRI.
החרדה למחלות גורמת בעצמה למחלות
ד"ר ברוך אליצור, פסיכולוג רפואי ונשיא עמותת "נתינה מהלב", נוקט גישה אחרת להיפוכונדריה. גישה זו נשענת על הנחות היסוד של הפסיכולוגיה האבולוציונית: 1. כל תכונה שמשותפת לרוב בני המין האנושי היא גנטית. 2. כל תכונה גנטית תרמה בעבר הרחוק להישרדות. 3. התכונות הגנטיות שתרמו להישרדותו של האדם הקדמון נשארו במאגר הגנטי של האדם המודרני (לצד תכונות גופניות ונפשיות שלא תרמו להישרדות).
הדמיון היא אחת התכונות הללו, שקיבלנו בתורשה. באמצעות דוגמא פשוטה, ד"ר אליצור ממחיש כיצד הדמיון תרם להישרדותם של אבות-אבותינו: "אדם ראה אתמול אריה ביער, הוא הולך לישון, מדמיין את האריה, את הסביבה, ומתכנן מה יעשה אם יתקל שוב באריה. מרגע שיש לו תוכנית, הוא נרגע".
אולם הדמיון יכול להיות גם חרב פיפיות ולפעול כנגדנו. תופעת ההיפוכונדריה משמשת דוגמא מובהקת לכך. בשל הקשר בין הנפש לגוף, ההיפוכונדריה עלולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. זאת מכיוון שבעתות חרדה מערכת החיסון מאיטה את פעילותה על מנת לסייע לגוף להפנות את מירב המשאבים להתמודדות נקודתית עם הסכנה. כשהסכנה חולפת, מערכת החיסון שבה לפעולתה במשנה מרץ על מנת לרפא את הגוף במידה ונפגע. זהו לב הפסיכו-סומטיקה: חקר ההשפעה של מתחים על הגוף.
הבעיה, כפי שמנסח אותה ד"ר אליצור, היא ש"בג'ונגל ההיתקלויות עם חיות טרף היו קצרות. התוכנה הנפלאה הזאת תוכננה להימשך 2-3 דקות. אצל האדם המודרני היא יכולה לפעול ימים על גבי ימים". במילים אחרות, אם אדם מפרש תחושה גופנית רגילה לגמרי כסימן למחלה איומה ונוראה, ובעקבות זאת הוא מוצף מחשבות חרדה טורדניות, העוסקות ללא הרף בסכנה הלא מציאותית הזאת, הוא מציב עצמו בסכנה מציאותית למדי של החלשת מערכת החיסון הגופנית שלו, מה שמותיר אותו חשוף יותר לנגיפים וחיידקים, ומכאן שפגיע יותר ללקות במחלה.
ההיפוכנדריה, לדברי ד"ר אליצור, היא, אם כך, "הפחד מהפחד. אתה מפחד שתהיה לך מחלה". לפי גישה זו ההיפוכונדריה כלל אינה הפרעה נפשית, ודאי לא באופן שבו מחלת הסכיזופרניה, שאינה נובעת מתכונות גנטיות, היא הפרעה נפשית. בתור תופעה הנובעת מהדמיון האנושי, ההיפוכונדריה, אומר ד"ר אליצור, היא כמו תוכנת מחשב, "תוכנה שהייתה חיובית בעבר, ושאינה מתאימה לחיים המודרניים, של האדם שעזב את הג'ונגל".
החרדה להיות חולה, בדיוק כמו כל חרדה, המתבטאת במחשבות טורדניות על נושאים אחרים, כגון בעיות בעבודה או בחיי הזוגיות, הנה נורמאלית לחלוטין. בשונה מה-CBT , הגישה הזאת איננה רואה את המחשבות הטורדניות על מחלה בתור "אמונות לא רציונאליות", ועל כן המטרה של הטיפול אינה להילחם בהן אלא לראותן כפי שהן.
"האדם המודרני כועס על עצמו בגלל התופעות האלה," אומר ד"ר אליצור, "בתור פסיכולוג אני מסביר למטופלים שזה נורמלי, שהתופעות של החרדה תרמו בעבר להישרדות, ושאי אפשר למחוק את התוכנה מהמוח. אבל זה כמו מחשב. אם נלמד ללחוץ על הכפתורים הנכונים, התוכנה תרד. צריך ללמד מטופלים על איזה כפתורים ללחוץ, וכמובן שצריך להתאמן עד שאתה לומד לשלוט על זה".
הטיפולים שמציע ד"ר אליצור מבוססים על פסיכולוגיה חיובית והמתבססת על מחקרים רבים שמצאו קשר בין חשיבה חיובית לבין ריפוי מהיר יותר ממחלות. כך, לדוגמה, נמצא כי מטופלים נוטים להידבק פחות ממחלות שנפוצות בבתי חולים כאשר עובדים איתם על הרפייה ודמיון מודרך. כמו כן, נמצא כי אנשים שעבדו איתם בשיטות הללו לפני שנכנסו לניתוח איבדו כמויות פחותות של דם במהלך הניתוח, בהשוואה לאנשים שלא עבדו איתם כך, ותהליך ההחלמה היה קצר יותר.
ד"ר אליצור משתמש בטכניקות של הרפיה ודמיון מודרך בדיוק מתוך ראייה כזו, שתהיינה להן השפעה חיובית על תהליכים גופניים כגון פעילות הורמונלית ואיברים פנימיים. הוא מציע למטופליו הקלטות מרגיעות, ומדריך אותם כיצד להשתמש בכוח דמיונם כמו בכלי טיפולי – לתרגל ולדמיין עצמם חזקים, זריזים, אמיצי לב; או, באופן יותר ספציפי, מתגברים על המחלות מהן הם סובלים. באתר האינטרנט שלו, ניתן למצוא דוגמאות רבות – ילד הסובל מאסטמה המדמיין בעת התקפים שד האוחז בריאותיו, ואותו מגרש את השד; מטופלים הסובלים מכולסטרול גבוה הממיסים בדמיונם את הכולסטרול החוסם את עורקיהם, ועוד.
אולם המטרה הסופית של הטיפול הזה היא קבלה עצמית, וגם הדרך לשם עוברת בדמיון. בהיפוכונדריה, אם כך, הדמיון אינו רק הבעיה, אלא גם הפתרון. "אם אתה יודע ומבין את עצמך, אתה יכול גם לקבל את עצמך כאדם נורמאלי", אומר ד"ר אליצור.