זה לא סוד שאיבדנו את זה. לגמרי. העולם שמתנהל בעשרות ערוצי תקשורת שפועלים עלינו בו זמנית, עם עומס מסרים שמייצרים קקופוניה בלתי אפשרית, העייפות והמתח ותרבות ה"מירוץ אחרי הזנב" הביאו אותנו למקום שבו ההקשבה הגיעה לשיא השפל והאגו הרקיע לשיאים חדשים. דיאלוג אנושי חומל ומאפשר הומר במונולוגים נטולי הקשבה ואנשים הפכו לבודדים יותר מאי פעם בתוך כל הרעש "הכאילו" מקשיב הזה.
ואז הופיעה הקורונה, צץ לו הזום ותחליפיו המקוונים, ובאופן כמעט הזוי התקשורת האנושית תיקנה את עצמה כמעט כמו הטבע, דווקא דרך תקשורת מרוחקת ונטולת חום וקרבה אנושית.
איך זה קורה?
התקשורת המקוונת אינה מאפשרת לאנשים לדבר בו זמנית. היא מחייבת השתקה (Mute) של כל הנוכחים למעט הדובר. פתאום יש מקום לדבר בלי שנכנסים האחד לדברי האחר, יש מקום מכבד ומאפשר לכל משתתף לסיים את דברו. יש מרחב לדעות שונות בלי שהמסר נקטע בגסות בלתי מתחשבת... יש הקשבה.
התקשורת המכוונת מחייבת אותנו להיות ממוקדים לחלוטין. אם נסיט מבט, אם נתעסק במשהו אחר, נאבד את הקשב שלנו ולא נוכל לחזור למקום שבו התנתקנו, ולו משום שיש עוד שותפים למסך ובהסכמה שלא נאמרה אך מוסכמת על כולם, אין מקום לעצור את הסשן ולבקש מהדוברים לחזור על הטקסטים לטובת מי שהמיקוד שלו ברח למקום אחר.
אין לנו את הפריווילגיה להיות עסוקים רק במה שאנחנו רוצים להגיד, במחשבות של עצמנו, באיך אנחנו תופסים את מה שנאמר, ולו משום שאנחנו חייבים להקשיב היטב ועד הסוף. מקסימום אנחנו יכולים להחזיק דף ועט ולרשום לעצמנו את השאלות, או להעלות אותן בצ'ט באדיבות, ולהמתין בסבלנות לתגובת הדובר. סבלנות אמרתי, וואו.
התקשורת המקוונת מחייבת אותנו לדבר ברור, קצר, ממוקד, חכם. מפגשי ZOOM אינם יכולים להמשיך זמן רב. לא בשל הטכנולוגיה, אלא משום שאנחנו לא מסוגלים לשבת מרוכזים לאורך זמן רב. כל השותפים יודעים זאת, ולכן אנחנו מבינים שעל מנת שיקשיבו לנו, אנחנו צריכים למקד את המסרים שלנו, לבחור את המילים הנכונות, לדבר באינטונציה מדויקת יותר – כדי להיות מובנים.
בימים כתיקונם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים ומבינים הכל עוד לפני שזה שנמצא מולנו סיים להציג את עמדתו. בתקשורת המקוונת אנחנו נוטים לפקפק בהבנה המיידית שלנו, אנחנו מנסים לדייק את הקלט שמתנהל אצלנו בראש, אנחנו נוטים לשאול יותר ולבקש הסברים "תחזור בבקשה על מה שאמרת... למה התכוונת בדיוק?... לא שמעתי טוב, האם תוכל לחזור על דבריך?", ולו משום שהשידור לוקה לעיתים בהתנתקויות, האודיו והוווידאו לא תמיד מסתנכרנים היטב ואנחנו הופכים מיודעים ובטוחים למהססים יותר ותוהים.
עוד ב-mako בריאות:
>> כל הסיבות להוסיף זוקיני לתפריט
>> דניס מ"חתונה": מצחיק שאומרים שאני מטופח
>> שוקלים להתגרש? זו הסיבה לשקול זאת שוב
ואולי החשובה מכל היא העובדה שהתיידדנו עם המדיה הזאת, ופתאום היא מחליפה את הווטסאפים הקצרים על האייקונים שמוקלדים במקום מילים ומשפטים, ואפילו הסלולרי כבר לא נראה מפתה כשיש לנו אפשרות לדבר יחד, עם כמה וכמה חברים, לראות אחד השני, ולשמוע זה את זה.
ככה פשוט, משום מקום למדנו לשתוק כשאחרים מדברים, להיות נוכחים במקום עצמו ולא לעשות מיליון דברים אחרים, למדנו להתמקד באחר ולא בעצמנו, למדנו לשאול שאלות ולברר אם הבנו, דייקנו מסרים, עברנו לתקשורת ממוקדת, קצרה וחכמה, למדנו לחסוך מאנשים ברברת מיותרת, החלפנו ביטחון מוגזם בספק צנוע, ויהירות פינתה מקום לבירור ושאלות, ומעל לכל אלה למדנו להעריך תקשורת אנושית מיטיבה ומאפשרת, על חשבון מסרים מקוצרי מילים עם ציורים שאמורים להעביר רגשות בין אנשים.
התקווה שנותרת עדיין בסימן שאלה היא - האם נוכל להמיר את כל הטוב שבתקשורת המקוונת לחיים האמיתיים, כשנחזור לשגרה... ימים יגידו!
* אורלי אדלר, מומחית בהקשבה טהורה ובשכלול מיומנויות חיים