אולימפיאדת טוקיו 2020 רשמה אתמול את אחד מרגעיה הדרמטיים ביותר, כאשר המתעמלת האגדית סיימון ביילס הודיעה על פרישה מהתחרות אחרי תרגיל לא מוצלח שביצעה בסוס הקפיצות. הרגע הזה הזכיר לנו שמאחורי מכונת התחרות המשומנת עומדים אנשים, שלמרבה ההפתעה כבר פחות מתביישים לדבר על הצדדים הפחות זוהרים שלהם.
"נדרש לא מעט אומץ כדי לעשות את מה שביילס עשתה", אומר ד"ר שרגא שדה, פסיכולוג ספורט במכון ווינגייט. "היא בעצם דיברה על ה'כישלון' שלה באופן פתוח והודתה בכך שלא עמדה בלחץ הנפשי. אני חושב שיש פה מסר חשוב לספורטאים. אנחנו תמיד רגילים לדבר על הישגים פיזיולוגיים, על עמידה ביעדים אבל אחד הדברים החשובים ביותר הוא ההכנה המנטלית שלה זקוקים הספורטאים, ובעיקר חשיבות השיח הפתוח על הנושא. בייילס בחרה שלא להדחיק את הרגשות שלה ולהודות בכך שהיא זקוקה לעזרה. היא הזכירה לכולנו שמאחורי כל ספורטאי עומד בן אדם – עם החוזקות והחולשות שמלוות אותו. אנחנו אמנם רגילים לשבח ספורטאים שנפצעים וחוזרים, אבל אם הפציעה היא רגשית, אנחנו פחות מקבלים את זה ולפעמים ספורטאי כזה נחשב 'לוזר'. אבל חשוב לציין שיש לא מעט סיפורים על ספורטאים שנפצעו – פיזית או מנטלית וחזרו להצליח – אני חושב שזו החוכמה פה".
ד"ר שדה מסביר כי ביילס היא כמובן אינה היחידה מבין הספורטאים שמתמודדת עם קשיים מנטליים. אגב, מסתבר שאחת מהסיבות לכך היא – אנחנו, הצופים שיושבים בבית וממתינים ל"ייצוג הולם". "אני חושב שיש כמה סיבות שעלולות לייצר מתח נפשי גבוה במעמד כזה", מסביר ד"ר שדה. "ראשית, הציפייה הגדולה מהקהל שיושב בבית ומחכה לספורטאי ש'יביא' כבר מדליה, יכולה להשפיע באופן משמעותי על החוסן הנפשי של הספורטאי. ניקח לדוגמה את הדברים שאמרה אבישג סמברג, זוכה במדליית ארד בתחרות הטאקוונדו, ברגע הזכייה כשדיברה על כך ש'לא ציפו ממנה'. אני חושב שהנמכת רף הציפיות מפחיתה, במידה מסוימת, גם מדרגת הלחץ שחווה הספורטאי. כשהוא אינו נושא על כתפיו כזאת אחריות גדולה, קל לו יותר להתמודד עם קשיים".
סיבה נוספת שתורמת לכך היא הצורך בתהילה שמחפשים ספורטאים רבים. "כשספורטאי מגיע לתחרות מתוך אמביציה אישית, הוא מרוויח יותר מספורטאי שמונע מתוך רצון לתהילה. כולנו זוכרים את מייקל פלפס הגדול, שנכנס לדיכאון - אפילו הגדירו אותו כ'דיכאון פוסט אולימפי'. הצורך שלו בתהילה ובריגושים הסתיים כאשר התקשורת איבדה בו עניין. העובדה הזאת גרמה לו לחפש אחר ריגושים אחרים, במקרה שלו – הימורים. אבל הנקודה היא שיש חשיבות גדולה מאוד למניעים שמביאים את הספורטאים למאמצים".
גם השאיפה לפרפקציוניזם עלולה להיות בעוכריהם של הספורטאים, לדברי ד"ר שדה. "בענפי ספורט רבים המשמעות של שלמות היא חוסר טעויות – כלומר לעשות הכל 'נקי'. אבל אני חושב שהגדולה האמיתית של הספורטאים היא דווקא הרגעים שבהם הם קמים מהנפילה שלהם וממשיכים הלאה, במקום להלקות את עצמם על הטעות. זה לא קשה להישבר בתחרויות אולימפיות – העומס הנפשי, הפיזי, הציפיות מהקהל. לכן, כשמראש הציפייה היא לא לטעות, יש פה עניין בעייתי ולא ריאלי. יש סיפור מוכר על אבא של מתאמנת אולימפית שישב לצפות באימון של ביתו. לידו יושב אב נוסף שפונה אליו ואומר – 'אני רואה שהבת שלך נופלת הרבה. אז הוא עונה לו - 'אתה מתכוון לכך שהבת שלי מתרוממת הרבה'. זו בעצם כל התורה וכל המטרה שלנו כאנשי מקצוע שתומכים בספורטאים המקצועיים. לשמחתי, היום יש יותר מודעות לתמיכה נפשית בעולם ובעיקר בישראל שמים דגש משמעותי על הפן המנטלי. אצלנו למשל בוועד האולימפי, מנסים לזהות נסיגה או נפילה מנטלית לפני ולפעמים גם אחרי התחרות".
כישלון נקודתי לא מעיד על האופי
ד"ר שדה מסביר שאחת המטרות המשמעותיות בתחום הספורט כיום, היא לספק לספורטאי את התמיכה הנפשית שלה הוא זקוק, עוד לפני שהוא נשבר. "לפעמים אני נתקל בספורטאים שאומרים לי 'אני אפס' כי הם לא הצליחו לעמוד בתרגיל. אז אני מיד שואל אותם – אין תחום אחד בחיים שלכם שאתם טובים בו? ואז הם מבינים שהכישלון הספציפי שחוו אינו מגדיר את אישיותם, אלא רק פיסה קטנה ממנה. אם אתה נכשל בתרגיל מסוים זה לא מעיד לא על יכולות הבישול שלך ולא על הקשרים החברתיים שלך, ואפילו לא על היכולות הספורטיביות שלך. זה רק אומר שאתה אנושי".
בוועד האולימפי חשוב לנו לזהות נסיגה או נפילה מנטלית לפני או אחרי תחרות. יש פרויקט שלם שהוקם לטובת העניין שנקרא 'היום שלאחרי'. הוא נבנה בעקבות הצורך של הספורטאים להתמודד עם הלחץ והציפייה הרבה מהם".
מהי העצה הכי טובה שתוכל לתת לספורטאי מקצועי?
"המסר הוא בעיקר לספורטאים אבל גם להורים, למאמנים ולכל מי שמלווה אותם - החשיבות היא בדרך ולא רק בתוצאה. חשוב להבין שמדליה היא לא האישיות של הספורטאי, היא רק חלק ממה שהצליח להשיג בזכות התושייה והמאמץ. חשוב לתת לספורטאים את כל הכלים שיאפשרו להם להתמודד טוב יותר עם אכזבות, ויצמצמו את הסיכוי לנפילה נפשית. יש היום המון שיטות שיכולות לסייע: החל מדמיון מודרך, דרך CBT ועד ביו פידבק - לכל אחד ולכל אחת מתאימה שיטה אחרת.
אגב, לפעמים הסביבה מעבירה מסר שאומר 'תשקיע – תצליח להגיע להישגים. אבל זה לא תמיד כך. ברור שאם תשקיע תגיע – השאלה היא לאן. גם האמרה שצריך לעבוד קשה בעייתית, כי המטרה היא לא לעבוד קשה אלא לעבוד נכון. דווקא ספורטאים שפועלים באינטנסיביות רבה והפרפקציוניזם בנפשם, עלולים להיפגע גם פיזית וגם מנטלית יותר בקלות.
יעל ארד, מדליסטית אולימפית שנמצאת בימים אלה בטוקיו מביאה מבינה שיש מנגנון שלם שעומד מאחורי הספורטאית. "צריך לזכור שביילס היא רק בת 24, והיא מפעל שמייצר הרבה מאוד הכנסות לעצמה ומשפחתה, לאיגוד ההתעמלות האמריקאי וודאי גם לוועד האולימפי האמריקאי. אני בטוחה שרמת הלחצים שכוכבת כזו חווה היא עצוומה - ולא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, גם המפורסמים שבינינו. אני מעריכה שהיה עליה לחץ עצום להתחרות ופה נעוצהאחת הבעיות. אם אין לידה מישהו שרואה רק את טובתה האישית וקשוב לצרכים שלה אלא כל מי שמסביבה עסוק בלנהל את ה"מפעל" אז זו בעיה.
"מה שקרה לביילס, זה מקרה מאוד נדיר - אני לא זוכרת כמותו ולא הייתי רוצה שישמש כדוגמה לספורטאים בדבר שבשגרה - קשה לי להתמודד אז נפרוש. אני חושבת שזה צריך להוות חומר אדיר למחשבה על איך לנהל תהליכי הכנה של ספורטאים בטח של כוכבים, איך ללוות אותם ולשלב בצוות המקצועי את המרכיב המנטלי (בוועד האולימפי הישראלי יש תוכנית מנטלית עם 18 מאמנים מנטליים ופסיכולוגים שמלווים כל אחד/ת ענף לאורך כל המחזור האולימפי)"..
