כבר 11 חודשים מוחזק מתן, בנה של עינב צנגאוקר בשבי חמאס. אם לא די בקושי הנפשי שעמו היא נאלצת להתמודד, כעת מופנים כלפיה גם איומים ברשת. לאחרונה עצרה המשטרה תושב נהריה כבן 36 בחשד לפרסום סרטון שבו הוא נראה מאיים על עינב באמצעות סכין - "אני אתפוס אותך בהפגנה, אני אתנפל עלייך", אמר.
ד"ר עדית גוטמן, פסיכולוגית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מנסה לספק הסבר למתקפה הברוטלית שעמה מתמודדת אמו של החטוף. לדבריה, עינב למעשה מערערת קונבנציות מוכרות. "אנחנו רגילים לנהל מאבקים בין הימין לשמאל ברמה הכי שטחית – בד"כ אנשים מהצד השמאלי שמתנגדים לפעולות הממשלה מתויגים כ'קפלניסטים', קיבוצניקים, אליטה או כאלה שאינם נותנים סיכוי לפעולות צבאיות. אלא שעינב לא נכנסת לשום משבצת כזאת – היא מגיעה מהצד הימין של המפה, מהפריפריה. היא בעצם דורשת מאותם אלה שמתנגדים לה ולמשפחות החטופים, למצוא 'טיעונים' חדשים למתקפות שלהם, ועם זה חלקם מתקשים להתמודד".
יתרה מכך, ד"ר גוטמן מסבירה שגם הצעדים הבולטים והמלחמה הפעילה והעיקשת שנוקטת צנגאוקר, הם בעוכרה. "התחושה היא לעיתים שמשפחות החטופים, בייחוד הנשים שבהם, צריכות לגלם איזשהו מאבק יותר מופנם, אם בכלל. שמהרגע שהילד שלך בעזה, הוא הילד של כולם ואתה צריך להבין שאם הדרג המדיני מחליט שהוא יישאר שם או 'יוקרב' למען מטרות נעלות יותר, אתה צריך לשבת בשקט. עינב לא מתנצלת, ויש לה כוחות אדירים להמשיך לפעול בתקיפות. היא בעצם פוגעת באידאל הזה, מה שלמרבה הצער לא מתקבל בצורה טובה אצל מי שמחזיק ברעיון הזה".
"עינב מאיימת יותר כי אי אפשר לתייג אותה כשונה ממך, ואז כשאתה מבין שבסיטואציה אחרת זה יכול להיות אתה, זה משהו שקשה מאוד לתפוס"
ד"ר עידית גוטמן
אין רגע שבו מי שתוקף את צנגאוקר מדמיין שזה היה יכול להיות הילד שלו שבוי שם?
"ועוד איך שקיים כזה. דווקא בגלל זה מתעורר בו הצורך לנטרל את האיום הפסיכולוגי הזה. כלומר, פעולת האיום היא לא תגובה רציונלית, אבל היא מנסה לנטרל את ההבנה הזאת שזה היה יכול לקרות גם לך. אם היה מדובר באשת שמאל לצורך העניין, מישהי 'משלך', הרבה יותר קל לקבל את העובדה שהוא מעורר ספקות מטרידים כאלה. עינב מאיימת יותר כי אי אפשר לתייג אותה כשונה ממך, ואז כשאתה מבין שבסיטואציה אחרת זה יכול להיות אתה, זה משהו שקשה מאוד לתפוס, ולכן הדרך היחידה להתמודד איתה, לכאורה, היא לקטול את הרעיון הזה באמצעות סכין. באופן מטאפורי, הסכין הזה למעשה גודע את הרעיון שעולם הערכים שלי יכול להתערער, מה שמאפשר לי לחוש שליטה ויציבות".
אבל ההסבר הזה לא עושה קצת הנחות למי שמפגין אלימות?
"לחלוטין לא. לאורך ההיסטוריה אנחנו מנסים למצוא היגיון פסיכולוגי גם למעשי הפשע הנתעבים ביותר. זה עדיין לא אומר חלילה שאנחנו מצדיקים אותם. המטרה היא לאתר תהליכים נפשיים שיכולים להביא להתנהגות כזאת קיצונית. מי שמנופף סכין מרגיש שהוא צריך לצאת נגד ה'כופרים', מה שמתבטא בפועל באלימות ובעברות בלתי חוקיות".
האם אפשר להגדיר אדם כזה כלוקה נפשית?
"כדי להוכיח שמישהו מונע מהפרעות נפשיות, צריך להוכיח בעיה בתפיסת המציאות למשל, והסטנדרטים שמגדירים מצב כזה הם די גבוהים. בפועל, מרבית האנשים שסובלים מבעיות נפשיות מסוכנים בעיקר לעצמם. יש כאלה שאנחנו מתייגים את מעשיהם כמטורפים, אך לעיתים רבות מתברר כי מדובר באנשים שמונעים מרוע או משליטה לקויה בדחפים. אתה לא חייב לקבל דעות שונות משלך, אבל זה לא אומר שאתה צריך לאיים על מי שחושב אחרת".
"המסרים שאנחנו מקבלים מההנהגה הם קריטיים. צריך להיות מאוד ברור שאלימות היא מחוץ לתחום"
ד"ר עידית גוטמן
יש בכלל תקווה שזה ישתנה?
"לצערי, המאבק להשבת החטופים נהפך למלחמה אודות אמונות – אם אני מאמין במנהיגים שלי ובסמכויות שלהם או לא. בייחוד לנוכח העובדה הזאת, אני חושבת שהמסרים שאנחנו מקבלים מההנהגה הם קריטיים. צריך להיות מאוד ברור שאלימות היא מחוץ לתחום, שלא חייבים להסכים עם כל דעה, אבל שצריך לשמור על כבוד הדדי, שבכל מקרה צריך לחבק את משפחות החטופים".
עינב צאונגאקר הוכיחה עמידות בלתי ניתנת לתפיסה. איך בכלל משפחות של חטופים אמורות להתמודד עם המצב הזה?
"אין ספק שמדובר בניסוי אנושי מזעזע שההיסטוריה האנושית הציבה בפנינו. לא רק שהחטופים עוברים גיהינום וסף הסיבולת שלהם עומד למבחן, גם המשפחות שלהם עוברות עינוי מתמשך. אני עדיין חושבת שכעס ומאבק אקטיבי עדיפים מדיכאון והתכנסות עצמית. הכוח להילחם מעיד על עוצמה, ולמעשה אפילו ללכת לעבודה, לגדל ילדים אחרים או פשוט להישאר בחיים - זו משימה לא פשוטה בכלל. בעיני המחויבות הציבורית שלנו היא לתמוך במשפחות הללו ככל שניתן, ובטח שלא להקשות עליהן".