לפי המשטרה מדובר בעבירה פלילית. הנערים מובאים לחקירה בתחנת המשטרה, דא עקא, מרבית החשודים עוטי המסכות נמצאים מתחת לגיל האחריות הפלילית. המשטרה מעבירה את הנערים הפוחזים לעובדי הנוער של אגף הרווחה, להם באמת אין מושג מה לעשות איתם, ולכן הם מועברים לטיפול בתי הספר, שנמצאים בחופשת התאוששות אחרי חודש רצוף של לימודים. כך שכל שנותר הוא לכנס את הילדים בכיתות, לבלבל אותם במסר כפול של הזמנה, שיתוף רגשי והטפה על הסכנות, ממש כמו היועץ החינוכי מהסדרה סאותפארק. בשלב הבא זוכרים כולם לסנן שהכל מתחיל בבית והנערים נשלחים אל הוריהם עם הזמנה לחשבון נפש. כעת רק נותר להורים לגרד את פדחתם ולתהות, ״הילד עבריין?״.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
אז ככה זה נראה: למשטרה חשוב לציין שיש סעיף ספציפי בחוק העונשין האוסר על התחפשות והטלת מורא על הציבור, אך באותה נשימה היא סותרת את עצמה עם אמירה די מוצהרת שאין בכוונתה לפתוח תיקים פליליים לנערים שיביעו חרטה. אפשר כמובן להבין את הרציונל של הימנעות מהכתמת שמם את חבר הלצים, אך עיקרון בסיסי בתיאוריה ההתנהגותית, בסיסה המדעי של הפסיכולוגיה, היא שלא מומלץ לאיים בענישה ולא לאכוף אותה. לא די בכך ש״איום השוטר״ לא מומש, לאחר החנינה יזכה הליצן שלנו בחיזוקים חברתיים בקבוצת השווים שלו.
למעשה, אנחנו יודעים כבר 80 שנה מה קורה לתגובה התנהגותית שמבלבלת בין תגמולים: פבלוב מוטט כך את כלביו האומללים בהליך מתעתע אותו כינה Experimental Neurosis. פבלוב לימד אותם בפשטות להבחין בין שני מצבים:
- הוא הראה להם עיגול, ומיד אחר כך נתן להם אוכל. לאחר מספר פעמים הכלבים כבר ריירו למראה העיגול.
- הוא הראה להם אליפסה, אחריה לא נתן להם אוכל. הכלבים לא למדו דבר.
עד כאן ברור, אבל בנקודה הזו, פבלוב החל לעגל בהדרגה את האליפסה ו״למעוך״ את העיגול עד לנקודה שהכלב לא הצליח להבחין עוד בין השניים. כאן החלו הכלבים להתנהג מוזר, ליילל, לנוע בחוסר שקט, ומה שהכי חשוב לענייננו, הם איבדו את היכולת ללמוד את אותה התניה שלמדו לפני כן בקלות.
היכולת להבחין בין עיגול לבין אליפסה נפגעה אצל הכלבים. מדוע שלא תיפגע יכולת השיפוט בין טוב ורע בקרב הילדים הליצנים? האם מעשה הקונדס הוא עבירה פלילית או שובבות אמיצה? זה נכון שאנשים מורכבים יותר מכלבים, אבל מסרים מבלבלים מהסמכות הם תנאי מעודד (גם אם לא מספיק) להתפתחות התנהגויות אנטי-חברתיות בחיים הבוגרים.
הרשויות מנסות למצוא דרך למגר את התופעה, אך בניסיון מאולתר ליצור אזור ביניים בלתי אפשרי בין ענישה לבין משמעת, הן מבלבלות את כולנו ומתבלבלות בעצמן.
בואו נדבר על זה?
אנשי מקצוע מבריאות הנפש ששים להתראיין תחת כל עץ רענן, תוך שהם מתעלמים מהמורכבות של התופעה הייחודית ומתייחסים אליה, בלא דעת, כאל טריגרים אסוניים שהכרנו בעבר.
גילוי נאות - גם אני התראיינתי בשבוע שעבר לאחת התכניות של גלי צה״ל, התייחסתי למחקר ששיננתי והצעתי סיבות שבעטיין דמות הליצן מצליחה להפחיד אותנו כל כך. רק בסוף השבוע נפל לי האסימון: פסיכולוגים שמנסים להסביר את התופעה ולשאת עצות בתקשורת, יוצרים אצל כולנו אסוציאציה (התניה) בין הפחד העכשווי מליצנים לבין חרדה מסיכונים טראומטיים המערבים סכנת מוות, כמו מחבלים מתאבדים, רקטות סטטיסטיות ושריפות צמרות, ועוד, אתם יודעים, לא חסר לילדינו ממה לדאוג.
השירות הפסיכולוגי ייעוצי (שפ"י) של משרד החינוך פרסם הנחיות לבתי הספר, לקיים שיחות עם התלמידים ולהציג בפניהם דרכים אפשריות להתמודדות עם התופעה. משרד החינוך אף עודד את ההורים לקיים שיח עם ילדיהם.
לי זה נשמע קצת מוכר מתקופות של חרדת חירום על רקע לאומי.
עוד ב-mako בריאות:
>> אתם חייבים להפסיק להוסיף לימון לשתייה שלכם
>> לעולם אל תאכלו את הדברים האלה ביחד
>> לא מחלה: זאת תרופה שגרמה לעיוות הזה
אחד העקרונות הבסיסיים בפסיכולוגיה של הלמידה נקרא ״הכללה״ -השלכת מידע שנלמד על מושג x על מושגים קרובים לו. אין חרדה אבולוציונית מליצנים, היא כנראה נלמדה אצלנו בתהליך הכללה מתמשך בחסות סרטי אימה הוליוודיים, מהבובה הרצחנית צ׳אקי, דרך עידן הזומבים של השנים האחרונות ועד דמות הליצן בסרט "זה" (It). כאשר אנו מתייחסים בהגזמה באמצעי התקשורת לחרדה מליצנים, אנו קושרים בינם לבין אימת מוות ובכך מגבירים את החרדה בקרב ילדים ובני נוער, כמו גם את החרדה מפני החרדה.
חשוב להבין שהתהליך עצמו אינו מתקיים באופן מודע או רצוני ומרבית ההורים מבינים היטב שאמירות כמו ״אל תפחד״ אינן עוזרות במאום. אחת הדרכים היעילות שאנחנו מכירים היא לקבל את הפחד באמצעות תיקוף ולסייע לילד ללמוד להתמודד עמו.
אבל מכיוון שאין כאן סכנה מציאותית של מוות טראומטי, יש מקום להשתמש בתהליך של ״הבחנה״ (ההיפך מ״הכללה״), שיעזור לילדינו לנרמל את דמות הליצן ולא רק את הפחד. כך נוכל להפריד בין ליצן בתחפושת לבין אירועים מסכני חיים, נחסוך מנפשות ילדינו אימה מיותרת ונמנע את הפיכתו של חג פורים לחג מאיים.
אצטט שיחה קצרה שיש בה הכל, שיחה שקיימתי עם בתי וחברתה, שתיהן בנות 11, לאחר ששבו נסערות עם סיפורי אימה שמתרוצצים בקבוצות הוואטסאפ שלהן בבית הספר.
קצת הקשיתי עליהן ושאלתי ״מה בעצם מפחיד בליצנים?״.
בתי ענתה: ״הם פשוט הורסים את הליצנים שאני אוהבת...״.
להתניות, מתברר, יש הרבה יותר עוצמה ממילים.
כיצד מגדירים מחדש את זהות הליצן?
מה עומד בבסיס המוטיבציה למעשי קונדס ושובבות? אם ניזכר בתקופת ההתבגרות נמצא שקונדסות נמצאה מסביבנו בצורה זו או אחרת. היא ביטאה מחאה, התרסה, ריגוש וסיכון. בין אם זרקתם ביצים על עוברים ושבים ובין אם רק עבדתם על מישהו שנבחר באקראי מתוך ״דפי זהב״ בטלפון, אתם מכירים את התחושה של הליצן. זה חשוב, כי הרי בניגוד להרתעה הכושלת שניסתה לייצר המשטרה, לא מדובר לרוב על עבריינים צעירים שדרכם סלולה לפשיעה כאורח חיים.
יש שם בדידות יוצאת דופן, חוסר מובנות, צורך בהכרה ובבולטות. זו קריאה לעזרה. אלה ילדים שאפשר (וכדאי) לגייס עבורם אמפתיה ואכפתיות, גם אם אתם הורים כועסים שמתמודדים בחרדה עם חרדת הילדים.
אני מציע 3 דרכים שיביאו להפחתת התופעה למינימום:
- התנהגותית - מנקודת ראות התנהגותית, הדרך הנכונה להפחית את עצמת הריגוש איננה הפחדה, אלא צמצום והקטנה, אפילו עד התעלמות. בשפה של חיזוקים ועונשים, מהלך כזה נקרא ״עונש שלילי״- באמצעות מניעת תגמול (דיכוי הבהלה הציבורית ועצירת הריגוש המתגמל שנוצר בעקבותיה) ניתן להפחית את הסתברות ההתנהגות בעתיד (יציאה לרחוב מחופש לליצן במטרה להפחיד אנשים).
- משמעתית - במקביל, במקום ענישה מלאת רהב אך חסרת כיסוי, כמו תיק פלילי במשטרה, נחייב כל נער שתקף ונתפס לעבור טיפול פסיכולוגי אישי ו/או קבוצתי לפרק זמן מוגדר מראש. החלטה כזו יוצאת מנקודת הנחה שנערים שעדיין ממשיכים בפעילות הזו למרות כל הסנקציות מצויים כנראה במצוקה נפשית שיושבת בין היתר על הקושי לבקש עזרה.
- ציבורית - בניית קמפיין ממוקד של סרטונים ויראליים, בהם יתראיינו ליצנים מחופשים בדרך הומוריסטית ויספרו על מצוקתם בימים הללו. איזון הזהות הציבורית של הליצן מדמות מפחידה וזורת אימה לאדם רגיל שמתמודד עם מצוקות, תפחית מיידית את החרדה הכללית מליצנים.
איך מנרמלים?
אם אנחנו ממשיכים בקו התאורטי והיישומי של הפסיכולוגיה ההתנהגותית, המהלך הנכון והמוכח ביותר להכחדת ההתניה שנלמדה בין ״חרדה״ לבין ״ליצנים״, אמורה להתבצע דרך הליך טיפולי שאנו מכנים ״חשיפה״ (Exposure). למעשה, מדובר באחת הטכניקות האינטואיטיביות והיעילות ביותר בפסיכולוגיה טיפולית, שבמסגרתה חושפים את המתמודד עם חרדה באופן הדרגתי, בדמיון או במציאות, אל האובייקט מעורר החרדה.
במקרה של הליצנים המפחידים ניתן לחשוף את הילדים בבית בקצב הדרגתי להיבטים המרגיעים, המצחיקים והאנושיים של הליצן. אפשר להיות פה מאוד יצירתיים: נזכור שהליצן צוחק המון על עצמו, מה שהופך אותו למאוד אנושי ופגיע, ולכן גם קרוב ונגיש רגשית. אפשר גם ליצור עם הילדים מסכות של ליצנים ובכך לאפשר ביטוי אינטואיטיבי של החרדה. ניתן ללמוד יחד על תפקידיו של הליצן הרפואי ואולי אפילו לארח אחד או אחת בכיתה או בקבוצת ילדים בבית.
תנו לזה את הדעת. בטח יש עוד שפע רעיונות.
איתן טמיר בעל תואר שני בפסיכולוגיה, ראש מכון טמיר