"זה כולה ג'וק, מה הוא כבר יעשה לך?". אצל חלקנו הפחד מפני ג'וקים ושאר מזיקים הוא חרדה ממשית, שמפריעה לתפקוד ומשפיעה על חיי היום יום. תופעת החרדה הזו נקראת פוביה והיא למעשה תופעה פסיכיאטרית שמהווה חלק מסל רחב של הפרעות המכונות "הפרעות חרדה". פוביה היא ההפרעה הפסיכיאטרית הכי שכיחה בנשים והשנייה הכי שכיחה בגברים והסיכוי לפתח פוביה כלשהי במהלך החיים עומד על 10 אחוזים.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
כשבעצם, למה לנו לפחד מג'וקים? נכון שג'וקים יכולים לתת תחושה לא נעימה ובדרך כלל מגעילים אותנו, אבל למעשה הם מזיקים פחות מרוב בעלי החיים המשוטטים שמסתובבים סביבנו - הם לא עוקצים או ארסיים וגם אין חשש ממשי שינשכו אותנו או יפגעו בנו. אבל גם אם ננסה לא נוכל לשכנע באופן רציונלי את מי שסובל מפוביה מג'וקים להפסיק לפחד. תאוריה אחת שמנסה להסביר את הפוביה מג'וקים מתייחסת לרגישות גבוהה יותר של אותם אנשים לזיהום וללכלוך לצד תחושות גועל מועצמות לעומת אנשים שלא סובלים מפוביה מחרקים. תאוריה נוספת אומרת שפוביה ספציפית יכולה להיווצר כאשר אנחנו מקשרים באופן תת מודע בין אובייקט מעורר פוביה לתחושות שקשורות לפוביה - למשל רואים אדם אחר חושש מג'וקים ויוצרים לעצמנו מודל בראש לפיו "ג'וקים שווה סכנה".
הפוביה גוברת על ההיגיון וניסיונות שכנוע נועדו לכישלון. "פוביה מפני ג'וקים נפוצה יחסית בארץ והפחד יכול להגיע עד כדי כך שאותו אדם מסרב להיכנס לביתו לפני שמישהו אחר מוודא שאין ג'וקים בבית, במצבים קיצוניים אחרים הוא יכול להימנע מללכת לקניון או למקומות ציבוריים מחשש שיסתובבו שם ג'וקים, למשל ליד פחי אשפה", אומר ד"ר לוינסקי, פסיכיאטר מחוזי במחוז דן של שירותי בריאות כללית. "הפוביה היא פחד לא רציונלי שגורם להימנעות אקטיבית מדברים או מסיטואציות מסוימות".
מי מפחד משיער פנים?
אז ממה אנחנו מפחדים? כמעט מכל דבר. יש רשימה אינסופית של פוביות שונות ומשונות ולכל אחת שם לטיני ארוך ומרשים. פוביה מבעלי חיים שכיחה יחסית - עכבישים (arachnophobia), חרקים שונים (Entomophobia), כלבים (Cynophobia ) ועוד. פרויד, אבי הפסיכואנליזה, מתאר בכתביו את המקרה של הנס הקטן, ילד בן 5 שסבל מפוביה מסוסים עד לרמה שסרב לצאת מהבית מחשש שיתקל בסוס. פרויד מסביר את הפוביה הזו באמצעות התיאוריה של "תסביך אדיפוס", לפיה הילד חש עוינות כלפי אביו בגלל דחפים מיניים כלפי אימו. הנס הקטן הסיט את התחושות הקשות והתוקפנות שחש כלפי אביו לעבר הסוסים. לטענת פרויד, כפועל יוצא, נוצרה אצל הנס הקטן פוביה מסוסים, מתוך החשש שהסוסים ינקמו בו.
יש אנשים שהפוביה שלהם קשורה לאיתני הטבע (נחסוך מכם את הלטינית) - גבהים, סופות רעמים או אפילו מים. אחד המודלים שמנסים להסביר את הפוביות האלה קשור בבסיס גנטי שמהווה "מצע לפגיעות" לצד חשיפה ישירה או עקיפה לגורם המאיים. וכך יכול להיווצר פחד מותנה בעקבות תהליך של למידה. פוביות שכיחות נוספות קשורות לסיטואציות כמו חווית טיסה, נהיגה, נסיעה במעלית או שהייה במקומות סגורים (קלסטרופוביה). כאן, בניגוד לפוביות מדברים אחרים, רוב האנשים מעידים שהם זוכרים סיטואציה לא נעימה שקרתה להם או שהיו עדים לה ומייחסים אליה את הפוביה.
עוד ב-mako בריאות:
>> חיטוט קטלני: על שערות הפוכות ושאר ירקות
>> מה באמת עובר לכם בראש בזמן האימון?
>> חיים ומוות ביד הלשון: מה לשון שלך אומרת על בריאותך?
לעיתים המקור לפוביה קשור בחשש מלהיות חולים ושלא יתאפשר לקבל סיוע מידי. ויש מי שחוששים מעולם הרפואה ובעיקר ממראות של דם – מחטים, זריקות, בדיקות דם, רופאי שיניים וכל פרוצדורה רפואית אחרת. "בארץ אנחנו רואים הרבה אנשים שסובלים מפוביה מבדיקות רפואיות. ההתמודדות עם הפוביה תלויה גם בעוצמה של הפחד וגם בתדירות של החשיפה לגורם המפחיד. מי שהפוביה שלו יוצרת חרדה משמעותית כנראה שיזדקק לטיפול", אומר ד"ר לוינסקי. מעניין לראות שפוביות מעולם הרפואה צבועות בצבע גנטי יותר מפוביות אחרות. מחקרים מראים שלכ-75 אחוז מאלה שסובלים מפוביה מבדיקות דם יש הורה, אח או ילד עם פוביה דומה.
ישנן פוביות ביזאריות וקצת פחות שכיחות כמו למשל Pogonophobia, פחד מזקנים ושיער פנים - יש מי שמקשר את הפוביה הזו לכך שכבר כ-100 שנה לא היה נשיא אמריקאי עם שיער פנים, וכמו Globophobia, פחד מפני בלונים, מעצם נוכחותם או מהאפשרות שיתפוצצו, אותם אנשים מסרבים להתקרב לבלונים.
פוביה חדשה שהופיעה במאה ה-21, בעולם האייפונים והאינטרנט, היא ה-Nomophobia (קיצור ל-no mobile phone phobia) - חשש לאבד את היכולת לתקשורת טלפונית. כולנו מרגישים קצת חסרי אונים בלי הסמארטפון, אבל במצב של פוביה יש חרדה וחוסר נוחות קיצונית כאשר הטלפון הסלולרי או המחשב אינם בסביבה. המצב הזה שכיח יותר בגברים והמקור שלו הוא כנראה החשש להיות חולים או להזדקק לעזרה מידית ללא יכולת לקרוא לעזרה. פוביות משונות נוספות הן מצב של פחד מצבע ספציפי למשל הצבע הצהוב – Xanthophobia או פחד מפני פרחים Anthophobia. מצב נדיר נוסף הוא פחד הוא מגדרי – Androphobia, פחד מפני גברים או להפך Gnophobia, פחד מנשים.
איך מטפלים בפוביה?
חשיפה לגורם המפחיד יכולה לגרום להתקף פאניקה שמתבטא במאפיינים פסיכולוגיים קוגניטיביים כמו תחושות חשש ופחד לצד ביטוי פיזיולוגי - דפיקות לב חזקות, הזעה, רעד, קושי בנשימה, סחרחורת, כאבי בטן ועוד. הפוביה יכולה להיות כללית כאשר אין גורם קונקרטי שמעורר אותה או ספציפית כלפי משהו מסוים.
אבל כולנו לפעמים קצת מפחדים מסיטואציות מסוימות, מה הופך את הפחד הזה לפוביה? המצב הופך לפוביה כשחשיפה לאותו גורם כמעט תמיד מעוררת התקף חרדה, כשאותו אדם נמנע מלעשות דברים מסוימים כדי להימנע מחשיפה פוטנציאלית וכשהחרדה היא חסרת כל פרופורציה לעומת הסכנה הכרוכה בחשיפה. "מידת ההשפעה של הפוביה והצורך בטיפול תלויה במידת החשיפה. תושב באר שבע שמפחד מפינגווינים למשל לא יפנה לטיפול מטבע הדברים, אבל תל אביבי שמפחד ממקומות גבוהים והחמיץ ראיונות עבודה רק בגלל שהתקיימו במשרדים בקומות גבוהות – ודאי סובל מהפוביה שלו בצורה שמשפיעה על תפקודו", אומר ד"ר לוינסקי. "הטיפול בחרדה ובפוביות הוא בעיקרו פסיכותרפי, ומבוסס על טיפול בטכניקה שנקראת CBT (Cognitive behavioral therapy), במסגרתה יש חשיפה ממשית לגורם המפחיד תוך ניסיון להימנע מהתגובה הבסיסית של החרדה. הרעיון הוא ליצור הסתגלות הדרגתית. למשל, אדם שמפחד מגבהים יתחיל את הטיפול בטיפוס מידי יום על סולם בביתו. בהמשך הטיפול יצטרך לעמוד במרפסת בקומה ראשונה וכן הלאה עד שילמד להפסיק לפחד מגבהים.
"מטרת הטיפול היא לא רק לתת כלים להתמודדות עם הפוביה אלא ממש להעלים אותה", מוסיף ד"ר לוינסקי. "השאיפה היא, בסופו של דבר, לחשוף את המטופל לגורם המפחיד בצורה משמעותית יותר ו"מפחידה יותר" מהרמה שיצטרך להתמודד איתו בחיי היום יום. כך, נוודא התמודדות תקינה עם החשיפה השגרתית. למשל, אדם שהפוביה שלו היא ג'וקים, יוכל בסוף הטיפול אפילו להחזיק בידיו ג'וק או לאפשר לג'וק לטפס עליו".