בפברואר 1974 פרצו פעילים של ארגון השמאל המהפכני "צבא השחרור הסימביונזי" לביתה של פטי הרסט (Hearst), נכדתו של איל העיתונות הנודע ויליאם רנדולף הרסט, באזור סן פרנסיסקו וחטפו אותה. במקום כופר נפש דרשו החוטפים ממשפחתה לחלק כמות עצומה של מזון לעניי סן פרנסיסקו, אך סירבו לשחרר אותה גם אחרי שדרישתם נענתה בחלקה. והינה, חודשיים אחרי חטיפתה שלח הארגון קלטת שבה הרסט הודיעה בקולה על הצטרפותה לשורותיו. זמן קצר לאחר מכן היא צולמה מנופפת ברובה סער במהלך שוד בנק שביצעו אנשי הארגון. משפחתה וחבריה לא הבינו איך בחורה צעירה מבית טוב הפכה בתוך זמן קצר לפורעת חוק מסוכנת.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
בדיעבד התברר שהרסט נפלה קורבן לתסמונת סטוקהולם – מצב שבו בני ערובה או קורבנות של התעללות מפתחים רגשות חיוביים כלפי החוטפים שלהם או אלה שמתעמרים בהם ומנצלים אותם. הם מפתחים רגשות אהדה כלפי התוקפן ועלולים לחוש שהם חולקים איתו מטרות משותפות. הקשר הרגשי שהם מפתחים עלול להניא אותם מלברוח אפילו כשנקרית בדרכם ההזדמנות, ולאחר מעשה הם עשויים להתגייס למען החוטפים או המתעללים ולהגן עליהם מול רשויות חוק שמבקשות להעמידם לדין ולהעניש אותם.
התסמונת זוהתה לראשונה ואופיינה בידי חוקרים שבחנו את האירועים של שוד בנק שהתרחש ב-1973 בסטוקהולם בירת שבדיה. השוד הסתבך, ומבצעיו החזיקו את עובדי הבנק בני ערובה במשך שישה ימים. במהלך התקופה הזאת, חלק מהחטופים פיתחו רגשות חיוביים כלפי השודדים. הם סירבו להיפרד מחוטפיהם אחרי שחולצו מידיהם, ובהמשך סירבו להעיד נגדם בבית המשפט ואף עזרו לגייס כספים להגנה על השודדים.
התסמונת אינה ייחודית רק למצבי חטיפה. היא עשויה להתפתח גם בנסיבות אחרות של תלות בתוקפן. רואים אותה לפעמים גם אצל אנשים שנקלעו שלא בטובתם למערכת יחסים לא סימטרית המלווה בהתעללות פיזית, מינית או רגשית, אצל ילדים להורים מתעללים, אצל קורבנות סחר בבני אדם בתעשיית המין ואפילו אצל ספורטאים הנתונים לשליטה של מאמנים קשוחים ותובעניים. בכל המצבים האלה הקורבנות עלולים לפתח רגשי אהדה כלפי המתעלל ולא לזהות את האופי הפוגעני של הקשר.
קושי לזהות
תסמונת סטוקהולם נחשבת תסמונת נדירה שרק שיעור קטן מהקורבנות של מעשי התעללות מראים סימנים לקיומה, ולא ברור מה מייחד אותם לעומת קורבנות אחרים. היא לא נחשבת הפרעה נפשית, ולכן אינה כלולה בספר האבחנות של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (DSM). התסמינים העיקריים שלה הם פיתוח רגשות חיוביים כלפי החוטפים, אהדה לתפיסות העולם וההתנהגות שלהם, ורגשות שליליים כלפי המשטרה וגורמי סמכות אחרים.
תסמינים נוספים דומים לאלה שמאפיינים הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), וכוללים הבזקי זיכרון (פלאשבקים) מהאירוע הטעון, תחושת חוסר אמון, עצבנות או חרדה, קושי להתרכז וקושי ליהנות מדברים שהקורבן נהנה מהם בעבר. היות שאין דרך מוסמכת לאבחן את התסמונת, קשה לפתח שיטות טיפול יעילות בנפגעיה. מאותה סיבה גם קשה לבצע מחקרים בתחום. לכך נוספת העובדה שחטיפה היא פשע נדיר ברוב העולם בימינו, כך שקשה למצוא מועמדים שיתאימו להשתתף במחקרים על תסמונת סטוקהולם.
במחקר משנת 2000 בחנו חוקרים מאיטליה את ההשלכות של מעשי חטיפה למטרת כופר נפש על החטופים. 24 קורבנות של מעשי חטיפה באי סרדיניה שאירעו בשנים 1997-1967 השתתפו בראיונות עומק שבהם התבקשו לתאר את חוויותיהם בתקופת השבי ואחריו. תסמונת סטוקהולם אובחנה אם הקורבן תיאר בריאיון קשר חיובי שהיה לו עם אחד או יותר מהשובים, גם אם הנבדק לא הפגין מודעות לתחושה הזאת. מחצית מקורבנות החטיפה הראו סימנים לקיומה של תסמונת סטוקהולם לפי ההגדרה הרחבה מאוד הזאת.
החוקרים השוו בין הקורבנות שפיתחו תסמונת סטוקהולם לאלה שלא פיתחו אותה, ובדקו אם היה הבדל בין הקבוצות בנטייה לסבול מהפרעת דחק פוסט-טראומטית או מדיכאון קליני. לא נמצא הבדל כזה. לעומת זאת הם מצאו שהיה הבדל בין הקבוצות בטיב השבי של החטופים. ככלל, קורבנות חטיפה שהציגו סממנים של תסמונת סטוקהולם שהו זמן רב יותר בשבי וחוו הרבה יותר השפלות והתעללות. מכאן הסיקו החוקרים שתסמונת סטוקהולם עשויה להעיד על חומרת חוויית החטיפה. לפי הסברה הזאת, יצירת קשרים חיוביים עם החוטפים היא מנגנון הגנה שפועל במצבים של בידוד ושל אובדן צלם אנוש.
גם מחקר אחר, משנת 2009, לא מצא קשר בין הפרעת דחק פוסט-טראומטית לתסמונת סטוקהולם, הפעם אצל נשים שסבלו מאלימות בתוך המשפחה. מכאן אפשר אולי להסיק שלמרות הדמיון בתסמינים מדובר בשתי תופעות נפרדות ובלתי קשורות, או לחלופין שכל אחת מהן מתפתחת במועד אחר במהלך מערכת היחסים המתעללת. ייתכן גם שמגבלות המחקר, למשל המדגם הקטן, הקשו על מציאת קשר בין שתי התופעות.
ממצא מעניין נוסף של המחקר היה שבקבוצת הנשים שלא פיתחו תסמונת סטוקהולם דווקא נמצא קשר חיובי (עולה) בין רמת ההתעללות שחוו לחומרת ה-PTSD. לאור זה, העלתה החוקרת את ההשערה שלתסמונת סטוקהולם יש השפעה מתווכת על הקשר בין PTSD להתעללות: כלומר ייתכן שהתסמונת מנתקת בין חומרת התעללות ובין חומרת התסמינים הפוסט-טראומטיים. אולם כדי להראות שקשר מורכב כזה קיים באמת יידרשו מחקרים גדולים יותר ודרכי מדידה מדויקות יותר.
טרור בתיאטרון
בשנת 2002 השתלטו כחמישים טרוריסטים צ'צ'נים על תיאטרון דוברובקה במוסקווה, ובמשך שלושה ימים החזיקו כ-850 בני ערובה בדרישה שרוסיה תכיר בתנועה לשחרור צ'צניה, תסיג את כוחותיה ותשים קץ למלחמת צ'צ'ניה השנייה. המשבר הסתיים כשהרוסים הזרימו גז הרדמה רעיל למערכת האוורור של התיאטרון, שהוביל למותם של 39 טרוריסטים ויותר ממאה בני ערובה.
במטרה למצוא הסבר לתסמונת סטוקהולם ראיינו חוקרים 11 מהניצולים על חוויות השבי שלהם, כדי להבין את תגובותיהם הנפשיות למצב הקשה שאליו נקלעו. עשרה מהם הפגינו רגשות חיוביים כלפי החוטפים ואף הביעו צער על מותם. הראיונות הובילו את החוקרים למסקנה שבמצב של שבי בני הערובה נדרשים לקבל החלטה לא פשוטה – האם לשתף פעולה עם האנשים השולטים בגורלם או לחפש דרכים להתנגד במחיר סיכון גדול לחייהם. כותבי המחקר תיארו את תסמונת סטוקהולם כמנגנון הגנה שפועל על רקע הפחד העז ותחושת חוסר האונים שחווים הקורבנות במהלך שִבְיים.
כמו חלק ניכר מהמחקרים בתחום, גם המחקר הזה נעשה על מדגם קטן ולא אקראי של משתתפים. במחקרים על קורבנות חטיפה וסוגי התעללות דומים יש הטיה מובנית, שנובעת מהצורך בהסכמת הקורבנות להשתתף במחקר ובשיתוף פעולה שלהם. מטבע הדברים אין סיבה להניח שבני ערובה לשעבר שהסכימו להשתתף במחקר חוו את תקופת השבי באותה צורה כמו אלה שסירבו.
במאמר משנת 2018 הציעו החוקרים להרחיב את הגדרת תסמונת סטוקהולם לתחום הספורט ההישגי לנוער. הם טענו שמערכת הלחצים שמאמנים מפעילים על ספורטאים צעירים במטרה לדרבן אותם להישגים, עלולה לפעמים לשקף יחסי שבויים ושובים. לדבריהם, שיעור ניכר מהספורטאים הצעירים מדווחים שנפלו קורבן לצורה כלשהי של התעללות רגשית מצד מאמניהם. למאמנים יש כוח עצום על ספורטאים צעירים: הם מטילים עליהם משימות, קובעים יעדים קשים, במקצועות קבוצתיים הם מספקים או שוללים זמן משחק, ואף מדיחים שחקנים מהקבוצה או הנבחרת.
החוקרים טוענים שההתעללות הרגשית הזאת היא התנהגות מתמשכת שחוזרת על עצמה, ולכן יכולה גם היא להיחשב טראומה חוזרת. ברגע שספורטאים צעירים מתחילים להצדיק את התנהגותם של מאמנים מתעללים, הם מפתחים הזדהות איתם ומגינים על מעשיהם. כך עשוי להיווצר דפוס של אירועים שיכול להעיד על התפתחות של תסמונת סטוקהולם. אם ההשערה הזאת נכונה, חשוב להגביר את המודעות אליה ולאסור על השימוש בשיטות אימון פוגעניות בספורט, כדי להגן על ספורטאים צעירים מפגיעות נפשיות.
תסמונת בסימן שאלה
יש הטוענים שהביסוס המחקרי המצומצם לקיומה של תסמונת סטוקהולם מציב סימני שאלה גדולים על משמעות המושג, תוקפו והרלוונטיות שלו. במקומו הועלו דרכים אחרות להתייחס לתופעה. אחת ההצעות שהועלו הייתה להתייחס לתופעה כביטוי של סלחנות או פייסנות כלפי התוקפים, ולא לקרוא לזה הזדהות.
לפי הגישה הזאת, פייסנות כלפי גורם עוין היא אינסטינקט הישרדותי, ומערכת היחסים שמתפתחת בין השבוי לשובה היא אמצעי לכך – גם אם הקורבן לא בחר לנהוג כך בהחלטה מודעת. תומכת בכך העובדה שבמצבי שבי או איום מתמשך, יש אנשים שעוברים לתפקד במצב מנותק (דיסאסוציאטיבי), בתור מנגנון הגנה שמפריד בין ההתנהגות לרגש, מה שמאפשר להם לשרוד במצב בלתי נסבל.
תועים באפלה
הבנת מקומה של תסמונת סטוקהולם בהתמודדות עם שבי ממושך ובהחלמה ממנו חשובה במיוחד כעת, כחלק מהטיפול והעזרה שעל רשויות הרווחה, התקשורת והציבור כולו לתת לכל הישראלים שנחטפו בידי מחבלי החמאס ב-7 באוקטובר אשתקד. למרבה הצער גם כאן אנחנו תועים עדיין באפלה במידה רבה. כל חטוף הוא עולם ומלואו, ויש הבדלים רבים בחוויות החטיפה והשבי של כל אחד ואחת מהם, במבנה האישיות שלהם, בדרכי ההתמודדות ובמשך תקופת השבי שלהם. על כן יידרש זמן עד שתתבצע הערכה מחקרית שיטתית של מצבם הנפשי והרגשי של כל החטופים שחזרו עד כה מידי חוטפיהם, ובכלל זה על תסמיני הפוסט-טראומה שלהם ועל קיומה או היעדרה של תסמונת סטוקהולם בקרבם.
חשוב לזכור מעל הכול שהם עברו תקופה של סבל בלתי נתפס, וניסיון העבר מלמד שטראומת השבי תמשיך להשפיע עליהם גם לאחר השחרור. ההתמודדות עם הטראומה מתקופת השבי מושפעת מאוד מהתמיכה של הסביבה, לכן חשוב להכיר בקשיים שחווים החטופים המשוחררים ולאפשר לחטופים שחזרו לפתוח פרק חדש בחייהם לאט ובהדרגה, ולעבד את חווית השבי בקצב שלהם ובסביבה מוגנת.