בכל 40 שניות מישהו בעולם מתאבד וכל 41 שניות נותרים אחריו אנשים מרוסקים, שמנסים למצוא במעשה פשר. בישראל לא עובר יום ללא התאבדות של לפחות אדם אחד, מאות בני אדם מדי שנה. חלקם אנשים ידועים ובעלי שם, המעוררים התעניינות תקשורתית ושיחות סלון, ואילו אחרים נשארים אנונימיים בקרב הציבור הרחב במותם כמו בחייהם. המאפיין המשותף לכולם הוא אותו כאב רגשי נורא שאותו רצו להפסיק בכל מחיר והדרך האומללה שבה עשו זאת. רק אתמול נחשפנו למקרה הטראגי של שתי בנות דודות, חני סוליש בת 19 מנתניה ושטרנה שרה קלפמן בת 24 מירושלים.
פעמים רבות מתקיים דיון האם העיסוק בנושא התאבדויות באמצעי התקשורת מעלה את רמת הסיכון או שמא ממתן אותו ואף מונע מקרים של התאבדות. בהקשר זה נמצא כי העלאה של נושא ההתאבדויות בשיחה עם אנשים הנתונים במצוקה עשויה להציל חיים. העלאה של הנושא באוכלוסייה הכללית עשויה להיות בעלת משמעות מניעתית. חשיפה יכולה להזיק אם מפארים התאבדויות ומתארים אותן באופן מפורט.
ידוע "אפקט ורתר", המתאר גל התאבדויות בעקבות פרסום ספרו של גתה, "ייסורי ורתר הצעיר". נמצא כי חשיפה באמצעי התקשורת להתאבדויות של דמויות המהוות מודלים לחיקוי, מזיקה ביותר (עבור אנשים מוּעדים, המתמודדים עם מצוקה חריפה והפרעות פסיכיאטריות, אשר רואים בפרסום לגיטימציה לבחירה בהתאבדות).
נמצא כי סיקור לא אחראי של מקרי התאבדות מוביל לעלייה בשיעורי ההתאבדות בשבועות ובחודשים לאחר פרסום הכתבה. מצד שני, דווח על ירידה בשיעורי האובדנות לאחר סיקור שנותן מקום לגורמי סיכון, דרכי התמודדות ומניעה ולכתובות סיוע בעת מצוקה.
ברוב המכריע של המקרים, התאבדות ניתנת למניעה ומניעת אובדנות אינה חלקה השמורה לאנשי המקצוע בלבד. להקשבה ולתמיכה חברתית של הסובבים קיים ערך שלא יסולא בפז ויכול להציל חיים. אז איך נזהה מצוקה אובדנית וכיצד עלינו לפעול – שלב אחר שלב?
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
שלב ראשון: מודעות לגורמי סיכון ורגישות לסימני מצוקה
מרבית המתאבדים סבלו ממצוקה נפשית חריפה ובעיקר מדיכאון. מצב רוח ירוד, היעדר עניין והנאה מפעילויות שהיו משמעותיות בעבר, הפרעות סביב שינה ואכילה, כאבים, פסימיות וריקנות, ירידה ביכולת הריכוז ובקבלת החלטות, מחשבות חוזרות על מוות, אנרגיות דלות והימנעות מפעילות חברתית – הנם מסימניו המרכזיים.
נוסף לגורמי הסיכון, קיימות אוכלוסיות בסיכון שיש להיות ערניים אליהן במיוחד. אוכלוסיות אלה כוללות בני נוער וצעירים, קהילת הלהט"ב, נפגעי/ות תקיפה מינית, אלימות והתעללות, גברים ואבות בודדים וגרושים, עולים וקשישים. הסיכון לאובדנות גדל משמעותית במקרים של ניסיון התאבדות קודם או היסטוריה משפחתית של אובדנות.
מעבר לכך, קיימים אירועי לחץ נקודתיים או מתמשכים אשר מהווים שינוי קיצוני, העלולים להוות טריגר להתאבדות. אירועים אלו כוללים אובדן (מוות, פרידה וגירושים), בריונות (פנים אל פנים או מקוונת), פגיעה ואלימות, חוויית השפלה או אובדן כבוד, אבטלה או פרישה מעבודה, גילוי מחלה קשה, הסתבכות בפלילים וחשיפה להתאבדות (הדבקה).
ככל שגורמי הסיכון רבים יותר, הסיכון לאובדנות עולה. יש להדגיש כי אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאירועי חיים משבריים. קיומם של גורמי חוסן אישיים וסביבתיים (יכולת גבוהה של פתרון בעיות, תפיסה אופטימית, מוכנות לבקש ולקבל עזרה, רשת תמיכה) מהווה גורם מגן המקטין את רמת הסיכון, בעוד היעדר הגורמים הללו מעלה אותו.
במרבית המקרים, אנשים שחושבים על התאבדות משדרים לסביבה )באופן מפורש או מרומז) את כוונתם. עלינו להיות קשובים ורגישים לתשדורות אלה ולא לתת להן לחמוק מאיתנו ללא התייחסות.
התבטאויות מילוליות מעוררות דאגה יכולות להיות ביטוי של חוסר תקווה, חוסר משמעות וחוסר טעם בחיים, יחד עם תחושת ייאוש וחוסר מוצא. גם ביטויים על אודות פעולות בלתי הפיכות וסופיות ותיאור התועלת שתצמח מהמעשה (קץ לסבל, פתרון הבעיות, שקט, הימנעות מתחושת נטל) הם סימני אזהרה. פעולות מעוררות חשד עלולים לכלול הסדרת עניינים אישיים וחלוקת רכוש או דאגה לזמינות אמצעים שעלולים להרוג.
שלב שני: הקשבה וניהול שיחה, שאלת ה-שאלה
הקשיבו לאדם וגלו התעניינות בשלומו, ברגשותיו ובמחשבותיו. כך למשל ניתן לשאול:
"שמתי לב שאתה נראה עצוב/מוטרד/לחוץ בזמן האחרון. מה קורה איתך?"
במהלך השיחה שמים לב להימצאותם של גורמי סיכון וסימני אזהרה ומאפשרים לאדם להתבטא באופן חופשי ופתוח.
אל תפחדו לשאול על אובדנות בצורה ישירה
לאחר זיהוי סימני האזהרה חשוב מאוד שלא להימנע משאלת האובדנות. על השאלה להיות ישירה, רגישה ונטולת הטפת מוסר. ניתן לשאול בפשטות: "היו לך מחשבות על התאבדות?" או "האם חשבת או תכננת למות?" מחקרים מוכיחים כי השאלה אינה מכניסה רעיונות לאנשים שלא חשבו על כך ומנגד יש לה יכולת להציל חיים!
יש להימנע משאילת השאלה באופן שיפוטי וביקורתי כגון: "אתה לא הולך לעשות משהו אידיוטי, נכון?"
ככל שהאדם חש בודד יותר, גובר החשש שהוא יפגע בעצמו. ההבנה הרגשית למצוקתו היא הנוגדן הטוב ביותר לתחושת הבדידות הנוראית שבה הוא שרוי. עלינו לגרום לאדם לחוש מובן ובודד פחות בסבלו. אנו נדרשים לקבל את האדם שלצדנו, למרות המצב הקשה שאליו נקלע, ללא שיפוטיות וביקורת על אודות רגשותיו, מחשבותיו או מעשיו. ההבנה וההכלה שלנו אותו אינן מעלימות את הייסורים, אך הן מאפשרות לו להתמודד עמם כשהוא מחוזק יותר ואינו לבדו. אנו מבחינים בין הבנה וקבלה של הרגשות האפלים והמחשבות האובדניות לבין הצדקתם. ניתן לגלות הבנה (להבדיל מהסכמה( לנסיבות שהובילו אדם למחשבות על אודות התאבדות, ובה בעת לשלול את המעשה.
עוד ב-mako בריאות:
>> 7 דברים שקורים לכם בגוף כשאתם שותים קפה
>> 1 מכל 4 סובלים מהמחלה - ורבים לא מודעים לכך
שלב שלישי: הפניה לקבלת עזרה מקצועית ובעת הצורך הזעקת גורמי הצלה
בשלב זה המשימה שלנו היא לטעת תקווה ואמונה שיש מוצא. מסרים מרכזיים:
- אתה לא לבד, אתה חשוב לי
- גם לבעיות קשות ומורכבות יש יותר מפתרון אחד
- גם אנשים חזקים חווים רגעים "חלשים" של חוסר אונים, חרדה וספק. משברים הם חלק מהקיום האנושי
- פנייה לעזרה מסמלת חוזק וכוח נפשי
- יש אנשי מקצוע ומומחים שיודעים איך לעזור לך. תן לזה צ'אנס
כאשר אדם נמצא בסיכון אובדני מיידי (מאיים לפגוע בעצמו, השאיר מכתב המצביע על כוונת התאבדות, פרסם פוסט או שלח הודעה מדאיגה ברשת חברתית), חשוב ליצור קשר, להרחיק אמצעים מסכנים ולא להשאיר אותו לבד עד להגעת כוחות הצלה או עד להבאתו להערכה ולקבלת עזרה מקצועית.
עם זאת, חשוב להבין שטיפול אינו מטה קסמים הפועל בן רגע. מצוקה נפשית חריפה הרבה פעמים היא ריצה למרחקים ארוכים. נדרשת סבלנות, קבלה של עליות ומורדות בדרך והתמדה. מה שמובן מאליו כמעט בתחום הגופני, לוקה עד מאוד בתחום הנפשי. לצערי, פעמים רבות אנשים שמתמודדים עם דיכאון צריכים להתמודד גם עם חוסר הבנה מצד סביבתם הקרובה. אמירות אומללות של "זה הכול בראש שלך" ו"צא מזה!" נזרקות לחלל האוויר בלי מחשבה ובעיקר בלי הקשבה.
*ד"ר שירי דניאלס היא המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן ומחברת הספרים 'עוצמת ההקשבה – כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר' ו'כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי - התמודדות חיובית עם פרידה וגירושים', בהוצאת מטר.
להתייעצות ולסיוע ניתן לפנות לער"ן בטלפון - 1201 ובאינטרנט בכל עת.