כבני אדם, אנו מגיבים לבני אדם אחרים. מעצם היותנו יצורים חברתיים עם דחפי הישרדות, מצויות בנו מערכות שמנטרות ומגיבות לנוכחות של בני אנוש. עלינו להכריע לאילו אנשים כדאי להתקרב, איזה מרחק מומלץ לשמור מאחרים ועם מי עדיף להפסיק את הקשר.
לפעמים מדובר בהחלטות מודעות ומנוסחות, אך כל מפגש מפעיל בגופנו מערכות ששואלות את השאלות החשובות הללו. למשל, אלחנן מתעניין בבני אדם כמעט תמיד, רחלי חוששת מפניהם בשעות החשיכה, ואורי מנסה לרחוש חיבה ראשונית לאנשים ואחרי כוס קפה גם מצליח.
בדרכו של עולם, הדעות שלנו על בני אדם מצטרפות לחוויות החיים שלנו ומייצרות תגובה רגשית למפגש עם אנשים שונים. הגוף שלנו שואל ללא הרף – ובאופן אוטומטי – עד כמה עליו להיזהר, או להיות נינוח. נניח, מי שנבגד פעמים רבות ונצרב בניסיון להעניק אמון, צפוי לתפוס אנשים כדבר מה לא יציב ולא ראוי להסתמכות. מי שנכווה ברותחין, חושד גם בצוננים.
לעומת זאת, מי שהוריה גידלו אותה באהבה גדולה ובסך הכול פגשה אנשים שלא פגעו בה יותר מדי, כנראה תמשיך להרגיש שגברים ונשים ראויים לאמון ראשוני לא מבוטל. ככה זה בעתות שגרה.
קורונה שבגוף
הקורונה שינתה את התמונה בעבור רבים. בני אדם שהולכים לתומם ברחוב, משחקים בגינה וחוגגים ביום העצמאות, מהווים איום אפשרי על שלמות הגוף של אחרים. אפילו הנכד והנכדה האהובים, כולם מועדים לנשיאת המחלה. בשל הקורונה מורים לנו להתרחק מאנשים. להירתע. עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. שני מטרים לפחות.
לא משנה כיצד הוא או היא נראים, איך קוראים להם ומה אנחנו מרגישים כלפי המוצא שלהם, פשוט לא משנה, הם כבר מהווים סכנה. זהו גורל ולא בחירה אנושית. הגוף האנושי הוא המכונן אותךָ ואותךְ כסכנה לסבא ולסבתא. ובכן, מה הפלא שכולנו נרתעים מכולנו? הקרבה הגופנית מפעילה את האזעקות המופקדות על שלום הגוף. אמנם מוגזם לומר שאנחנו חרדים מפני אנשים, אך ההתרחקות והחשש מפני הקורונה משנים את האופן שבו אנו חווים נוכחות אנושית, שעד למגפה כנראה היינו אדישים אליה.
איום הקורונה אינו נוגע רק לאחרים אלא חודר פנימה אל האישי. גם אני, את ואתה עלולים לסכן את הקרובים לנו. עלינו להיזהר בקרובנו ובקרובותינו ולשמור עליהם מפנינו.
כיוון שהקורונה נטועה בגוף, היא מגשימה את כולנו במובן רחב מאוד, כמי ששייכים לאנושות הכללית, כאורגניזם מדבֵּר אך נטול פנים ואישיות. כאשר חוששים מפנינו ובזמן שאנחנו מתרחקים מחברינו, לא מדובר על נסיגה מנועה, מני או נועם אלא מהומו סאפיינס, הומו סאפיינס והומו סאפיינס.
לחצני המצוקה חשופים
בשבועות האחרונים שמעתי מטפלים רבים המספרים כי מטופלים הסובלים מחרדות הנוגעות לניקיון וגם כאלה הנוטים לחשיבה קטסטרופלית - החוזָה כי בעתיד הקרוב יתרחש אסון נורא - מרגישים שיש להם מקום בעולם. לפתע כולם מחַטְאים את ידיהם ללא הרף, אפופים בחרדה איומה ואוגרים מזון. סוף סוף מבינים אותם, הם לא לבד.
באופן דומה, הצורך הדוחק להתרחק מבני אדם אחרים, יכול להבהיר ולחבר אל חוויית החיים של רבים, שחוו הזנחה כילדים או פגיעה מינית. נשים רבות, כמו דינה, שפגשה את בני הארץ בזמן שרצתה לפגוש בִּבְנוֹת הָאָרֶץ ונאנסה, חוות גברים כיצורים שעלולים קודם כול לתקוף ולסכן אותן. נורמלי שפגיעה ממשית או חשש מפניה מעצבות חוויה שבה גברים מהווים איום מעצם היותם גברים (זה נכון גם לגבי ערבים או לכל איום אחר). הפחד מפני גברים מעוּגן בחוויות של רבים ורבות. ואפשר להבין מדוע הגוף מגיב אחרת לנוכחות גברית הצועדת עשרה מטרים מאחורינו בעשר בלילה, לעומת בני משפחה המשוחחים ביניהם. הגוף נזהר ועושה שימוש בחוויות שחלחלו אליו.
המקום שהקורונה עשויה להאיר ולחבר אליו הוא הרתיעה הראשונית והרצון לנתק מגע וליצור מרחק בטוח. מצויים בינינו רבים שזו חוויית החיים הרגילה שלהם, שככה הם מרגישים במקומות רבים מאוד ובפגישות עם אנשים שאנחנו לא היינו תופסים כמסוכנים. אצלם לחצני המצוקה רגישים וחשופים יותר, פועמים בכאב.
המציאות שבה הגוף שלנו גורם לאחרים להתרחק בשל הקורונה מתחברת אל המקום הגברי. גברים המודעים לחששות ולרתיעה שהם מעוררים עשויים לתפוס את עצמם – ולפעמים בצדק – כמי שמייצרים תחושה של אִיום. ומכיוון שמדובר על תחושה, אין מקום לדיבור על הַצְדקה או אמת, ואדם רגיש שמבין שנרתעים מפניו יחווה את עצמו כמחולל חוויית אִיום. גופו הגברי מלווה אותו וכך בלי קשר לאישיותו ולבחירותיו, הסכנה הפוטנציאלית פזורה בהווייתו הגשמית, לפחות בחוויה.
אינטימיות נגד חרדה
הגוף שנִיתַּן בנו הוא יצירה מופלאה. היכולת להגיב לאנשים שונים בצורות שונות משרתת אותנו באינספור הֶקשרים ומקרים. הוא לטובתנו ומנסה לתרום לנו את התובנות שנחרצו בבשרו ובעברו. הגוף, הרגש וניסיון החיים - שלנו ושל אחרים - כולם מספקים הכוונה ומידע שבו יש ביכולתנו להשתמש.
אחד המוֹתַרים שיש באדם הוא היכולת להתבונן ולבחור את דרכו. שיקול הדעת ממשיך להתקיים גם לנוכח העבר. כך למשל, רווקים ורווקות רבים מנסים פעם אחר פעם לפתוח את ליבם בתפילה שיתרקם קשר של אהבה. ולמרות האכזבות שחוזרות ונשנות וקורעות ומפרקות, הם ממשיכים לנסות ולהושיט יד, חושפים את ליבם. למרות ולמרות ואף על פי.
אִילו היו נשמעים לחוויות העבר, ללב שהתרסק ולשאיפה לשקט ולמוגנות, הסיכוי שלהם למצוא את אשר ביקשה נפשם היה נפגע קשות. חלק מהותי מהחיים האנושיים כרוך ביכולת לצעוד מעבר לכאב ולבחור באפשרות שעלולה להסב עוד ממנו, משום שזו ההחלטה שהתקבלה.
התבוננות והחשיבה יכולות להציל מהמציאות השכיחה שבה חוויה מתורגמת אל מחשבות ודעות. בעבור מי שנפגעה מינית, טבעי שהחוויה הזועקת כי כל גבר הוא אנס פוטנציאלי, תהפוך לשנאת גברים ולאמירות נחרצות נגד גברים וגבריות באשר הם. ההתבוננות בסביבה ובסטטיסטיקה יכולות לסייע לה להימנע משנאת גברים ולהסתפק בזהירות שבה תבחר. כך גם מי שחי בתקופה רווית פיגועים, יכול להתנגד לדחף לתפוס כל ערבי כמי שמתאווה לדם יהודי. התבונה עוזרת לזכור כי מדובר בהכללות שגויות, מיזאנדריות וגזעניות; אך כאלה שיש בהן כל כך הרבה טבעיות, מוּגנוּת ואפילו נוחות. שיקול הדעת מאפשר להתייצב נגד התחושה הטבעית שמורה להכליל וגם לפעול נגדה.
דרך נוספת להתמודד עם הנטייה לעצב תפיסות כוללניות על בסיס חוויות היא באמצעות מפגש פנים אל פנים. לעומת ההכללה חסרת הפנים, שמתייחסת להיותו של אדם הומו-סאפיינס, גבר או ערבי, ומציתה תגובה אוטומטית; מפגש אישי, הרואה אדם מסוים, יכול להרגיע את הדחף להימלט. וככל שהקשר יותר אינטימי, כך החרדה הכללית תשכך, משום שאינטימיות היא מסוגלות להיות חשופים.
המערכות הללו – המכלילה והאינטימית – פועלות במקביל. למשל דינה, שנפגעה מגברים, צפויה לחוש רתיעה בדייטים הראשונים, ובו בזמן להיות סקרנית ולשאוף להתקרב. סב הרואה את נכדיו במרחק עשרה מטרים רוצה להתרחק בשל פחד הקורונה, ובה בעת רוצה לדבר עמם ולשמוע את צחוקם.
עוד ב-mako בריאות:
>> מחקר חדש בחן את הקשר בין הקורונה לטמפרטורה
>> שינוי מדהים: כך תעשו את הדיאטה של אדל
>> חוזרים לשופינג: אלה כללי ההיגיינה בקניון
סולידריות בימי קורונה
גם בשעה שמגפת הקורונה מרקדת בינינו ומפילה חללים, חשוב לשים לב לתנועה ההפוכה שמתקיימת. מצד אחד אנשים אכן מהווים איום איש על רעהו, כלה לחמותה ופעוטות למשפחתם; ומצד שני הנתינה, האחווה והקרבה ממשיכות לפעול ולתפוס מקום בעולם. גם אם לא מתקרבים לסב בן השמונים, אפשר לשאול אותו לאילו קניות הוא זקוק, ובכלל, מה שלומו?
עינינו רואות כי בזמן שהקהילות מופרדות ומתרחקות, התפקיד החברתי של הקהילות מקבל משנה תוקף. קהילות מתגבשות לעזור ולתרום במסגרת האפשר, לדאוג לבודדים, לחולים ולמתבודדים, בגוף ובנפש כאחד. ההפרדה שבגוף אין משמעה ריחוק שבנפש.
אני משער שהרתיעה שהתקופה הנוכחית מַבְנה בתוכנו ביחס לבני אנוש אחרים תירגע די מהר לאחר שהקורונה תחדל לאיים. נוכל לשוב אל הקרבה הגופנית כמקודם. לצד זאת, נוכל לשאת עמנו את החיבור לאלה שגם בשגרה חשים תחת התקפה אפשרית מצד בני אנוש אחרים. נוכל להבין מבפנים את הצורך במרחק מגונן ואת המציאות שבה קרבה והתחשבות בנפש דורשת לעיתים ריחוק שבגוף.
* חננאל רוס הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית ורב