סביר להניח שעוד ייכתבו ויתפרסמו הרבה מחקרים על תקופת הבידוד הביתי של ימי הקורונה, ועד כמה היא מזיקה לנו חברתית, פסיכולוגית ונפשית. קל להבין מדוע תחושות שליליות של מתח, דיכאון וחרדה יכולות להדביק יותר ויותר אנשים בקצב אקספוננציאלי לא פחות מהווירוס עצמו, ויש כאלה שטוענים שהצעד הראשון שצריך לבצע הוא להכיר ברגשות הללו ולכנות אותם בשם – אלה למעשה רגשות של אבל.
דייויד קסלר, שנחשב למומחה מספר 1 בעולם בהתמודדות עם אבל ועזר לפתח את מודל קובלר רוס של חמשת שלבי האבל, טוען שהתחושות המשותפות של הימים הללו הן למעשה תחושות אבל שונות. ״אנחנו מרגישים שהעולם השתנה, והוא השתנה״, הוא אומר לאתר ״Harvard Business Review״. אנחנו יודעים שזה זמני אבל זה לא מרגיש ככה, ואנחנו גם יודעים שדברים יהיו שונים. ביקור בשדה התעופה, למשל, השתנה לחלוטין אחרי אירועי 9/11, וזו הנקודה שבה דברים ישתנו שוב. אובדן הנורמליות, הפחד מהמחיר הכלכלי וחוסר התקשורת בין אנשים – זה מכה בנו ואנחנו מתאבלים באופן קולקטיבי. אנחנו לא רגילים לסוג כזה של אבל קיבוצי״.
״יש משהו עוצמתי בלכנות את זה ׳אבל׳״, הוא מסביר, ״כי זה עוזר לנו להבין מה נמצא בתוכנו. כשאנחנו נותנים לרגש שם, אנחנו מרגישים את זה וזה עובר דרכנו. אחת מתופעות הלוואי של תנועת העזרה העצמית היא שאנחנו הדור הראשון שיש לו רגשות בנוגע לרגשות שלו – אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו עצובים אבל אסור לנו להרגיש ככה כי יש אנשים במצבים יותר גרועים. אבל אנחנו צריכים לעצור ברגש הראשון: ׳אני מרגיש עצוב, תנו לי חמש דקות להרגיש את העצב׳. אין טעם להילחם בזה כי הגוף מפיק את הרגש. אם ניתן לרגש הזה לקרות, הוא יתהווה בצורה מסודרת ואפילו יעצים אותנו, ואז אנחנו למעשה לא קורבנות״.
קסלר מרחיב וטוען שחלק מהאבל שאנחנו חשים הוא אבל מקדים – התחושה שאנחנו לא יודעים מה צופן העתיד, אבל חשים שהכיוון הכללי לא טוב. בדרך כלל האבל הזה קשור למוות, כמו התחושות שלנו כשמישהו קרוב לנו מקבל אבחון שלילי, או המחשבה שמתישהו נאבד את הורינו. ״העניין עם הווירוס זה שהוא מבלבל״, אומר קסלר, ״אנחנו יודעים שמשהו רע קורה אבל אנחנו לא יכולים לראות אותו. זה מנפץ את תחושת ההיגיון שלנו, ואנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים ביטחון״.
בסופו של דבר מדובר לטענתו בחרדה עמוקה, שבה המוח שלנו לפעמים מתחיל להציג בפנינו דימויים לא חיוביים ואנחנו מדמיינים את התוצאות הכי גרועות, למשל מה יקרה אם ההורים שלנו יידבקו בווירוס. המטרה היא לא להתעלם מהדימויים הללו או לסלק אותם בכוח – המוח שלנו לא ייתן לנו לעשות את זה, וזה רק יכאיב לנו אם נכריח אותו. המטרה היא למצוא איזון בין כל הדברים שקופצים למחשבות שלנו. למשל, אם אתם מרגישים שדימוי שלילי במיוחד מתחיל להיווצר, נסו לגרום לעצמכם לחשוב על דימוי חיובי במיוחד כקונטרה – ״כולנו נהיים טיפה חולים אבל העולם ממשיך, האנשים שיקרים לא מתים ולמעשה אף אחד לא מת כי נוקטים צעדים נכונים״.
אפשר, למשל, לבחון את המצב דרך המודל של חמשת שלבי האבל: יש הכחשה (״הווירוס לא ישפיע עלינו״), כעס (״מכריחים אותנו להישאר בבית ושוללים מאתנו את כל הפעילויות״), יש התמקחות (״אוקיי, אז ריחוק חברתי למשך שבועיים יפתור את המצב הזה, נכון״), יש עצב (״אין לי מושג מתי זה יסתיים״) ולבסוף יש גם השלמה – ״זה קורה, וצריך להבין איך ממשיכים מכאן״. כאן, לטענת קסלר, טמון הכוח בהתמודדות, זה המקום שבו אנחנו מחזירים לעצמנו שליטה – נלמד איך לשטוף ידיים כמו שצריך; נשמור מרחק ביטחון מכל אחד; נלמד איך אפשר לעבוד מרחוק. ״אפשר גם לחשוב על לשחרר מדברים שאין לכם שליטה עליהם״, הוא אומר. ״מה שהשכן שלכם עושה מחוץ לשליטתכם, אבל מה שכן בשליטתכם הוא להישאר במרחק שני מטרים ממנו ולשטוף את הידיים״.
״כמו כן, כדי להירגע ולהפסיק לדמיין את הגרוע מכל, כדאי להחזיר את עצמנו להווה״, הוא אומר. ״זו עצה שכל מי שמתרגל מודעות קשובה ומדיטציה כבר מכיר – מנו למשל חמישה דברים שנמצאים כעת בחדר. יש מחשב, כיסא, תמונה של כלב, שטיח ישן וספל קפה. קחו נשימה ותבינו שאתם נמצאים ברגע הנוכחי, שבו שום דבר מהתרחישים הכי גרועים שלכם לא קורה. ברגע הזה אתם בסדר, יש לכם אוכל, אתם לא חולים. השתמשו בחושים שלכם כדי לדמיין איך ההרגשה לגעת בחפצים שבחדר – השולחן קשה, השמיכה רכה. הרגישו את האוויר שזורם דרך האף שלכם. אלה שיטות שיכולות להרגיע קצת את הלחץ״.
קסלר אף מציע מסר מעודד לגבי העתיד – ״המצב הזה זמני, ועוזר לומר את זה בקול רם. למדתי את מגפת השפעת של 1918. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאמצעים שאנחנו נוקטים כרגע הם הנכונים. אפשר לשרוד את זה ואנחנו נשרוד. זהו זמן להתגוננות יתר ולא לתגובה מוגזמת״.
עוד על נגיף הקורונה:
>> אז מה הבידוד החברתי הזה יכול לעשות לנו?
>> מצוקה נפשית בזמן קורונה
>> חרדה או קורונה? כך תבדילו
כמו כן הוא מציע להוסיף שלב נוסף למודל האבל – משמעות. ״דיברתי לא מעט על מה שמגיע אחרי ההשלמה, כי לא רציתי לעצור שם אחרי שחוויתי אובדן בעצמי. רציתי למצוא משמעות בשעות האפלות ביותר, ואני מאמין שאפשר למצוא אור גם בזמנים הללו. אפילו עכשיו, אנשים מבינים שהם יכולים להישאר בקשר באמצעות הטכנולוגיה, הם לא רחוקים כפי שהם חושבים שהם. הם מבינים שהם יכולים להשתמש בטלפונים שלהם לשיחות ארוכות, הם לומדים להעריך הליכות. אני מאמין שנמשיך למצוא משמעות גם כשכל זה ייגמר״.