"לאחר צפייה בסרט אין לי חמלה לאף אדם בעזה, לא לאישה, לא לילד, ובטח לא לגבר", כתב אתמול (שני) בפוסט איש התקשורת רני רהב, לאחר שצפה בסרט של דובר צה"ל שמקבץ את שלל הזוועות מהשבת הנוראה של 7 באוקטובר. "מגיע לכולם מוות בייסורים, כולכם הייתם שותפים לטבח הזה. אני תקווה שאיש לא יישאר בחיים בעזה, נקודה. המשפט אללה אכבר כפי שאתם צועקים, אני בטוח שהאלוהים שלכם בז לכם, מתבייש בכם, והיה שורף אתכם בגיהינום, בדיוק כמו שצה"ל עושה לכם כעת".
בשיחה עם mako בריאות, סיפר רהב על הרגשות הרבים שהתעוררו בו בעקבות הצפייה: "הסרט הזה הוא הנורא ביותר שראיתי. צריך לשלוח את מטוס ראש הממשלה עם שר החוץ ובכירים בציבור הישראלי למסע בעולם. המטוס יטוס לכל מדינה בעולם, יקרין את הסרט וימשיך למדינה הבאה. מנהיגי העולם חייבים לראות את הסרט הזה וגם כל יפי הנפש שיוצאים נגד התקיפות שלנו בעזה".
"רואים את הנאצים של חמאס לוקחים גרזן ומורידים ראש לאדם"
עוד אומר רהב כי הסרט הוא חובה "לכל בי"ס לקצינים, חובלים, לכל יחידות הצבא, כדי שלא יקום מישהו שיעז לומר לנו 'תפסיקו להפציץ'". לדבריו, בסרט רואים שתושבי עזה הם שותפים מלאים לאירועים הקשים שבוצעו בעוטף. "רק אם רואים את זה, מבינים שאין צדיק אחד בעזה, כולם שם אשמים. 45 הדקות האלה הן כמו 45 שעות. אגב, רהב מציין שהסרט אינו מיועד לאנשים עם 'לב חלש'. "אני מחשיב את עצמי אדם חזק, והיו כמה קטעים שגם אני עצמתי עיניים. לאשתי סיפרתי רק חלק מהדברים כי ידעתי שהיא תקבל את זה מאוד קשה.
בסרט רואים למשל, את הנאצים של חמאס לוקחים גרזן ומורידים ראש לאדם. המוח האנושי לא יכול לתפוס את זה. הכל צולם מהטלפונים של הנאצים וממצלמות הראש שלהם, התמונות והמראות לא עוזבים אותי וטוב שכך – אסור לשכוח. אחרי שהמשפחות יאשרו, הייתי מקרין את הסרט בטיים סקוור ומשדר אותו ב-BBC".
"זו שואה"
גם חה"כ פנינה תמנו שטה מהמחנה הממלכתי צפתה בסרט: "זה נצרב בנשמה. בכיתי המון, אבל ניסיתי להישאר אסופה יחסית. כשראיתי את מספר הגופות ואת הזוועות, הגעתי הביתה והרגשתי צורך להקיא. כשאת רואה מה עשו לילדים, נשים ומשפחות שלמות זו שואה. בסרט רואים ילדים שצופים ברצח של הוריהם. אני מאמינה שכל נבחרי הציבור צריכים לראות את הסרט, אם הם מחזיקים במשרה ציבורית. היו כאלה שאמרו לי שזה לא טוב לנפש, אבל אני מאמינה שנבחרי ציבור צריכים למצוא תעצומות נפש. כמו שבכל שנה רואים את זוועות השואה, גם הזוועות האלה צריכות להיות חקוקות לעד".
עוד מספרת תמנו כי לאחר הסרט ביקשה להיפגש עם תושבת נתיב העשרה, שבנה הגדול נרצח בחוף זיקים וגם בעלה לשעבר נרצח כשקפץ על רימון שזרקו המחבלים למיגונית, וכך הציל את שני ילדיהם הקטנים. "היה לי חשוב לראות את הילדים שהיו מתועדים בסרט שהוקרן, כל מה שרציתי זה לחבק אותם. זה נס גדול שהם בחיים. אסור לנו שהזיכרון יהיה קצר, לכן חשוב להראות לכל העולם מה קרה. שום דבר לא ינחם, זו קטסטרופה, ובכל זאת, סבין המדהימה חיזקה אותי בשיחה טלפונית במקום שאני אנחם אותה".
חה"כ מירב כהן מהמחנה הממלכתי, החליטה שלא לצפות בסרטון. "ידעתי שאם אראה אותו, אתפרק. לא אעמוד בזה. ואני מרגישה שאני חייבת לתפקד, להיפגש עם משפחות, עם אזרחים, לחזק אותם. אם אראה את הסרט אני יודעת שזה ישפיע עליי ולא אוכל לתפקד, אני מכירה את עצמי, אני רגישה מאוד".
"יש אנשים שאינפורמציה כזאת מרגיעה אותם"
עד כמה צפייה בסרטון כזה באמת משפיעה על הנפש? ד"ר יעל דורון, פסיכולוגית ומטפלת זוגית ("חתונה ממבט ראשון"), מסבירה כי יש סוגי התמודדות שונים. "יש אנשים שאינפורמציה כזאת מרגיעה אותם, מאחר שהיא מעניקה להם תחושת שליטה, לא רק בימי לחימה, ומאידך - יש כאלה שאינפורמציה דווקא מפחידה אותם והם מעדיפים הסחת דעת. בימי לחימה יש הצפה של מידע במדיות השונות וברשתות, ואנשים שמחפשים אינפורמציה, רוצים לראות את כל הסרטים, גם אם הם קשים מאוד לצפייה. אבל יש גם כאלה שיעדיפו שלא לראות ולא לדעת. הם לא רוצים שיספרו להם על זה, כי אפילו לשמוע על הזוועות, קשה להם".
ד"ר דורון מציינת בהקשר סינדרום המכונה "אשמת הניצול". "לעיתים אנשים שיוצאים מאירוע ושורדים, במקום לשמוח על כך שניצלו, הם חיים בתחושת אשמה גדולה, שמביאה אותם למקומות שונים, חיוביים או שליליים. כך, למשל התנדבות ועשייה למען הקהילה עשויה להיות תוצאה חיובית של אשמת הניצול, מכיוון שהיא גורמת לאנשים להרגיש שהם חלק מהקהילה והעשייה. בצורה דומה, לעיתים גם הצפה של אינפורמציה גורמת לאותה תחושה. אנשים מרגישים אשמים שלא היו שם, ולכן באופן לא מודע ייתכן שככל שיצרכו יותר אינפורמציה, הם ירגישו שהם נוטלים חלק ונושאים באחריות. מאחר שיש להם למעשה תחושה לא מודעת, שאם יורידו לרגע את העיניים ולא יהיו מעודכנים, הם יפקירו את מי שהיה שם פיזית".
עוד אומרת דורון כי מה שרואים בסרטונים האלה נצרב בנשמה. "הזיכרון שלנו ויזואלי ותמונות נצרבות יותר מכל דבר אחר. הרבה פעמים המוח לא מבדיל בין דברים שהוא רואה לבין דברים שהוא חווה, ולכן הצופה יכול ממש להרגיש שהוא שם. גם אנשים שגרים רחוק מהעוטף עדיין עלולים לפתח חרדה כאילו הם היו שם בעצמם. הפסיכולוגים מכנים את התופעה הזו 'טראומטיזציה משנית', והיא אופיינית לא רק למי שנחשף לסרטונים ברשת אלא גם לאנשים שמטפלים בניצולים, ביניהם: חיילים, שוטרים, רופאים ואנשי בריאות הנפש.
לדבריה, ישנם דימויים ויזואליים שאי אפשר להשתחרר מהם. "אם מדובר באדם רגיש אז הוא צריך להיזהר יותר. כאמור, כשרואים זוועה עלולים לחוות אותה, ובמקרה כזה לעיתים יש צורך בטיפול בטראומה, אחרת אפשר לפתח פוסט-טראומה גם כשצופים בתכנים כאלה".
ד"ר דורון מוסיפה כי היא ממליצה שמי שנוטה לקחת דברים ללב, לא יצפה בסרט הזוועות. "אם יש לך ספק, אל תצפה".