היי, שמי לירון, בת 41, נשואה ואם ל-3 ילדים. הייתי קצינה בחיל המודיעין, עבדתי במשרד רוה"מ, בוגרת תואר ראשון בביו-טכנולוגיה, תואר שני במשפטים ואני גם בוגרת גאה של המחלקה הפסיכיאטרית הסגורה בבית חולים גהה. מפתיע? – גם אותי זה הפתיע.... נגיע לזה.

יולי, אילת, 45 מעלות בחוץ, אני בחופשת לידה עם בתי הבכורה, עושה מחקר מעמיק על איכות הטקסטיל והבדים, או במילים של היום - שופינג, ואם לדייק "מניעה את הכלכלה". לפתע אני מקבלת טלפון ממשרד ראש הממשלה, מהמשרדים המסווגים האלו שאסור לומר את שמם, מציעים לי תפקיד. שבועיים קודם קיבלתי הצעה ממכון ויצמן ללימודי תואר שני.

אתם מכירים את התחושה הזו שכל האפשרויות פתוחות בפניכם? ככה הרגשתי. אני בוחרת במשרה היציבה במשרד ראש הממשלה. במקום שאני יכולה להתקדם בו. אני מתחילה לעבוד במשרד והמשרה תובענית במיוחד. עומס של עבודה ועומס של שעות. אסור לדבר על אופי העבודה ותוכן התפקיד. גם בעלי לא ידע. ואחרי זה עוד חוזרת מהעבודה לקריירה השנייה שלי – האימהות וניהול הבית. אבל אני אוהבת לחץ, אני הכי טובה בלתפקד תחת לחץ. במשך שנתיים זה עבד מצוין. הג'אגלינג המוכר של קריירה ומשפחה.

אני יולדת את בתי השנייה, הלחץ בעבודה הולך וגובר, ולי אין למי לפרוק – אסור לי לדבר על זה עם אף אחד – גם לא עם בעלי.

ואז הגיע ההתקף הפסיכוטי.

בדיעבד היו כל מיני סימנים. נהייתי רגישה, פתאום אני בוכה מהערה של חברה או מביקורת של הבוס. התחלתי פעם ראשונה בחיי טיפול פסיכולוגי בעבודה. אז זה היה הכי טבעי, מלא אנשים מסביבי הלכו לטיפול בגלל הלחצים בעבודה. וביום רביעי, 23 בספטמבר ,2009 קמתי בלי חשק ללכת לעבודה. הודעתי לבוס שאני לוקחת יום מחלה. קיבלתי חתיכת יום מחלה.

באותו הערב חטפתי התקף פסיכוטי.

אני זוכרת את ההתקף בתמונות – בלבול, צעקות, פחד, אמבולנס, אשפוז פסיכיאטרי.

מכירים את הסלנג – "חי בסרט"? אז אני חייתי בסרט. הייתי בטוחה שהחיזבאללה רודפים אחרי. הייתי בטוחה שמרעילים לי את האוכל אז הפסקתי לאכול. כמה שאני רזה היום, הייתי פחות 10 קילו, עור ועצמות.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

יום אחד במהלך האשפוז השתוללתי וסירבתי לקבל זריקה. אני זוכרת שבאו שני אחים ותפסו אותי בזרועות, לקחו אותי בכוח לחדר ושם קשרו אותי למיטה כדי להזריק לי את הזריקה. כל אותו זמן אני צורחת ומשתוללת כי אני בטוחה שהולכים לתת לי זריקת מוות. האחות מכינה את המזרק עם החומר ואני שואגת, החיים עוברים לפניי – הבעל, הילדות.... היא מזריקה לי את החומר ואני נרגעת מיד. לא בגלל שהחומר השפיע, אלא בגלל שאני ממתינה למוות שצריך להגיע.

ואחרי שלושה חודשים אני משתחררת מבית החולים, ההרגשה – הנה אני בדרך להחלמה. אז זהו – שלא. אני במצב יחסית יציב, אבל ביטחון עצמי ברצפה. מרוסקת. מתביישת בעצמי, מפוחדת.

מה היה לי שם בנקודת השפל? במה נאחזתי? היו לי שני עוגנים.

משפחה. ועבודה.

השפיות שלי, ההחלמה שלי – היו קשורות מאוד לחזרה שלי לעבודה. לחזור לעשייה ולהרגיש בעלת ערך. זמן קצר לאחר השחרור שלי, קבעו איתי מהמשרד בבית קפה. הגעתי עם בעלי, הם באו פמליה מכובדת. בתחילת הפגישה אני אומרת להם "אני רוצה לחזור". הם עונים לי – "את לא יכולה". אני ממשיכה להתעקש "תחזירו אותי אפילו בהתחלה לסתם תפקיד – פקידותי... תנו לזה צ'אנס". ואז הם הראו לי החלטה של ועדה רפואית שקבעה שאני לא כשירה לכל תפקיד בשירות המדינה. לא מורה בתיכון, לא לבורנטית בבית חולים, לא סוקרת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שש שנים של עבודה מסורה בשירות המדינה נמחקו ברגע. אני מפוטרת משירות המדינה עם חותמת של משוגעת.

עם הזמן למדתי לגלות שרוב האנשים חושבים שזה הגיוני. שאדם שעבר התקף פסיכוטי, אשפוז פסיכיאטרי, לא צריך לעבוד בתפקידים ציבוריים. שהוא מסוכן. שצריך להתגונן מפניו. באותם ימים לא האמנתי שמישהו יסכים להעסיק אותי. כבר קיבלתי את גזירת הגורל של חיים ללא משמעות תעסוקתית וחברתית. של שוליים.

אבל זכיתי בזיו. בעלי מעולם לא ויתר עליי וגם לא ויתר לי. כבר באמצע האשפוז הוא התחבר עם השומר בכניסה, ובניגוד לנהלים ולהוראות פילח אותי החוצה לקניון ממול. שאזכר בעולם. שאתעורר. הוא גם חיבר אותי לארגון בזכות. ארגון לשוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות. ואז הבנתי שיש לי זכויות. שיש חוק נגד אפליה על רקע מוגבלות. שאשפוז פסיכיאטרי הוא לא סיבה אוטומטית לפיטורים. שמדינת ישראל כמעסיקה לא עושה את מה שמדינת ישראל קבעה כמחוקקת.

בהתחלה לא האמנתי שאני אצא כנגד המדינה. אני הפטריוטית, אתבע את המדינה? אבל הבנתי שאת המאבק הזה על הזכויות שלי אני חייבת להילחם.

וכך יצאתי לסאגה שנמשכה 7 שנים, בשתי ערכאות משפטיות, עשרות שעות דיונים, ומאות שעות ליווי משפטי צמוד במאבק על הדבר הכי טריוויאלי – הזכות לעבוד.

הסיפור שלי מסתיים בהפי אנד:

החזירו אותי לעבודה בשירות המדינה.

נגמלתי והפסקתי לגמרי עם התרופות.

נולד לי בן מתוק לפני חמש שנים וחצי.

קיבלתי עובדת מצטיינת וחזרתי למסלול ההצלחה. נכנסתי להריון רביעי ואז הגיעה הלידה השקטה, לידה של עובר ללא דופק בחודש מתקדם.

בהתחלה כעסתי על כל העולם, למה זה מגיע דווקא לי? אבל לאחר לילה הבנתי שהחיים לא בשליטתי. מה שכן - אני יכולה לבחור איך להתמודד עם הנסיבות. אני בוחרת לצמוח ולהתפתח – מתחילה להתעסק בספורט ומפתחת תחביב עיצוב עוגות והופכת את זה לעסק זעיר.

החשש שאעבור התקף נוסף מלווה אותי, למדתי לחיות גם לצידו.

אבל יש משהו שקשה בהרבה לחיות לצידו, וזה המבטים, הרחמים, הסטיגמות. כשמדברים על "חולי נפש" או "מתמודדים" עדיין מדמיינים אנשים מפחידים שרוצים להתרחק מהם או אנשים מסכנים. אם הייתי חוטפת התקף לב ולא התקף פסיכוטי הכול היה נראה אחרת. בהרבה מובנים הסטיגמה והתבנית שקוטלגתי אליה היו יותר קשים מההתקף עצמו.

עד שנחשפתי ניסיתי לעדן את מה שעברתי. סיפרתי לחברות שעברתי "התמוטטות עצבים". התביישתי. זו האמת, התביישתי.

היום אני יכולה אפילו להגיד שבזכות אותו התקף אני אדם חזק יותר, אופטימי יותר ואנושי יותר.

עוד ב-mako בריאות:
>> נגמרה הקורונה והתחיל הצינון: למה כולם חולים?
>> מצחצחים שיניים אחרי הקפה של הבוקר? טעות
>> 10 כללי האכילה שיגרמו לכם להרגיש מעולה  

ולפני שאסיים, חשוב לי שתדעו שיש סימנים מקדימים לאירוע נפשי - הסתגרות; ירידה בתפקוד; חוסר או אי יכולת להירדם/שוטטות; הזנחה; דיבור בצורה לא תואמת/ תכנים לא תואמים; פחד; מצב רוח מרומם; דמיונות/הזיות, כל זאת כאשר זה נמשך מעל לזמן סביר - לי היו, אנחנו פשוט לא מכירים. אז שימו לב ותהיו ערניים לסובבים. יש ספק, אין ספק – גשו להיבדק.

היום אני מעבירה הרצאות, סדנאות ומסייעת לכל מי שפונה אליי למידע או שאלה בתחום הנפש. אבל אני גם משתמשת בזה.

היום, כשאני מתווכחת עם בעלי, בכל זאת נשואים 17 שנים, ואני לא יכולה לצאת צודקת מהוויכוח. עכשיו אני אישה, אני תמיד צודקת! אז אני עומדת, מסתכלת, מחייכת, ואומרת "אבל אתה יודע שאני משוגעת".