החודש חגגתי יום הולדת, מה שהזכיר לי את העובדה שנולדתי (במאה הקודמת). זה הפתיע אותי, כי אין שום קשר בין גילי וביני, זו דעתי ואני עומדת מאחוריה. ביני לביני, אני מרגישה שנולדתי פעמיים, פעם אחת בגופי ופעם שנייה כשבחרתי אותי.
כותרות שונות ניתנו לתהליך שעושה אדם כשהוא מנתץ את אליליו, משבש אמונותיו, ובורא את עולמו החדש: תהליך קרטזיאני, התפתחות אישית, מסע הגיבור, טרנספורמציה, השיבה הביתה. המילים האלה מתארות תהליך שיש בו מחשבות כפירה על הסדר הקיים, שבירת פרדיגמות, חזרה בשאלה. כשאנחנו נכונים לעזוב את ההנחה שאנחנו יודעים, ויוצאים לדרך שבה אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים; מוותרים על סימני הקריאה, ונכונים לגלות את עצמנו מחדש.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
ספר החוקים הישן שלי היה טרילוגיית ספרים עבי כרס, ובהם סעיפים על סעיפים של "צריכים". צריך להצטיין, ללמוד ולהשכיל, צריך להפשיל שרוולים ולעבוד (קשה!), צריך להרוויח הרבה, לגדל ילדים בנוכחות הורות משמעותית, להציב להם גבולות, וגם לעודד, צריך לקום מוקדם בבוקר (מאבק מתמיד), ולהתעמל, צריך לקיים חיי חברה עשירים, צריך לתת, צריך להסתדר לבד, צריך לתכנן קדימה, צריך תכנית ב' ליתר ביטחון, צריך לאכול בריא ומזין, צריך לענות לטלפון ב"בוקר טוב" וב"ערב טוב", וצריך שיהיה נקי, מאד נקי, ומתוקתק, וגם להראות טוב צריך, ולהשאר צעירה, ולפתח תחביב.
התעייפתם? גם אני. הכל ממש בסדר ברשימה שלעיל, רק שהיא לא השאירה חופש לרצות. או להיות. או לתהות, לתעות, לטעות. וגם לא לאהוב. לא באמת. לא ברוך ובנינוחות של מי שיש לו זמן להקשיב, ללטף, להתבונן, לנוח, לנשום.
מטרת על משותפת לכולם – רק רוצה שיאהבו אותי
זו דרכו של העולם, צריך לומר. אנחנו נולדים ועוברים מסע הכשרה, הסללה, סוציאליזציה. וכיוון שמטרת העל של כולנו היא בראש ובראשונה להשתייך, להרגיש אהובים, לזכות בהכרה – אנחנו מפתחים חיישנים עדינים ומשוכללים לזהות מה מביא את האנשים החשובים שלנו לאהוב אותנו במקסימום. כי כשאני תינוקת קטנה, אני מבינה בלי להבין, שאין לי קיום בלי אמא או אבא אוהבים. אז אני עובדת בלעשות שיאהבו אותי, שאהיה שייכת, שאספק את מה שמצופה ממני, ובלבד שאשרוד.
אנחנו משרטטים סיפור שהופך להיות אסטרטגיית החיים שלנו: אני חייבת להצטיין כדי שאבא ואמא יאהבו אותי, אני חייב להצחיק כדי שיהיה לי מקום במשפחה, עלי לוותר על רצונותי, רק ככה מתייחסים אלי בעידוד.
ועם הסיפור הזה שנכתב כבר בגיל שלוש, ועובר מעט עדכונים עד גיל עשר (מקסימום) – אנחנו יוצאים לעולם, ומלקטים דובדבנים, ראיות שמאששות את הסיפור הזה בדיוק, ומשחזרים אותו שוב ושוב ושוב. כמו כל מדען מסור, אנחנו נצמדים להשערת המחקר שלנו, ומתעלמים מעדויות מפריכות, מאנומליות, מחוסר הלימה.
עם השנים, אנחנו מתעייפים. זה מתיש להיות חייב להיות משהו. זה מייגע להחזיק באותו תפקיד כפוי. ואם נודה על האמת, זה גם קצת משעמם. אז באיזשהו שלב נגדשים המחירים והפערים, כי למרות שעשינו את כל מה שחשבנו שמצופה מאיתנו, שיביא לשיא ההכרה – לא מוחאים לנו כפיים. ולפעמים, גם כשכבר אנחנו זוכים להלך על איזה שטיח אדום, זה בכלל לא מרגיש משמח כמו שדמיינו.
תומאס קון הביא את המושג פרדיגמה לקדמת השפה בספרו "המבנה של מהפיכות מדעיות", שבו הוא שרטט את התפתחות הידע האנושי. החינוך המדעי מנחיל לתלמידיו את הידיעות שהקהילה המדעית צברה עד כה (האוטוריטה). המידע הזה הוא תבנית חשיבה מחייבת, שמגדירה למדען את מסגרת המחקר שלו. לאורך זמן נצברות ראיות מפריכות אבל הן זוכות להתעלמות, משום שהמחויבות לפרדיגמה חזקה מדי, היא התשתית לכל מה שהמדען בטוח שהוא יודע. במקביל, מתפתחת קהילה של מדענים צעירים אלטרנטיביים, שמתייחסים לחוסר ההלימה בין תבנית החשיבה למציאות ומגבשים תיאוריה חדשה, פרדיגמה חלופית. הקהילה המדעית הדומיננטית מסרבת להכיר בהם, ושתי הקהילות פועלות במקביל, עד שזו הצעירה והלא מקובלת, מצליחה להתעלות בהסבריה וביכולת הניבוי המבוססת יותר. התיאוריה המדעית הותיקה מזדקנת לה בחוסר נחת וקורסת לתוך היסטוריית הידיעות המוטעות. כדור הארץ כבר לא במרכז, והשמש לא סובבת סביבו. הלם.
ובזמן שאני נולדתי מחדש, נולד עוד משהו
בעשור שבו התכנסתי לעשות את כל מה שנכון - לבנות בית, לגדל שני בנים בתחילת חייהם, להריץ קריירה, ולג'נגל כדורים באוויר – העולם הישן קרס והחליף אותו עולם חדש. הקודים השתנו, ואפשרויות חדשות הצטרפו: מי אמר שמשפחה מורכבת מאמא ואבא וילדים? ומי אמר שמשיכה לאישה אחרת אחרי עשור של נישואים זה חטא? איפה זה כתוב שבעלות על משרד או בית, אתר אינטרנט או רכב – מחויבות המציאות? ולמה הכסף שלנו צריך להשמר בבנק ולהשלט בידי רגולוציות של ממשלות? אפילו מטבע חדש נולד והוא לא עוד מטבע ככל המטבעות.
אם כל זה לא מספיק, הגיעה מגפה מלכותית עם כתר כדי להשליט פה עוד כמה שינויים בסדר העולמי, ואם לפני שנתיים לעבוד מהבית נראה כמו פנטזיה בלתי אפשרית, היום work from anywhere הפך לברירת מחדל. רוב הפעולות שלנו הפכו דיגיטליות, ומרחב המטברס שהקים מארק צוקרברג מרמז על עתיד שבו נבקר בחו"ל בעודנו ישובים בספה ומרכיבים משקפי VR, נשוטט בקניון וירטואלי שנראה אמיתי לגמרי ונרכוש מוצרים, וגם לבלות עם חברים, לרקוד או לרוץ נוכל לעשות מהבית. עם המשקפיים.
עולם חדש נולד, וזה גם מפחיד ומתעתע. ולצד אפשרויות חדשות, אפשר לשמוע צקצוקים וגעגועים לסיר הבשר. אבל התפתחות אינה ניתנת לעצירה. כבלים שנותקו לא יחוברו מחדש. במילים אחרות, העולם המודרני עשה טרייד אוף. הוא שמט את הקרקע מתחת לערכי יציבות וביטחון והעלה את דרגות החופש והבחירה. רק שהמוח שלנו לא השתנה כל כך, והוא גם לא חובב שינויים וחוסר וודאות. בעולם שבו הקבוע היחיד הוא השינוי, יש עוד קבוע ששווה להתחיל להכיר בו, והוא – אני.
מי אני? מהם ערכיי? מהו טבעי? מה מטעין אותי? מה מרוקן? מהם מקורות הסקרנות שלי? למה יש לי תשוקה? העולם הזה החדש והמשתנה, מאפשר לנו (אולי לראשונה) להעדיף את הייחודיות שלנו, לבחור מתוך מגוון אפשרויות איך לחיות. לוותר על ספר החוקים של איך החיים צריכים להראות, ולכתוב את הספר האישי והחד פעמי. לתת היתר עצמי להיות סוף סוף האני שאני.
מי שאין לו חלום, סופו שיגשים חלומם של אחרים
כל אחד מאיתנו נולד עם אני גרעיני שמרמז על רצף ההתפתחות הטבעי לו, הנטייה שמסקרנת אותו, שנובעת מתשוקה – אולי נמשכנו לפירוק ובניית חפצים ומכשירים, לבניית מבנים בלגו, או שנטינו דווקא לאמנות ולציור; יש את אלה שהעדיפו להתפתח חברתית, לשוחח, להתחבר, לרתום אנשים או לחילופין לקרוא ספרים ולבוא בשערי עולמות מדומיינים; אחרים אהבו לשאול שאלות קיומיות ולמצוא תשובות מדעיות. כל מיני נטיות, כישורים, תשוקות, פוטנציאל לצמיחה אישי.
רק שלא כולנו זכינו לדשן מעודד, שרואה אותנו ומזהה את טבענו. התפתחות יכולה להתרחש בשני צירים – ביחס לאחרים, בהשוואות ומאמץ מייגע לרצות תכתיב חיצוני, או ביחס לעצמי – מתוך נביעה פנימית, סקרנות טבעית ויצירתית. הדלק להתפתחות מתמדת ולצמיחה הוא כשאנחנו בוחרים בנו. כשאנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים, לומדים את מה שמסקרן אותנו, עוקבים אחרי מקורות העניין שלנו. בהעדר הדלק הזה, אנחנו מפסיקים קצת להתפתח, מגיעים לשיווי משקל שבו אנחנו יכולים לשרוד אבל לא ממש נהנים ממקורות ההשרדות שלנו.
כי לא בטוח שבחרתי ברפואה מתוך עניין בתחום ולא מטעמי כבוד ויוקרה. לא בטוח שאני מקים סטארטאפים כי דחוף לי לשנות את העולם ולא כדי לעשות מכה ולהוכיח לכולם שאני על גג העולם, לא בטוח שאנחנו יודעים מה החלום שלנו, אם היינו עסוקים בלהגשים חלום שחשבנו שיש למישהו אחר לגבינו. ומי שאין לו חלום – סופו שיגשים חלומם של אחרים.
האמת היא, שלא המוות הביולוגי שעתיד להתרגש מתישהו על כולנו הוא שמפחיד, אלא המוות בעודנו בחיינו.
השאלה המהותית היא לא אם אני חיה, אלא כמה אני חיה. האם אני חיה במלואי. ומה מתוכי אני כבר נכונה להמית. ביום הולדת הזו אני נזכרת שאולי גילי מופרך, אבל המסע שבחרתי לערוך באמצע חיי הביא אותי לחיים הכי חיוניים שאי פעם חייתי, לתשוקה עזה להמשך ולמצפן פנימי בלתי מעורער.
אני חיה בארצי המובטחת כבת חורין, ויש לי עוד הרבה פינות אלוהים קטנות לגלות. הגעתי אליה אחרי נדודים של ארבעים שנה, במסע לאיתור החלום המהותי שלי, הזכרות בנטיות הטבעיות שלי ומקורות התשוקה. אני חיה באזור הגאונות שלי: צדה פרדיגמות, מציבה סימני שאלה, מנתקת כבלים ומוציאה לחופשי אחרים.
דנה רגב חוקרת את האושר והגאונות באתר, ביוטיוב, בפודקאסט ובקהילת "מעלה בטוב" בפייסבוק