החטופים כבר מזמן הפכו בעל כורחם לסלבריטאים. הציבור משווע לשמוע אותם, לראות אותם, לחבק אותם, וכן, גם לבקר אותם. בתקופה האחרונה נדמה שמי שחוטפת את מרב האש היא נועה ארגמני. מאז פרצה המלחמה הפכה ארגמני בת ה-26 אולי לסמל המשמעותי ביותר של האסון הגדול, מרגע שדווח על חטיפתה לעזה על אופנוע המחבלים סוקר בכל כלי תקשורת ברחבי העולם, דרך סיפורה המרגש של אמה ליאורה ז"ל, חולת הסרטן הסופני שהתחננה לראות את בתה פעם אחת אחרונה לפני מותה ועד חילוצה יחד עם שלושה חטופים נוספים ממחנה הפליטים נוסיראת בעזה, על ידי כוחות ימ"מ, צה"ל ושב"כ לפני כשלושה חודשים.

מאז שוחררה, ארגמני לוכדת את תשומת הלב הציבורית – לאו דווקא בהיבט החיובי – החל מהרגע שבו ליוותה את בנימין נתניהו לנאומו בקונגרס ועד לסוף השבוע האחרון שבו נחשפנו לתיעוד שלה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, כשהיא רוקדת וחוגגת את השחרור מהשבי. לצד תגובות מפרגנות של כאלה ששמחו לראות את נועה חופשייה ומאושרת, היו גם מי שטענו כי בזמן שנותרו חטופים רבים בשבי החמאס, ביניהם גם בן זוגה, אבינתן אור, לא ראוי שארגמני חוגגת באירוע שכזה. "גם לי זה לא כל כך מסתדר? אמא שלה נפטרה לא מזמן ובן זוגה עוד בשבי אז כאילו לא יודע", כתב אחד העוקבים. "כל מה שקורה בסרטון כאן נראה הזוי לדעתי", הוסיף אחר.

כמה שעות מאוחר יותר כתבה נועה בעמוד האינסטגרם שלה: "אומנם זה לא הכי אידיאלי לעשות את המסיבה כשיש עוד מלחמה ברקע, כשיש עוד חיילים שלנו בשדה הקרב ו-109 חטופים, אבל יחד עם זאת, אני שמחה לחגוג עם כולכם את החיים עצמם. אנחנו צריכים להעריך כל יום בחיים האלה".

מדוע ארגמני הפכה למטרה לביקורת ושיפוטיות? "נועה לא פוליטיקאית או זמרת מפורסמת שהפכה לסמל בגלל משהו שעשתה, אלא בחורה צעירה שנהייתה לכזה בשל העובדה שנחטפה", מסבירה ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב. "פתאום 'הסמל' קם, מדבר, חוגג, ואנשים מתייחסים לכך כאילו זו דמות מצוירת שפתאום התעוררה לחיים, ואת המורכבות הזאת הם מתקשים מאוד להכיל, והם אפילו כועסים עליה".

נועה ארגמני חוגגת את השחרור מהשבי
נועה ארגמני חוגגת את השחרור מהשבי

לדברי ד"ר גוטמן, במהלך שמונת החודשים שבהם ארגמני שהתה בשבי, רבים דמיינו או פנטזו מיהי, איזה אדם היא וכיצד היא מתנהגת. "זה הגיע למצב שאחרי החילוץ שלה הפיצו ברשתות החברתיות קונספירציות שלפיהן לא מדובר באמת בנועה. אנשים טענו שהקול שלה לא נשמע כפי הוא באמת, שהמראה שלה לא נראה כמו שהיה אמור להיות, כאילו מדובר בכפילה. כולם הרגישו שהם מכירים אותה, בלי שהיא בכלל הייתה נוכחת, והשליכו עליה את הפנטזיות שלהם".

"יש איזושהי ציפייה חברתית ממי שחווה אובדן שלא ילך למספרה או יעשה שיעור פילאטיס"

ד"ר עידית גוטמן

ד"ר גוטמן מוסיפה כי לאנשים קשה להתמודד עם מורכבות, ועם העובדה שחוויות, גם אם הן מזוויעות כמו אלה שעברה נועה, הן עניין התחום בזמן אולם אינן חזות הכל. "קשה להם להכיל שנועה יכולה להיות מישהי שעברה אירוע קשה ומטלטל אבל שיש בה עוד צדדים. אנחנו רואים את זה גם בקרב אלמנות והורים שכולים - יש איזושהי ציפייה חברתית ממי שחווה אובדן שלא ילך למספרה או יעשה שיעור פילאטיס, מעין תחושה כאילו אסור להם לשמוח יותר". לטענתה, המורכבות מתעצמת אף יותר בתקופת מלחמה. "זו תקופה שכולם 'על הקצה', וקשה להם להכיל שבן אדם יכול להיות גם פוסט-טראומטי וגם לרקוד במסיבה. במצבים קיצוניים, כמו בעת קרבה למוות, הכל הופך בינרי - שחור או לבן, חי-מת, שמח-עצוב. אלא שבמציאות הפסיכולוגית, אין רגש אחד, זהות אחת או תפקיד אחד. חוויה אחת לא מגדירה את כל הבן אדם. נועה היא גם 'בת של', 'ידידה של', סטודנטית צעירה".

 

כמו כן, הד"ר מציינת כי באופן מוטעה, יש מי שחשים כי בעצם הפעולה להחזרת החטופים, מייצרת מעין מחויבות אליהם, ולמעשה לציבור ישנה בעלות עליהם. "יש אנשים שמרגישים שהחטופים חייבים להם משהו, אבל האמת היא שהם לא. הם אזרחים תמימים שנקלעו למצב הזה בטעות, הם לא כוכבי ילדים שבחרו בפרסום, כאלה שמופיעים על במות, ואנחנו משלמים כסף לראות אותם ואז אולי אנחנו יכולים לחוש שזכותנו לצפות מהם לא לשתות אלכוהול, לעשן סמים או לקלל, כי הם צריכים לשמור על דימוי מקצועי ספציפי. זה לא המקרה של החטופים".

חלק מהתגובות שיצאו נגד העובדה שארגמני חגגה, עסקו, איך לא, גם בעובדה שרקדה בביקיני. "יש משהו בנרטיב שנבנה סביב נועה - נסיכה שנחטפה, שצריכה להיות תמה וכלואה במגדל, שמחכה שנשחרר אותה, ואז היא תבשל בבית ותבכה לכל אורך חייה. אבל נועה מתנהגת אחרת למרות החוויה המזוויעה שעברה, וזה לא בהכרח מסתדר לכולם בראש".

נועה ארגמני ברגע החטיפה (צילום: חדשות בזמן )
נועה ארגמני ברגע החטיפה | צילום: חדשות בזמן

"זה המאבק של נועה להחזיר לעצמה את השליטה ולהיות מי שקובעת לעצמה את מהלך חייה"

ד"ר עידית גוטמן

הד"ר מדגישה כי ייתכן שגם הביקורת המופנית בעיקר לארגמני, בשונה מזו המופנית ליתר החטופים, נובעת מהעובדה שהיא מתנהגת באופן שונה, ושהיא מאתגרת מהרגע הראשון את הנרטיב שהציבור 'הלביש עליה'. "נועה היא הפנים היפות של העוול שנגרם לנו, ומהרגע הראשון מאז חילוצה מהשבי, היא יצאה למאבק נגד הנרטיב שהציג אותה רק כמי שקוברת את אמה או מחכה לבן זוגה. זיהינו את זה עוד כשביקשה לעבור בית חולים לבית החולים שבו אמה הייתה מאושפזת, כשהיא ביקשה לקבל מידע על אמא שלה ומצבה, כשהיא רצתה להחליט לבד אם היא טסה לקונגרס האמריקני ועם מי היא טסה וכשלאחרונה ביקשה להבהיר ולדייק את העדות שלה באירוע שהתקיים בשגרירות יפן, אז טענה שהתקשורת עיוותה את דבריה".

לטענת הד"ר, זה בעצם המאבק של ארגמני להחזיר לעצמה תפקיד פעיל, את השליטה ולהיות מישהי שקובעת עבור עצמה את מהלך חייה. "לדעתי, זה בהחלט רצון שאפשר לכבד. הדבר היפה ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען החטופים ששוחררו ומשפחות השכול, זה לא לתייג אותם או לצמצם אותם לתווית אחת, אלא לתת להם לחיות בחופשיות את חייהם".