הם חזקים יותר מרובנו, בריאים יותר ויפים יותר. הם נהנים ממה שהם עושים למחייתם, ולעתים גם מתפרנסים מהתחביב שלהם, הלא הוא מקצוע, לא רע בכלל. הם נערצים, אהובים, והם מהווים מודל לחיקוי.
הם חשופים מאוד לפציעות גוף חמורות ולפגיעות ראש. הם נתונים לעומסים גופניים עצומים, ללחץ תקשורתי כמעט בלתי-נתפס ולקהל רעב-הצלחות ותעב-כישלונות. הם יודעים שכל כישלון מקצועי עשוי לשנות כמעט באופן מידי את עתידם הכלכלי באופן ארוך-טווח. הם יודעים שהצלחה או כישלון תלויים לפעמים על חוט השערה. החוסן הנפשי שלהם תלוי גם הוא, לפעמים, על אותו חוט שערה בדיוק.
הם בני-אדם.
הם בני אדם. ספורטאים הם בני אדם. וכמו בני אדם, הם עלולים להיקלע לקשיים, לעבור תאונות, לחוות גירושין, לחלות וכן - גם לסבול מבעיות הקשורות לבריאות הנפש. הסטיגמה העתיקה אודות חסינותם המנטלית של ספורטאים בפני בעיות כמו דיכאון וחרדה הופרכה מזמן, ומחקרים רבים מראים שהפרעות מסוג זה נפוצות בקרבם לפחות כפי שהן נפוצות בקרב האוכלוסיה הכללית. עם זאת, נראה כי הציבור עדיין מתקשה לקבל את העובדה כי בעיות בתחום בריאות הנפש הן בעיות בריאותיות לכל דבר, וכי יש לטפל בהן בהתאם.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
על פניו, הבעיה מתחילה בקהל, או לחלופין במדיה, אבל היא מחלחלת עמוק יותר. מאמנים ומועדונים אשר לא מודעים לחשיבות שבהכרה בקשיים מנטליים של ספורטאים מביאים להדחקה ולהיעדר טיפול הולם. ספורטאי עשוי לסבול ממצוקה אמיתית ובכל זאת להימנע מלדווח על כך בשל החשש שייתפס כחלש, כחסר-מסוגלות, כאחד שלא ראוי ולא מסוגל לעמוד בלחצים הדרושים על-מנת להצליח. במקרים מסוימים דיווח שכזה עשוי לפגוע במימון אותו הוא מקבל או בהערכה אשר מאמניו רוכשים כלפיו, ואם אפשר להימנע מהסיטואציה הקשה – מה טוב. בטווח הארוך, רוב הסיכויים הם שביצועיו הספורטיביים יפגעו, בד בבד עם פגיעה בערך העצמי, בתחושת המסוגלות וברצון להמשיך ולעסוק בספורט בו הוא עוסק, שלא לדבר על השלכות עמוקות יותר, הנעוצות ברמות לחץ גבוהות באופן מתמיד, על החיים שמחוץ לשדה הספורטיבי. בן-אדם יכול להסתיר דיכאון יותר טוב מאשר הוא יכול להסתיר רצועה קרועה, אמנם, אבל גם זה רק עד גבול מסוים.
1 מתוך 20 ספורטאים סובל מדיכאון
מחקרים שונים מראים מספרים שונים, אבל הדבר העקבי הוא שבממוצע לפחות 1 מ-20 ספורטאים סובל מדיכאון, והמספרים בעבור הפרעות חרדה מעט גבוהים יותר. אי לכך, ניתן להניח שבמשחקים האולימפיים המתקיימים כעת בטוקיו משתתפים מאות ספורטאים הסובלים ממצוקה נפשית. לשם המחשה נוספת, אפשר להניח כי בכל קבוצת כדורגל ישנם בממוצע לפחות שני שחקנים הסובלים מקושי מנטלי אשר חובה לטפל בו.
על כמה מהספורטאים הללו אנחנו שומעים? כמה מהם מדברים על תחושותיהם ברבים? התשובה לשאלות הללו, למען האמת, לא ממש מעניינת. מה שכן מעניין הוא כי לא רק אנחנו, כציבור, לא שומעים על המקרים האלה, אלא ככל הנראה גם המאמנים, וחשוב מכך – אנשי הצוותים הרפואיים והפסיכולוגים המלווים את הספורטאים בענפים השונים.
"כשהוא [פסיכולוג הקבוצה] דיבר איתנו, כולם הגיבו באותו האופן: אני מרגיש טוב, אין שום דבר שאינו בסדר, הישאר רחוק ממני, אני לא רוצה לדבר איתך. כשאתה חלק מקבוצה, אתה לא רוצה שאחרים יחשוב שמשהו לא בסדר איתך או שספורט תחרותי הוא לא בשבילך. אתה מתערבב עם אנשים בחדר ההלבשה, אולי אתה קרוב יותר לחלק מהם, אבל זהו. אף אחד לא הולך להוריד את כל השכבות מעליו ולספר איך הוא מרגיש". את הדברים הללו אמר כדורגלן העבר פר מרטסאקר – בעברו קפטן קבוצת ארסנל האנגלית ואלוף עולם עם נבחרת גרמניה ב-2014 – בראיון ל"דר שפיגל" הגרמני ב-2018. המסקנה ברורה: ספורטאים נמנעים מלדבר, לשתף ולבקש טיפול בעבור בעיות הקשורות בבריאות הנפש; הרבה יותר, אגב, מאשר הם נמנעים מלטפל בפציעה גופנית.
העלאת המודעות לחשיבות שבזיהוי וטיפול בהפרעות נפשיות היא מכרעת, לא רק בעבור ספורטאי עילית מקצוענים, אלא גם – ואולי בעיקר – בעבור נערים ונערות המקדישים את חייהם לספורט, ואשר רבים מהם מתמודדים עם קשיים מנטליים חריפים ללא סיוע מסביבתם הקרובה ובהיעדר אוזן קשבת. ספורטאים בכירים המדברים בגילוי לב על לחצים נפשיים, על חרדה ועל דיכאון צצו בשנים האחרונות ועזרו בהעלאת המודעות לנושא. אבל השחיין האגדי מייקל פלפס, או הכדורגלן ג'יאנלואיג'י בופון, למשל, הם עדיין היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כמוהם יש עוד רבים, חלק אינם מסוגלים לדבר על הבעיה ממנה הם סובלים. לא רק בפני התקשורת, אלא בפני פסיכולוג.
השינוי יכול להגיע מהמדיה, מהסברה, והוא צריך לחלחל לצוותי המאמנים ולבתי הספר המכשירים אותם. סביבה ראויה ובריאה לספורטאים, ובמיוחד לצעירים שבהם, היא סביבה בה יש פתיחות, הכלה, הבנה ורצון אמיתי לזהות, לסייע ולעזור לספורטאי צעיר הסובל ממצוקה. הדבר אינו מנוגד לסביבה ספורטיבית ותחרותית.
קטונתי מלפרש את תחושותיה של סימון ביילס. יהיה זה משול לפרשן כדורגל אשר צופה בפציעתו של שחקן זה או אחר מבעד למרקע הטלוויזיה והופך בן רגע לרופא למרחקים ארוכים בעודו מסנן לצופיו "זו פציעה של שלושה שבועות, בוודאות".
הדבר הידוע לכל הוא שסימון ביילס, הספורטאית הכי מפורסמת שנחתה בטוקיו הקיץ, הגיעה לתחושת קריסה. יהיו הדברים שיושבים על כתפיה אשר יהיו – עיתונאיים אחדים כבר קראו לזה דיכאון, אחרים קראו לזה חרדה ואילו יש כאלה אשר פשוט כינו אותה סוציופאטית, לא פחות – סימון ביילס פרשה מהתחרות לה חיכתה ולקראתה התאמנה בחמש השנים האחרונות, פשוט כי היא הרגישה שאינה מסוגלת יותר. והמסר היחיד שצריך לעבור מטוקיו אלינו הוא כי אם סימון ביילס, סופר-וומן וספורטאית לתפארת, יכולה להרגיש ככה, אז כל אחד יכול להרגיש ככה. וזה בסדר לדבר על זה. עדיף מוקדם ממאוחר.