כמו כולם, גם אני נחרדתי לשמוע על התרסקות המטוס בהרי האלפים ועל מאה וחמישים הנוסעים שמצאו את מותם בהתרסקות. עוד יותר נחרדתי לשמוע שיתכן ומדובר היה בהתרסקות מכוונת של טייס המשנה. אבל למרות שאף אחד לא יודע את כל העובדות ויתכן שלעולם לא נדע את כל העובדות, עצוב לראות שהדיווחים בעיתונות העולמית קושרים את המעשה הנוראי למחלת הדיכאון שממנה לכאורה סבל הטייס בצורה יותר מדי פשטנית.
ברור לכולנו שיש צורך לעשות הערכה מקצועית של בריאותם הגופנית של טייסים שבידיהם אנו מפקידים את חיינו. הרי טייס יכול לסבול מאפילפסיה ולקבל התקף באמצע הטיסה, או מסוכרת לא מאוזנת ובגלל זה לקבל דיסאוריינטציה. בוודאי שאם הוא במצב נפשי רעוע ולא כשיר להטיס מטוס כדאי שהמנהלים שלו ידעו על כך. ומה עם נהגי רכבות? נהגי אוטובוס? ובכלל כדאי שכולם יהיו בריאים. אבל הכרזות לגבי המסוכנות של אנשים שסובלים מדיכאון הן הכרזות מסוכנות לא פחות. אני בטוח שיש טייסים שסבלו מדיכאון שעובדים ועבדו בצורה בטיחותית והטיסו אלפי שעות טיסה את המטוסים שלהם בצורה בטוחה.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
הבעיה בקישור שהעיתונות עושה (בצורה שטחית) בין דיכאון לבין מסוכנות לציבור היא שזה יגביר את הסטיגמה של הציבור ואת הבורות הציבורית, בנוגע למחלה שמשפיעה על החיים של קרוב לעשרים אחוז מהאוכלוסיה. אנשים שרובם סובלים בשקט ולא מפריעים לאף אחד עכשיו יתוייגו כמסוכנים, למרות שהם לא כאלו בכלל. הנטיה ההתקשורתית לעוט על הפתרון הראשון בצהלה כי יותר קל לנו להתמודד עם הסברים פשוטים, תמיד תוביל לפגיעה בחפים מפשע אחרים. במקרה הזה, הסובלים מדכאון יתויגו שוב. כאילו שהם לא מתייגים את עצמם בלי עזרת התקשורת.
אומר זאת שוב: אנשים שסובלים מדיכאון לא מסוכנים לציבור יותר מכל אדם אחר.
ההסברים להתאבדות תמיד מורכבים
אין לי מושג אם הוא באמת התאבד ואין לי את הכלים לדעת. אבל כשאנו מנסים להבין מה גורם למישהו להתאבד ולקחת איתו עוד 150 אנשים אחרים, ברור שזה לא רק דיכאון. אדם בדיכאון לא מחפש שימותו איתו עוד כמה מאות בגלל הסבל. מה שחסר לנו כאן זה מידע על האישיות של אותו אדם. מה שחסר בדיווח הפשטני של התקשורת, זו המילה נרקיסיזם. יש רסיסי רמזים על כך שהוא 'הבטיח שיזכרו אותו' ש'הוא ישנה את המערכת'. אז אולי בעצם מדובר במשבר נרקיסיטי של אדם עם חוסר יכולת לחוש אמפטיה לאחרים, ולאחר מכן הוא מעדיף את הדרך שבה יזכרו אותו, בלי לחוש כל חרטה לסבל של המשפחות של ההרוגים.
נשמע פשוט נכון?
העולם סביבנו מלא בנרקיסיזם. רובנו גם מעריכים זאת בצורה זו או אחרת – אנחנו בוחרים את הנרקסיסטים לכנסת ויש לנו כאלו בראשות הממשלה בכל רגע נתון. גם רופאים הם נרקיסיסטים לא קטנים, ועורכי דין ועוד ועוד. הרי אתה צריך רמה מסויימת של חשיבות עצמית וחוסר אמפטיה מינימלית לאחר כדי לסיים לימודי משפטים ולהבטיח ללקוח שתשיג לו פיצויים גדולים כשהוא הלקוח הראשון שלך ואין לך נסיון בכלל. אז גם נרקיסיזם כשלעצמו לא נותן הסבר טוב, כי המנהיגים הדגולים של ההסטוריה היו נרקיסיטים לא קטנים.
המסקנה היא שכשאנו מנסים למצוא הסברים פסיכולוגיים לאירועים חריגים במיוחד, צריך להזהר כי אין לנו מושג מה קרה שם באמת, ולכן ברוב המקרים נתפתה לתת פרשנות שטחית, שתפגע לא רק בבני המשפחות של ההרוגים, אלא גם בעשרות אלפי אנשים אחרים. הדבר היחיד שאנו באמת יודעים הוא שזו טרגדיה נוראה.
יהי זכרם ברוך.
* הכתבה פורסמה בבלוג "דברים שעוברים לי בראש", של הפסיכיאטר ד"ר ירדן לוינסקי, מנהל מרכז 'רזולוציה'.