היכלי התהילה מלאים בספורטאים ששונאים את ההורים שלהם או בכאלה שסוחבים טראומות מהילדות עקב ההתנהגות ההורים שלהם. הילדים של היום חשופים ללחצים רבים: בבית הספר, ברשתות החברתיות, הקבוצות בנייד ועוד. לכן, חשוב שהמעורבות ההורית בספורט לא תהיה גורם לחץ נוסף שהורס את החוויה ומונע את ההתקדמות; אלא כזה המרגיע ומקל, ומשמש כמשענת חזקה עליה הילדים יודעים שהם תמיד יכולים לסמוך - מעין מעטפת שתאפשר להם להשיג חוויה חיובית מספורט ותעודד אותם להתמיד בו.
עם פתיחת הליגות השונות, הנה מספר עצות שיעזרו להורים לספורטאים להתנהל באופן שיאפשר לילדיהם להתפתח מבחינה ספורטיבית, ולא פחות חשוב מכך - לצבור ביטחון, להתחזק מנטלית וגם ליהנות.
טפחו את תחושת ההנאה שלהם
המימד החברתי, ההשתייכות לקבוצה, האתגר הגופני, האפשרות להשתפר ולהצליח וההנאה - ילדים משתתפים במסגרות ספורט מסיבות שונות, שרובן אינן פיזיות אלה פסיכולוגיות. בגילים צעירים במיוחד, עד גיל 13, ההנאה היא הסיבה החשובה ביותר. רוב הילדים מעדיפים לשחק בקבוצה שמדגישה את חוויית ההנאה מהמשחק ושמשלבת כמה שיותר שחקנים, מאשר להיות שחקן תשיעי בקבוצה עם מאמן מלחיץ וקשוח שרק מתמקד בטקטיקה. כדי שהספורטאים שלכם יתמידו וישתפרו, דאגו לטפח בהם את תחושת ההנאה מהספורט.
סמכו עליהם
נא לשנן: המוטיבציה לספורט צריכה להגיע מהם - לא מכם. אם הם נהנים, ויש להם מוטיבציה וגם כישרון, ההצלחה כבר תמצא את דרכה אליהם. ישראל היא מדינה קטנה, וכיום לכל הנבחרות ומועדונים הגדולים יש סקאוטרים, מי שטוב, יגיעו אליו וייתנו לו את ההזדמנות להשתפר ולהצליח.
מתנו את הציפיות
בגילים הצעירים במיוחד, ההורים הם הבנק, הדלק והמנוע של הפעילות הספורטיבית. הילדים יודעים שההורים שלהם משלמים עבור החוגים, מסיעים אותם לאימונים ומקדישים זמן כדי לבוא למשחקים. עקב כך, הילדים מפתחים לחץ ופחד לאכזב את ההורים. ודאו שהילד שלכם משתתפים בספורט מפני שהם רוצים ונהנים ממנו, ולא משום שאתם רוצים, או כי אתם מצפים מהם לשחק מצוין בכל פעם שהם עולים למגרש.
שמשו דוגמה להתנהגות ספורטיבית
רוב הילדים מעוניינים שהוריהם יגיעו למשחקים ולתחרויות, אבל יש כאלה שמעדיפים שהם יישארו בבית. שאלו אותם וכבדו את רצונם. כשאתם מגיעים למשחק, אל תעשו להם פאדיחות. הילדים שלכם מאוד רגישים למעמדם החברתי בקבוצה. שימו לב לשפת הגוף ולהתנהגות שלכם ביציע - אל תתפסו את הראש כשהילד מחטיא פנדל, ואל תניפו את הידיים בייאוש כששחקן אחר מאבד כדור. כמובן - אל תקללו את היריבים, וגם לא את המאמן או את שחקני הקבוצה שלהם (כן, יש הורים שעושים את זה). במקום זה, עודדו אותם לתת יד לחבר שנופל, כן – גם אם הוא בקבוצה הנגדית.
תנו למאמן לאמן
בהמשך להמלצה הקודמת, אל תצעקו מהיציע הוראות שיעמידו את הספורטאי שלכם בבחירה במה שאתם אומרים לו לבין מה שהמאמן אומר. באופן כללי, אל תתסיסו ותחתרו תחת המאמן. זה עלול לגרום לילד שלכם לאבד בו אמון ולפגוע בהתקדמות שלו. אם יש לכם בעיה מהותית עם המאמן, דברו איתו באופן אישי ונסו ללבן את הנושא. בכל מצב אחר, סמכו על המאמן ותנו לו את המרחב כדי לאמן את הספורטאי שלכם. מאמנים לא יכולים לעשות את העבודה שלהם אם ההורים מתערבים בכל החלטה, או מתלוננים בכל פעם שהם מעירים לשחקן.
תנו לילדים להתמודד בעצמם
במקום לקפוץ עם פתרון, או לשאול "למה עשית את זה?", נסו למצוא ביחד פתרון לבעיה. באופן כללי, חשוב לתת לילדים את העצמאות ולעודד אותם להתמודד לבד עם (רוב) הבעיות שעולות באימון או בזמן המשחק. אף שהאינסטינקט שלכם הוא להגן על ילדיכם, ספורט הוא שיעור נפלא לחיים ואם תקפצו להציל אותם בכל פעם שהם נתקלים בקושי, אתם מונעים מהם הזדמנות ללמוד מה לעשות בפעם הבאה וגם את היכולת להשתפר.
למדו אותם להפסיד
ללמוד להפסיד זה לא אומר שהילדים שלכם יגדלו להיות 'לוזרים' או תבוסתניים. זה אומר שבמקום כישלון, הם יראו בהפסד שיעור מקצועי וכך יוכלו לפתח את החוסן המנטלי הנדרש. אל תעבירו להם מסר שהפסד הוא סוף העולם, וגם אל תאשימו בהפסד את השופט, המאמן או אץ השחקנים האחרים. כל ספורטאי מצליח חווה הפסדים ומשברים בקריירה המקצוענית שלו, ובחיים בכלל. זה חלק אינטגרלי מהחיים. העניין הוא לא כמה פעמים הם נפלו, אלא כמה פעמים הם קמו וחזרו מהר למגרש. ככל שהספורטאים שלכם ילמדו את השיעור הזה מהר יותר, כך הם ייהנו ויצליחו יותר בספורט, ובחיים.
הכותבת היא טליה שחר, מאמנת מנטלית לספורטאים ולספורטאיות.