ין-יוגה: כמה לאט שאפשר

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

את אבי ילדי הכרתי בהודו לפני כעשור שנים כשלימדתי שם יוגה והוא ערך סרט דוקומנטרי על אסון הצונאמי. כשראיתי אותו לראשונה חשבתי שהוא יפני, וכששמעתי שהוא בעצם אינדונזי עדיין לא ידעתי שישראלים אינם מורשים להיכנס למדינה זו. על האי באלי, בו אנו חיים בשבע השנים האחרונות, לא שמעתי מעולם. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ישבנו לילות שלמים על הגג ודיברנו על החיים. כמה קל היה אז להסכים, בתיאוריה, שביחד נוכל להתמודד עם כל מה שיקרה לנו. שהכל קורה מסיבה, שהכל קורה לטובה. 

שנה אחר כך, אחרי המון טיסות בין-יבשתיות ושעות אין ספור במשרדי ממשלה שונים בישראל, אינדונזיה ותאילנד, נולדה בתנו הבכורה בתל אביב. אבא שלה היה שם, על אף ולמרות היותו אינדונזי. הפעוטה נראתה בדיוק כמוהו, כהת שיער, ועור. עיניים שחורות ומלוכסנות מלאות חיים. לולא הייתי יולדת אותה בעצמי לא הייתי מאמינה שהיא שלי- אני, בהירה ומנומשת, ירוקת עיניים. במהלך השנה הזו, שנה של הריון ולידה ואתגרים, כבר התחלתי להבין שהדברים אינם פשוטים בקשר טרנס-אטלנטי כמו שלנו, ושכדאי לי למצוא דרך להתמודד עם קשיים. בלילות ללא שינה, בהריון ראשון, בדירה שכורה בתל אביב בעודי מחכה שיינתן אישור כניסה לארץ לאבי בכורתי, עשיתי יוגה. נשמתי נשימות עמוקות ומרגיעות לעוברית שבבטני, שאפתי פנימה אויר וסבלנות ונשפתי החוצה פחדים וחוסר אמונה. היוגה ליוותה אותי חודשים ספורים אחר כך במעבר מישראל לאוסטרליה, ואז בהריון השני והלידה השנייה, הפעם בארץ רחוקה כמעט בלי משפחה וחברים. שנתיים גרנו שם, עוברים מסידני למלבורן, משם לאליס ספרינגס ולבסוף לעיר אדלייד שבדרום היבשת.

התחזקתי. פיזית ונפשית. מהמעברים התכופים, מהבדידות, מלהיות אמא טרייה בארץ זרה, מלנשום עמוק ולאט.

"למרות הכל, החיים טפחו על פניי"

חודשיים אחרי שנולדה הבת השנייה עברנו לבאלי. אי טרופי, יעד בינלאומי לתיירים מכל העולם (כמעט) המחפשים שלווה ורוחניות. כמו הודו אבל פחות מלוכלך ומסריח. גם תושבי באלי מאמינים בדת ההינדו, בקארמה ובדארמה. מה שנועד לקרות הוא שיקרה. האלים יודעים ויחליטו, והכל לטובה. כפי שצפה בן זוגי, התאהבתי בבאלי מיד. מצאתי קהילה ענקית של יוגים, בתי ספר ופסטיבלים, קורסים וסדנאות של טובי המורים בעולם. מגוון סוגי היוגה שבהם התאמנתי התרחב  מאיינגר לאשטנגה, האתה, יאנג יוגה ו-ין יוגה. סדנאות עומק ארוכות רק על נשימה, מדיטציה והארה. באובוד, הכפר שהפך לעיר ושהיה לביתינו, מאוד מקובל בקרב התיירים לעשות צום מיצים, חוקן, דיאטות שונות ומשונות, והמון המון יוגה מכל המינים וכל הסוגים. הרבה יותר קל פה לאמץ את האמונה שהכל לטובה. כמעט כולם לובשים לבן ושרים מנטרות לגאנש ולהאנומן.

בשנים האחרונות למדתי, ועודני לומדת, לאזן את כל התורות האלו ולסנן אילו מהן מתאימות לי ולחיי, עוזרות לי ברגעים קלים וקשים, ומשפרות את איכות החיים שלי. יש שפע כה גדול, ולכל תורה יש מאמינים כל כך פאנאטיים, שלפעמים קשה לדעת במה לבחור. ניסיתי לצום, נתתי קולי בשירת אמונה על אף היותי זייפנית איומה. שאפתי לעמוד על הידיים כשהרגליים בשיכול לוטוס תוך ניסיון להבין איך זה ישפר את מערכת היחסים שלי עם עצמי ועם העולם.

עוד ב-mako בריאות:
>> מה ישיבה ממושכת עושה לישבן שלנו?
>> לא רק מחלת נפש: מתי צריך ללכת לפסיכולוג?
>> למה לא כדאי לכם להתקלח לפני העבודה?

אבל למרות הכל, החיים טפחו על פני. סטירה. אחרי שנולד בני הקטן, לפני כשלוש שנים, היה לי קשה מאוד להתאזן. שתי בנות צעירות ותינוק. בלי שינה כמעט, בלי ההורים שלי לעזור, בעלי שאז נסע הרבה מטעם העבודה, ואני אז לימדתי כעשרה שיעורי יוגה בשבוע בסטודיו גדול במרכז העיר. זו הייתה אחת התקופות הכי קשות בחיי.

התחלתי להשקיע באימון הכי איטי שהכרתי: ין-יוגה. מכיוון שבאותם ימים הגב כאב והזמן הלחיץ, היה לי מאוד קשה לעשות מדיטציה ולהתרכז בנשימה. באימון שכן התמדתי בו, ין, יושבים ונשכבים על המזרון לזמן של כחמש דקות בכל פעם. לפעמים עשיתי רק תנוחה אחת, ולפעמים עשר ויותר אם היו לי שעה או שעתיים לאימון. הבנתי כמה הייתי זקוקה לזה, ועודני. כל היום הייתי במצב אקטיבי, לחוץ ומאתגר. אצה-רצה. מערכת העצבים סבלה, וכל הגוף נאטם. והנפש התכווצה לגודל של צימוק (אורגני כמובן). לא הצלחתי אז להירגע על ידי מדיטציה, אז מצאתי דרך עוקפת: הרגעה של השרירים ורקמות החיבור בתרגול ין.  אם אי אפשר להרגיע את הראש, משקיטים את הגוף עד שהראש משתכנע להצטרף.

כל הדברים שהאמנתי בהם והטפתי להם לילדי ולתלמידי כמו סבלנות, קבלת הקיים ואהבה ללא תנאי מצאו לאט לאט ביטוי בחיי היום יום שלי תודות לין יוגה. מפרקי ועצמות האגן ועמוד השדרה שנחלשו אחרי שלושה הריונות, התחזקו ע"י ההמתנה בתנוחה אחת לאורך חמש דקות. הלב, הנשימה והנשמה חזרו להתרחב ולהאמין בטוב. מצאתי מחדש את האמונה הבלתי תלויה בדבר. 

בשנה שעברה כשביקרתי בישראל, נדהמתי לגלות כמה גדל עולם היוגה מחד, ואיך ין יוגה כמעט ולא קיים, מאידך. אז הצעתי ללמד מספר סדנאות באופן ספונטני, וכולן התמלאו בתוך יום והיו מופלאות. דווקא בישראל, אחת המדינות המלחיצות בעולם, כל כך חשוב לדעת לעצור וליצור מרחב בגוף, בנשמה, בראש ובנשימה. דווקא בישראל זה כל כך קשה וכל כך קל- קשה לעצור, אבל כשמתחילים להאט פשוט מתאהבים במה שקורה, במה שרואים ובמה שנפתח בגוף ובנשימה. מוצאים סבלנות. לילדים, לשכנים, לבוס ולנהגים שנדחפים בכביש. זו הרגשה מדהימה לגלות חמלה במצבים מאתגרים, ולפי דעתי זה בדיוק מה שאנחנו, כבני אנוש, זקוקים לו בעולם של היום.

בתאריך 2-6 בנובמבר, במסגרת פסטיבל "יוגה בערבה", אבצע סדרה של 6 סדנאות, מרכז ההזמנות לפסטיבל 052-3665935. ההרשמה היא לכל הפסטיבל, כולל לינה ואוכל. הסדנה שלי מתארחת ב״אשראם במדבר״, באתר של יוגה ערבה אפשר למצוא אותי או תחת ״סדנאות״: ין יוגה או תחת ״המורים: נגה וייס-הריינטו״

>>  בלי לספור קלוריות: הכל על דיאטת דוקאן

• יוגה
• מדיטציה