יעל פולישוק, אחות אחראית ביחידה לטיפול נמרץ כללי ב"מרכז רפואי קפלן" משנת 1984, אמא לארבעה בנים ומושבניקית בנשמה.
איך הגעת לעסוק בתחום?
"גדלתי במושב בצפון. אחת מהשכנות שם הייתה אחות, והיא תמיד אמרה לי שנועדתי לעסוק בתחום. בדיעבד אני יכולה לומר שהיא ממש צדקה. תמיד אהבתי לעזור, לטפל, זה פשוט בטבע שלי. אה כן, ומעולם לא פחדתי מדם. זה גם משהו חשוב במקצוע", מספרת יעל וצוחקת.
העובדה שגדלת במקום פסטורלי לא קצת סותרת את אופי העיסוק האינטנסיבי?
"אני חושבת שאחד מהדברים שהכי השפיעו על הצורה שבה אני עובדת קשורה דווקא לעניין הזה. כל מי שמבקר ביחידה לטיפול נמרץ אצלנו יכול להבחין באווירה שיצרתי שם: הצבעים הפסטורליים, הטפטים, לוח ההודעות הירוק, תמונות הטבע שמפוזרות במסדרונות, כל אלה יוצרים אווירה של חיים שלווים שממתינים בחוץ לחולים. הצלחתי ליזום ולהקים את האווירה הזאת הודות לתמיכה שקיבלתי מהנהלת בית החולים וגם מתרומות שהצלחתי לגייס. אני חושבת שאחד הדברים שאני הכי גאה בהם זה הפטיו הייחודי שבנינו, שממוקם בתוך המתחם. יש בו דשא סינטטי ופעמוני רוח, והוא מהווה עבור חולים סוג של אסקפיזם בתוך כל הטרוף הזה של בית החולים".
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
"ללא ספק את תחושת הסיפוק. כשמצליחים לעזור לחולים זה יותר ממשכורת בעיני. גם האתגר הוא שם המשחק. לא מעט אנשים חווים שחיקה בקריירה שלהם במהלך החיים. גיליתי על עצמי שאם אני מאתגרת את עצמי ובוחרת דווקא בדרך הקשה ומציבה לעצמי כל הזמן מטרות חדשות, אז אף פעם לא נמאס לי ולעולם לא משעממם לי בעבודה. מעולם לא חיפשתי עבודה קלה. את המנוחה שלי אני מוצאת מחוץ לבית החולים - כשאני כאן, אני נותנת 110 אחוז מעצמי. שחיקה לא נמצאת אצלי בכלל בעולם המושגים, וההפך הוא הנכון: עד היום אני יכולה להתרגש ממקרים מסוימים, להזיל דמעה. זה מקצוע מדהים".
עוד ב-mako בריאות:
>> סקס לעצלנים: השדרוגים שיהפכו אתכם למאהבי על
>> תתפלאו מה קצת שום יכול לעשות לכם
>> תולעים בטוסיק: מה עושים עם הסיוט הזה?
ספרי על מקרה שריגש אותך במיוחד.
"פעם נכנסתי לחנות כלי בית, ומישהי זיהתה אותי רק לפי הקול שלי. זו הייתה יולדת שטיפלתי בה בזמנו שסבלה מדימום קשה מאוד לאחר הלידה, כזה שהעמיד אותה במצב של סכנת חיים. היא אפילו לא יכלה לראות אותי בזמן הטיפול, אבל את הקול שלי היא זכרה וכך זיהתה. זה ממש צמרר אותי".
במדינה כמו שלנו, בטוח שיוצא לך גם להתמודד עם סיטואציות יותר מורכבות.
"נכון. לא אחת יצא לי לטפל במחבלים עם דם על הידיים. באותו רגע, לבשתי על עצמי את חלוק האחות וטיפלתי בהם כאחד האדם. זוהי חובתי".
ולא עברו במוחך מחשבות שליליות באותו הרגע? מעבר לחובה המקצועית מדובר בסיטואציה לא פשוטה.
"לא חשבתי על זה. פשוט עשיתי את התפקיד שלי. אני חושבת שכל בן אדם שמגיע לקבל פה טיפול צריך לקבל את הטוב ביותר ולא חשוב איזו סיטואציה גרמה לו להגיע לפה. תמיד אפשר לשקם, להחזיר אנשים למעגל החברתי התקין, אני באמת מאמינה בזה. אנשים לא נולדים רוצחים".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"העובדה שלא תמיד מספיקים לעשות הכל. זה מאוד מתסכל שאין מספיק כח אדם שנדרש להתמודד עם כל הסיטואציות. יוצא לי לנסוע הרבה לכנסים, חלקם בחו"ל. אני יודעת מה המצב בעולם לעומת המצב בארץ. יש פה מצוקה אמתית מבחינת יחס מטפלים-מטופלים. ועדיין, אנחנו עדיים תמיד מנסים לעשות את המקסימום עם מה שיש. לא תמיד זה מאפשר לתת מענה מושלם, ויש המון לחץ. עם הזמן, גם לומדים לתמרן בין משימות".
מה מרגיע אותך?
"השקט שלי, כשאני בבית הפרטי שלי, בחצר".
איך היית מגדירה את יחס המטופלים כלפי אנשי הצוות?
"אתמול הגשתי אוכל לחולה והוא היה מופתע. הוא לא הבין מה זה השרות הזה, וזה די מייצג לדעתי. אני נתקלת בהמון אנשים שנהנים להוקיר תודה, חלקם משתמשים בביטויים שממש מחממים את הלב וקוראים לנו 'מלאכים, ו'שומרים'".
אבל יש גם מקרים הפוכים לא? רק לאחרונה מטופל שרף אחות. את לא חוששת?
"גם עם החולים הבעייתיים צריך להתמודד. צריך להבין שהמקרה האחרון היה קיצוני, זה היה אדם חולני. חשוב להבין גם את הצד של החולים שנמצאים בהמון לחץ וחווים המון תסכול. אפשר לראות את הכעס בתוך ההתנהגות הזו, צריך להבין מאיפה נובע התסכול ולנסות לטפל בשורש הבעיה ככל שניתן. כאמור, יש פער עצום בין הטיפול הנדרש לבין זה שמבוצע בשטח. אני יכולה להבין מאיפה מגיע חוסר הסבלנות. זה כמובן לא מצדיק שום אלימות, לא פיזית ולא מילולית. לא מזמן נתקלתי באישה שהגיעה לבית החולים וחיפשה את בעלה לאחר שהודיעו לה שהוא אושפז. היא הייתה לבד, לא מצאה אותו ולא ידעה מה מצבו, נראתה בהיסטריה מוחלטת. אז כמובן שאפשר להתעצבן עליה שהיא באה וצועקת, אבל אפשר גם לתת לה כוס מים וחיבוק. זה מצב מלחיץ שאף אחד לא היה רוצה להיות בו".
זה נכון שיש הרבה אגו בבית חולים?
"ברור שיש. את חושבת שאני לא נתקלת בזה? היו מקרים שבהם ניסיתי להביע את דעתי המקצועית לאחר היכרותי עם חולה ואז הגיע רופא ובהינף יד ביטל את הדעה שלי אפילו בלי להקשיב. רופאים לפעמים חושבים שהם יודעים הכל והכי טוב, אבל זה לא תמיד כך. יש סיטואציות מורכבות. לא מזמן הגיע אלינו חולה עם חסימה משמעותית בדרכי האוויר. הצעתי להזמין עבורו מומחה אף אוזן גרון כדי שיבדוק מה עושים, אך הרופא המטפל שהיה מנהל מחלקה בכיר אמר שאין בכך צורך. אני שמחה שבסופו של דבר כן הזמנו אותו כי הוא פשוט הציל לחולה את החיים. אם הייתי נכנעת לאגו של אותו רופא, החולה הזה היה היום במקום אחר".
איך הרופא הגיב?
"לא הודה בטעות שלו. אגו , את יודעת".
אם לא היית אחות, מה היית רוצה להיות?
"כנראה שהייתי רקדנית מקצועית. תמיד אהבתי לרקוד ריקודי עם, אבל אני מסתדרת עם כל הסגנונות – סלוני, מזרחי, הכל הולך".
מה את הכי מעריכה בבית חולים?
"את הסקטור של אחיות הסיעוד. ההתגייסות שלהן, הלויאליות. זה מאוד מחמם את הלב. קחי למשל את המקרה המצער האחרון שבו אחות נשרפה. כשזה קרה מיד התגייסנו להנציח, כולן תרמו את חלקן, היה מאוד מרגש".