צופיה פלזן דיקשטיין היא אחות מיילדת ומנחת קורסי הכנה ללידה ב"בילינסון" כבר 7 שנים. אמא לשלושה ילדים, אחות ובת שכולה. בשנת 2002 אירעה טרגדיה במשפחתה. הוריה ואחיה נהרגו במקום ממחבל שירה אל עבר רכבם בצומת זיו.
"הייתי בבור עמוק ומצאתי את עצמי טרודה במחשבות אין סופיות על מוות ושכול. מיד הבנתי שאני לא רוצה להיות במקום הזה, והחלטתי ללמוד סיעוד כדי להיות אחות מיילדת ולהביא חיים לעולם. המחבל רצה להרוס אז אני החלטתי לבנות. הרגשתי שיש יש לי מחויבות כלפי עם ישראל וזה הניצחון שלי. אני מודה שתחילת הדרך לא הייתה פשוטה עבורי, והלימודים היו מאוד מאתגרים. רק בזכות התמיכה האדירה שקיבלתי מבעלי, הצלחתי להתרכז בלימודים, לסיים את הקורס ולקבל תעודה של מיילדת מוסמכת. כל תינוק שאני מיילדת גורם לי להרגיש ככה, שהנה – הצלחנו. היום אני רואה את העבודה כתרפיה אמתית שסייעה לי יותר מכל הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי. ליילד זה שמחה, חיים, זו בריאה. למזלי התברכתי בכך שהשליחות שלי זו גם העבודה שלי".
איך את מתמודדת עם מקרים פחות משמחים?
"לא יילדתי תינוק מת. הכי קרוב לזה קרה כשנכחתי לצד יולדת שהיגיעה למיון וראו שלתינוק אין דופק".
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
"את העובדה שאני שותפה לחוויה של פעם בחיים. אני עוזרת בסיטואציה הכי שמחה והכי מרגשת בחיי זוג או בכלל. אני רואה זוגות שחווים פחד, שמחה, חרדה, הכל יחד – ואני שם איתם ובשבילם, ונותנת את כולי – פיזית ורגשית. גם העיסוק שלי כמנחת הורים עתידיים בקורסי הכנה ללידה ממלאת אותי מאוד. כשאני מכינה זוגות ללידה אני מתעכבת על העצמה זוגית, כי אני חושבת שהקשר בין בני הזוג צריך להיות מאוד פתוח, חברי וקרוב כשבאים לעבור חוויה משותפת ועוצמתית כזאת. אני עושה את זה כי אני יודעת באופן אישי מה זה לעבור חוויה כזאת עם בן זוג בלבד".
מה למשל את מייעצת להם?
"אנחנו מדברים הרבה על ציפיות, על תחושות. אני שואלת את האישה מה היא מצפה לקבל מבן הזוג, אילו דברים היא הייתה שמחה לשמוע ממנו ואילו לא, מה יעזור לה. אנחנו עושים המון משחקי תפקידים כדי לדמות סיטואציות כאלה וזה בהחלט עוזר. גם בן הזוג מדבר על הציפיות שלו, על החששות והרצונות".
ספר על מקרה שריגש אותך במיוחד?
"כשיילדתי בפעם הראשונה מאוד התרגשתי, ממש רעדו לי הידיים. האמא של היולדת שהייתה באותו זמן בחדר, ליטפה אותה והרגיעה אותה. זה אולי מוזר, אבל ממש הרגשתי דרכה כאילו זו אמא שלי עומדת לידי ומרגיעה אותי, אומרת לי שאני יכולה לעשות את זה ושאני חזקה. ממש הרגשתי את הנוכחות שלה באותם רגעים. בכלל, אפשר לומר שהכי קשה ומסקרן אותי זה לראות נשים שבוחרות ללדת לצד אמא שלהן. אולי בגלל העובדה שאני למעשה הפסקתי להיות ילדה של מישהו בגיל 19. מדהים אותי לראות נשים בנות 30 שהן ילדות של מישהו, משהו שאולי נראה מובן מאליו למישהי אחרת. אני מוצאת את עצמי מאזינה, מתבוננת מהצד, והסקרנות בשיאה ברגעים האלה, שאותם לצערי לא אוכל לחוות בעצמי. באותן סיטואציות אני מדמיינת רגעים שיכולתי לחוות אם לא היה קורה מה שקרה. כשאמא של יולדת אומרת לה שלא תחשוש, ושהיא תדאג להכל, אני מודה שזה קצת צובט בלב. לי חסרה דמות אימהית כזאת. כמובן שזה לא גורע מהאושר שאני חשה עבור אותן נשים".
במדינה כמו שלנו, בטוח שיוצא לך גם להתמודד גם עם סיטואציות יותר מורכבות.
"למרות המקרה האישי שלי, אני לא מסתכלת על ההיסטוריה של האישה אלא מטפלת בה באופן מקצועי, למדתי לעשות את הפיצול הזה. לכן לא משנה מי היולדת ומה הרקע, או הדת שלה, אני אטפל בה כמיטב יכולתי".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"הלחץ והעומס. העובדה שאת לא תמיד יכולה להיות שם בשביל היולדת באופן שהיית רוצה: לתמוך, להסביר יותר. אני תמיד משתדלת להיות הכי אדיבה שאני יכולה ולחייך, אבל יש משמרות כל כך עמוסות שמאוד קשה לתת תשומת לב מלאה, וזה קצת חבל לי".
עוד ב-mako בריאות:
>> המאכלים הטעימים האלה אשכרה יעזרו לכם לדיאטה
>> גורו היוגה בעירום נחשפת
>> "כשמגיע ילד להשתלה, זה אומר שיש גם ילד שמת"
מה מרגיע אותך?
"אני מטיילת המון, אוהבת ללכת לים, שומרת על כושר – אני אפילו רצה ביחד עם העגלה של התינוקת. אני אוהבת את הרוגע שהטבע משרה עליי. גם הילדים שלי עושים לי טוב, אנחנו אוהבים לבלות הרבה כמשפחה ונוסעים לטיולי צימרים מפנקים, רק חמשתנו. האהבה הפרטית הזאת שלי ובעלי והילדים הם ההשראה שלי והנחמה שלי".
איך היית מגדירה את יחס המטופלים כלפי אנשי הצוות?
"לרוב היולדות מאוד מעריכות ומוקירות תודה. לצד העובדה שהן בהחלט יודעות מה הן רוצות ודורשות את שלהן, הן גם יודעות להחזיר המון אהבה".
איזו אווירה יש בבית חולים?
"מאוד טובה, חברית, יש הרבה ימי כיף ומסיבות וטיולים. כיף להגיע לעבודה, זכיתי בקולגות שהן ממש חברות לחיים - גם מחוץ לשעות העבודה. בכלל, בילינסון התברכו במיילדות מדהימות. יש לי מה ללמוד מכל אחת מהן".
מה את הכי מעריכה בבית חולים?
"את הצוות המדהים, את ההנהלה שכל הזמן דוחפת אותנו ללמידה חדשה, השתלמויות וקורסים. בסופו של דבר, מי שמרוויח מזה זו היולדת. מעבר לזה, אין פה תחושה של היררכיה. הרופאים תמיד מקשיבים וקשובים. גם העובדה שיודעים לפרגן ולהעריך אינה מובנת מאליה. כשחזרתי מחופשת הלידה האחרונה שלי עם אנרגיות מחודשות, לאחר המשמרת היולדות שלחו לי מכל טוב: פרחים, פירות ושוקולדים, זה כיף לדעת שאתה מתוגמל על משהו שאתה גם אוהב לעשות".
מה היית משנה?
"כלום. טוב לי ככה. אפילו את העומס למדתי לקבל באהבה, כי אני אוהבת לעבוד קשה ולהיות עסוקה".