טליה בראור היא אחות במחלקה הפנימית בבית החולים רמב"ם כבר 10 שנים. לאחר שעבדה כארט-תרפיסטית עם ילדים מהמגזר הערבי בחינוך המיוחד במשך 18 שנה, היא החליטה לעשות הסבת אקדמאים ולפנות ללימודי סיעוד. "שמחתי על ההזדמנות לעבוד בתחום החינוך, אבל הרגשתי שזה שאב ממני כוחות נפש שלא היו לי. חיפשתי תחום קל יותר שאפשר להתמודד איתו נפשית".
ולמרות זאת, בחרת להיות דווקא אחות.
"כן, זה אולי ישמע מוזר, אבל איכשהו הרבה יותר קל לי להתמודד עם מטופל גוסס בן 80 שזכה לחיות את חייו, מאשר עם ילד שחווה טראומות נפשיות והנשמה שלו מפורקת. סיעוד זה אמנם מקצוע קשה ומאתגר, ועדיין מבחינתי זו אתנחתא בהשוואה לחינוך המיוחד".
עוד ב-mako בריאות:
>> מרחה שמן ארומטי, השתזפה והתוצאות מצמררות
>> הדברים שאסור לחולי פסוריאזיס לאכול
>> שיגעון הכורכום: תרופת פלא או טרנד מסוכן?
את מרגישה שיש קשר בין שני התחומים?
"העיסוק הקודם שלי הוא עדיין חלק ממני. אולי בגלל זה מאוד חשוב לי לעשות מעבר לטיפול פיזי בחולים. זה בא לידי ביטוי במגוון פעולות שאני מנסה לקדם. לאחרונה יזמתי פעילות שמטרתה להפוך את המחלקה למקום הרבה יותר נעים מבחינה ויזואלית. עד היום מטופל שהיה מונשם ומורדם שהיה מתעורר מההרדמה, היה פוקח את עיניו ונתקל בתקרה מנוכרת, אז למה לא לשפר את מה שאפשר? לשמחתי, הצלחתי ליזום יום פעילות לאנשי הצוות שבו כל אחד מהם יצר שמשות ענק שנצבעו ונתלו על קירות ועל תקרות המחלקה, והביאו איתן המון אור. בנוסף, מאחר שמדובר במחלקה מאוד רועשת יחסית, עם רעשים וצפצופי מכשירים לא נעימים, אני תמיד משתדלת להשמיע מוסיקה קלאסית מרגיעה בחדר. לאחרונה הצלחתי לארגן גם אזניות אישיות למטופלים, כדי שיוכלו לשמוע מוסיקה בהתאם לטעמם האישי. האתגר האחרון שלי בימים אלה, הוא למצוא מתנדבים שעוסקים ברפלקסולוגיה או בעיסוי שיסכימו לתרום מזמנם ולהקל על המטופלים. הדברים הקטנים האלה מסייעים לחולים ומשפרים את מצב רוחם.
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
"את הקשר עם המשפחות, עם המטופל, את הידיעה שיש לי יכולת לשפר מצב קיים. כשרואים מטופל מחלים אחרי שהגיע במצב קשה מאוד, זה מדהים ומספק בעיני. גם העובדה שיש לי אפשרות ללוות חולים במצבים קריטיים בסוף חייהם היא זכות גדולה עבורי. אני עושה את הכל כדי להקל עליהם ולשפר את איכות חייהם עד הרגע האחרון".
ספרי על מקרה שריגש אותך במיוחד.
"יצא לי לטפל בצעיר בשנות השלושים לחייו, שחלה בניוון שרירים – מחלה חשוכת מרפא הפוגעת בכל חלקי הגוף. מה שהכי ריגש אותי זה לראות את המסירות האין סופית של אשתו, את כוחות הנפש העצומים שלה, השלווה הפנימית שבה, הנועם. הקשר ביניהם ריגש אותי עד דמעות. פעמים רבות אנשים במצב דומה מאבדים את עצמם, ופורקים את זעמם גם כלפי הצוות הרפואי. במקרה שלהם זה היה בדיוק הפוך. האישה הזאת תמיד נחמדה לכולם, וזה חוזר אליה בגדול - כל הצוות במחלקה מעריץ אותה. כששאלתי אותה איך היא עושה את זה, היא אמרה שהיא פשוט לא יכולה לנהוג אחרת. שהיא כל כך אוהבת ומעריכה אותו, ולכן היא אסירת תודה גם לכל מי שמטפל בו ודואג לו. אין הרבה זוגות שזוכים לאהבת אמת כזאת".
איך היית מגדירה את היחס כלפי אנשי הצוות?
"זה עניין מורכב. צריך להבין שפעמים רבות מדובר במטופלים מורדמים ומונשמים, שאין להם יכולת ביטוי. כשמטופל נמצא במצב קשה, לעיתים זה עלול לבוא לידי ביטוי באגרסיביות ובחוסר סבלנות, וזה די טבעי – הם חווים פחד מוות, לכן לרוב אני מנסה להכיל גם את התבטאויות פחות נעימות, כי אני יודעת שזה לא מגיע ממקום אישי. אני מבקשת בנימוס לא לדבר כך, לא תמיד זה עוזר לצערי. יחד עם זאת, חשוב לי להציב גבול. לא מזמן נאלצתי לעשות את זה, כאשר מטופל החל לפזר צואה בחדר בצורה הפגנתית ולירוק לכל עבר. לא הייתי מסוגלת לספוג את זה והוא הועבר מהיחידה. במצבים קיצוניים כאלה, אנחנו נעזרים במה שמכונה 'שמירה פסיכיאטרית', בעיקר אם קיים חשש לחיי המטופל או לחיי הצוות, אבל זה מאוד חריג. למזלי יש אצלנו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ויש במי להיעזר כשצריך".
מה מרגיע אותך?
"בכל ערב, כשאני מגיעה הביתה, יש לי ולבן זוגי טקס קבוע, שבמהלכו אנחנו יושבים על כוס יין ומדברים על היום שהיה, על הקשיים, האתגרים, הריגושים. זה מאוד מרגיע ומשחרר".
במדינה כמו שלנו בטוח שיוצא לך גם להתמודד עם סיטואציות יותר מורכבות.
"לא מזמן מטופלת יהודייה שטופלה במחלקה סירבה לחלוק חדר עם מטופלת ערבייה. כשזה נודע למנהלת המחלקה הסיעודית, היא הגיעה לחדר שלהן ביחד עם מנהל המחלקה, ערבי במוצאו. שניהם פעלו במרץ כדי להבהיר למטופלת שאין אצלנו מקום לבקשות מהסוג הזה, לא במחלקה ולא בבית החולים. אני חושבת שזה עשה את שלו".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"לתת את המקסימום שלך בתוך סיר לחץ זו לא משימה פשוטה. הייתי שמחה לעשות הרבה מעבר אבל תמיד יש מעט זמן והרבה עבודה, לפעמים זה מתסכל, אבל לומדים לעשות את המקסימום עם מה שיש".
איך היחס בין אנשי הצוות?
"קסום. זה אמנם נשמע כמו קלישאה, אבל הקשר במחלקה מאוד חברי ותומך. למרות העבודה הקשה, אנחנו לא מוותרים על חוש הומור ועל החברות. כיף לי לקום בכל בוקר לעבודה הזאת".
מה היית משנה?
"נהלי מערכת הבריאות דורשים מהאחיות להשקיע זמן רב במילוי טפסים ובעבודה על מחשב. הייתי שמחה אם הייתי יכולה להשקיע את הזמן הזה בטיפול פרונטלי במטופל עצמו, מאשר למלא עוד דו"ח".