ברכת הגומל

סוכר בדם: ניב שטנדל נגמל מסוכר

פקעיות הטעם נראות לי כעת כמו פגם אבולוציוני. אולי אנחנו פשוט צריכים להפסיק להכין אוכל טעים, לאסור את זה בחוק. זה לא כל כך קשה לאכול פחות כשאין לך שום דבר טעים להשתוקק אליו. רוב הזמן אני פשוט לא אוכל כלום, כי אין לי תיאבון, כי איך אפשר לפתח תיאבון לדברים כמו קינואה וקוואקר. ניב שטנדל נגמל מסוכר, משמן, מאוכל מטוגן ומשמחת חיים

מחר מתחילה דיאטת הסוכרים שלי, וכמו פרנואיד אמריקאי שמתחמש בקופסאות שימורים ובבשר מיובש לקראת קץ הימים, כך אני ממלא את הבונקר התוך-בטני שלי בממתקים. כל אחד והחרדות שלו; אני עומד להיפרד הלילה משוקולד, מקולה, מלחם לבן. זאת אפוקליפסה עכשיו.

המלכוד 22 של התזונה

זוכרים שאכילה הייתה צורך קיומי? ברור שלא. סביר להניח שמעולם לא חוויתם רעב. גם הדו"חות הסטטיסטיים המטרידים והמחמירים ביותר מלמדים שהרוב המוחלט של האוכלוסייה חי בצד הטוב של קו העוני. עבור מרביתנו, "רעב" הוא מושג שגור ("אני מת מרעב!") אך מוטעה. אם רעב הוא נורית הדלק האדומה שמתריעה על מיכל שעומד להתרוקן, הרי שרובנו עוצרים לתדלק הרבה לפני ההבהוב. בחלקים השבעים של העולם המערבי, הרעב כבר מוגר. אנחנו לא באמת רעבים. הגרגור-קרקור הזה שאנחנו שומעים לפעמים מהבטן? זה לא באמת רעב. זה תיאבון.

וככל שהתרבות שלנו התרחקה מקו השובע והפליגה אל מחוזות הגרגרנות, כך תפס האוכל מקום מרכזי יותר בחיינו. את הצורך לאכול הפכנו לחוויה, ואז לתרבות. אלא שאז החלה תרבות האוכל להתנגש עם תפיסות מודרניות אחרות – יופי, בריאות – ונוצרו קונפליקטים. מה שהיה בעבר צורך קיומי, ואחר כך חוויה מהנה, הפך למקור סבל. עבור חלקים רחבים בחברה האנושית, האוכל הפך למלכודת דבש. רובנו לא יכולים להיות גם זללנים וגם רזים ובריאים. אנחנו רוצים לאכול את העוגה ולהישאר באותה מידה, אבל זה לא באמת אפשרי. אז אנחנו סובלים: אנשים מרזים, אבל מדוכאים (בגלל מחסור בסרוטונין). אנשים זוללים, אבל מדוכאים (בגלל עלייה במשקל). זה המלכוד 22 של התזונה, שמייצר סגנון חיים מתסכל שבו אתה נידון להפסיד כל הזמן. הניצחונות הקטנים נאספים – שביעות רצון מהמספרים על הסקאלה של המשקל או מהדמות הנשקפת מן המראה – אבל הם חלק ממערכה נצחית, מתישה, אולי סיזיפית. מי מאיתנו שלא חי כך, בתוך המעגל ההדוניסטי-מזוכיסטי הזה, בצילה של האובססיה המתמדת לאזן את המשקל, הוא בר-מזל. לא בגלל שיש בזה משהו רע; בגלל שזה פשוט מאבק לא הוגן עד דיכאון.

כשמדברים על דיאטה, נדמה לי שדיכאון הוא חלק אינהרנטי מהחבילה. כל ניסיון לתאר את התהליך במושגים עליזים יהיה כמו לבזוק תבלינים על קינואה. אין טעם לטשטש את האמת: דיאטה היא עניין מדכא, משום שהיא מחזירה את האדם לנקודה שבה התיאבון נפרד מהרעב. הדיאטה היא חזרה לימים שבהם לא רצינו להיות שבעי רצון מארוחה; רצינו פשוט להיות שבעים.

הדיאטה שלי היא דוגמה מצוינת לכך, מכיוון שהיא מצמצמת (או בוורסיה הקיצונית שגזרתי על עצמי – שוללת) סוכר, שהוא פחות או יותר הדבר הכי נחמד שקרה לאנושות. מהר מאוד אני מגלה שגם אם זה קשה מאוד, הרי שאפשר להסתדר בלי סוכר; השאלה היא למה לעשות את זה.

בתחילת הדיאטה אני חש רעב, אבל הוא חולף מהר; הקיבה שלי מסתגלת במהירות לצריכה הסדירה ולמנות המזון הקצובות (כשהן קצובות. בערב הראשון דחפתי חצי כיכר לחם מחמצת, כי "לחם מחמצת זה בסדר". מה, לא אמרתם כלום על כמויות). בתוך שבוע, הרעב הופך זניח ואני מצליח להישאר שבע באופן יחסי, אבל איפה הטעם, איפה. בשלושה שבועות של דיאטה אני אוכל דברים מזינים, טריים, בריאים – אבל אפילו לא דבר אחד שראוי לתואר "טעים", ש"בא לי", שאאמץ לתפריט לאחר שכל זה יסתיים. הכל משעמם, דלוח ומבאס. עד היום חשבתי שאורז הוא מאכל תפל. ובכן, טעיתי; אחרי שאוכלים אורז מלא, אורז רגיל נראה עשיר כמו עוגת שלוש שכבות.

איך בא לי עוגת שלוש שכבות.

פקעיות הטעם נראות לי כעת כמו פגם אבולוציוני. בלי חוש טעם, הדיאטה הייתה פשוטה יותר, וסביר להניח שממילא לא היינו סובלים מהשמנת יתר. ואולי אנחנו פשוט צריכים להפסיק להכין אוכל טעים, לאסור את זה בחוק. זה לא כל כך קשה לאכול פחות כשאין לך שום דבר טעים להשתוקק אליו. כשאני רוצה לאכול לאפה, אני אוכל פרוסת לחם. כשאני רוצה נקניק שמן, אני אוכל יוגורט דל. כשאני רוצה שוקולד שווייצרי, אני אוכל אגוז ברזילאי. כשאני רוצה פחמימות ריקות, אני אוכל אורז מלא. ורוב הזמן אני פשוט לא אוכל כלום, כי אין לי תיאבון, כי איך אפשר לפתח תיאבון לדברים כמו קינואה וקוואקר.

חוש הנשנוש

הדיאטה שלי גוזרת עליי שינויים קיצוניים. ראשית, ברמת התפריט. התפריט היומי שבנתה ד"ר שרון מאיר עושה שפטים באבות המזון שלי: בחומוס (רק טרי, רק עם פיתה מקמח מלא), בבשר (רק רזה, לא מטוגן), בממתקים (רק שוקולד מריר 100% קקאו). ארוחות הצהריים שלי מתרוקנות מבשר שאינו חזה עוף, ארוחות הערב - מפיצות ומנקניקים. כל העולם הקולינרי שלי מצטמצם לכדי ואריאציות על ביצים.

אבל עם כל זה עוד אפשר איכשהו להסתדר. הרי מדובר בתקופה קצובה, ואפשר להיפרד מהדברים הללו לפרק זמן מוגדר, כפי שאפשר להיפרד מבת זוג. זה קשה, אבל זה לא האוויר שאתה נושם.

אבל לחם? לחם זה האוויר שאני נושם, או העמילן שאני סופח. אני אוכל הכל בתוך לחם. אני לא מכיר במנה "שווארמה בצלחת", אני בז לאזהרה המנגליסטית "אל תתמלאו בפיתות". האתגר שלי בניגוב חומוס הוא לסיים את הצלחת מבלי להרים את המזלג. אני בכלל לא מאמין בצלחות; אני מאמין בפיתות. לקחת לי את הלחם מהפה זה כמו, ובכן, לקחת לי את הלחם מהפה.

ועוד לא דיברנו על מותו של חוש הנשנוש. אני מחזיק בבית מבחר ממתקים וחטיפים בתוך ארון בגובה המותן, אבל עכשיו הארון ניצב שם, סגור ואסור, כמו עץ דעת פתייני. האלטרנטיבות שמציעה לי הדיאטנית לא מגלמות תחליפים ראויים. פירות? פירות זה לא נשנוש. שקדים ואגוזים זה לא רע, אבל זה גם לא במבה. גרגרי חומוס זה נשנוש לגיטימי רק כמזטים. פולי סויה? אוקיי, עכשיו את סתם מסתלבטת עליי.

השינוי בתפריט גורר גם שינוי באורח החיים. מאדם שלא מקדיש לאוכל יותר מבדל של מחשבה, הפכתי לאדם שחושב על אוכל כל הזמן. כל הזמן. לא מתוך רעב; מתוך חרדה קיומית. תבינו: אני לא רגיל לעבוד בשביל האוכל שלי. אני רגיל לצרוך אוכל מוכן שנעשה בידי אנשים המוכשרים לכך (בני משפחה, מסעדנים, תאגידי מזון). אבל הדיאטה מאלצת אותי להכין לעצמי אוכל – כלומר, לחשוב על אוכל, לתכנן ארוחות, להצטייד, לאתר אתרי הסעדה רלוונטיים. הסביבה כבר לא מנפקת לי אפשרויות הזנה זמינות ומהירות. זה אולי לא מרשים אתכם, אבל עבורי מדובר במהפכה, שלא לומר קטסטרופה, כי איך לומר בפשטות: הצילו, אני לא יודע לבשל.

את סיר הפתיתים הראשון בחיי אני שורף. גם את השני. מהשלישי אני מצליח לגרד כמה כדורונים כהים יתר על המידה שמחזיקים אותי פחות-רעב בזמן שאני מחכה שחזה העוף במחבת יהיה מוכן. אופס, זה במחבת. עם שמן. אני לא בטוח שזה חוקי, אסור לי מטוגן. אני טועם. זה טעים, טעים מאוד אפילו. די מתוק. רגע... שיט, שמתי צ'ילי מתוק. יש בזה סוכר.

הטעויות הללו יחזרו על עצמן בשבוע הראשון, שהוא שבוע ההסתגלות שלי לאורח חיים הגובל בבלתי אפשרי. פעם אני מוציא עוגיית חלבה מהפה (זיהוי קל - היא פשוט טעימה מדי), פעם אני קולט באיחור שאכלתי אורז (לא היה לזה טעם אז לא חשדתי בכלום). בוקר אחד אני נזכר שבלילה בחורה נתנה לי לשתות בירה ומרגיש כמו קרבן. כאילו, חוץ מזה שזאת הרגשה נפלאה.

השבוע הראשון לא פשוט. סופי השבוע (חורף, שעות בית מרובות, זמן פנוי, אופציות קולינריות חיצוניות מצומצמות) קשים. אבל מתרגלים. בסופו של דבר, דיאטה היא עניין די פריבילגי. הרי הדיאטה מבוססת על בחירה (של אוכל). כשחושבים על זה כך, שינוי בהרגלי התזונה (ואפילו דרסטי) זה לא ביג דיל. לא נעים, מבאס – אבל אפשר להתרגל. תחשבו על טבעונים – הם מעבירים את חייהם בדיאטה אידיאולוגית. זה אפשרי. ובזמן שאני מתחיל להתרגל לחיים בלי לחם ושוקולד, בטלוויזיה מופיעים אזרחים סורים עם עצמות בולטות וכרסות נפוחות שאוכלים עלים מיובשים. שיעור טוב בפרופורציה.

מה הטעם

דברים שעשיתי לראשונה בחיי במהלך שלושה שבועות של דיאטה: עמדתי מעל מגש של לחם שום טרי מהתנור ולא שלחתי יד. עמדתי במטבחון המשרדי מעל עוגות מיותמות ועזבתי אותן לנפשן. הפכתי מוצרי מזון כדי לקרוא את המרכיבים על גב האריזה. התוודעתי לסוגים שונים של קמח. חיפשתי מתכונים באינטרנט. השתמשתי בהם. שמתי לב שיש בטלוויזיה המון פרסומות לאוכל טעים ולא בריא. השתמשתי ביותר צלחות וסכו"מים משעשיתי זאת מאז יצאתי מבית הוריי. קניתי שוקולד 100% קקאו (ולא פתחתי אותו). קניתי שוקולדים רגילים מבלי לאכול אותם. קניתי פירות יבשים בשביל לאכול אותם. אכלתי סופר פוד. שאלתי שאלות כמו "זה מקמח לבן?". אמרתי דברים כמו "אסור לי לאכול את זה". בכלל, הפכתי לאחד מהאנשים המעצבנים האלה ששואלים המון שאלות לפני שהם מזמינים אוכל. הפכתי גם לאחד מהאנשים האלה ששואלים אותם שאלות לפני שמזמינים אותם לאכול. הייתי במסיבה ולא שתיתי בירה. לא יצאתי לשתות בירה עם חברים כי לא יכולתי לשתות בירה (מה אני אמור לעשות שם בלי בירה? לדבר?). הציעו לי לבוא לשווארמה ואמרתי "לא, תודה". הייתי באיקאה ולא אכלתי נקניקיה. לא יצאתי למסיבה עם בחורה כי הייתי שבר כלי דל סוכר. עמדתי בימי הולדת במשרד והתבוננתי בכיבוד על השולחן כמו משה המשקיף מנגד על הארץ שאליה לא יבוא. בכל ציפייה לגלוקוז יש עצב נבו.

לא, הדיאטה לא הפכה אותי למדוכא. שמרתי על יציבות נפשית ומצב רוח נורמלי, תפקדתי כרגיל, חייכתי כל הדרך אל מדף הקטניות. אבל אפילו עבור אדם כמוני, שלא השתעבד לתרבות האוכל, זו הייתה חוויה שכרוכה בוויתורים מדכדכים. כן, יש לזה תמורות – בריאות הגוף, שיפור הדימוי העצמי – אבל יש לזה גם מחיר. בסופו של דבר, דיאטה זה כמו קמח מלא: בריא, טבעי, מזין – אבל מה הטעם?

 בחמש קם צייד: עודד כרמלי עשה פליאו

הרעיון הוא כזה: במשך שני מיליון שנה אבותינו חיו כציידים-לקטים, כך שהגוף שלנו רגיל לאכול בעיקר בשר וירקות. מאחר שהמהפכה החקלאית קרתה, במונחים היסטוריים, לפני דקה, עלינו להימנע מפחמימות מבויתות כמו חיטה, אורז, תירס ותפוח אדמה. כלומר, מכל מה שטוב, צודק ומנחם בעולם הזה

לכן הייתי צייד-לקט הרבה לפני שזה חזר למיינסטרים. המקרר שלי היה ריק והכלים שטופים תמיד. אזורי הציד שלי היו שוק הכרמל בואך כרם התימנים. בחודשי הקיץ ליקטתי סביח (זאת העונה) ובחורף צדתי פסטה-בסטה (לא טעים כל השנה). דווקא הפליאו הכריחה אותי לקנות מצרכים, לתכנן צעדים, לאגור מזון ולהגיד את המילה המגונה "בצלחת". הפליאו, דיאטת האדם הקדמון לכאורה, בייתה אותי. אני, שהייתי פרא-אדם חסר דאגות שבלס מנות פלאפל אגב הליכה נמרצת בג'ונגל אלנבי – מצאתי את עצמי עומד ושוטף כל מיני עלים ירוקים שלעולם לא אדע את שמם. עלים!

הרעיון הוא כזה: במשך שני מיליון שנה חיו אבותינו כציידים-לקטים, כך שהגוף שלנו רגיל לאכול בעיקר בשר (ציד) וירקות (ליקוט). מאחר שהמהפכה החקלאית ("העם, דורש, לחם צרפתי!") היא ינוקא בת 10,000 שנה, הדיאטה הפליאוליתית קובעת שעלינו להימנע מפחמימות מבויתות כמו חיטה, אורז, תירס ותפוח אדמה, כלומר מכל מה שטוב, צודק ומנחם בעולם הזה. לפליאו יש סטיגמה של "דיאטת בשר", אבל זה לא נכון. אמנם אכלתי יותר בשר, אבל גם אכלתי הרבה יותר פירות וירקות. בכלל, פשוט אכלתי יותר. מדהים כמה צריך לאכול כדי לשבוע בלי פחמימות. בלי פרוסת לחם אחת לרפואה, סלט צריך להיות בגודל גינה קהילתית קטנה כדי להיחשב לארוחת צהריים, ולא חשוב כמה רצועות עוף מוסיפים לו.

רגע האמת הגיע, כמו תמיד, בחומוס קלבוני. ישבתי עם חבר והזמנו שתי מסבחות קלבוני אלוהיות. אבל בזמן שהחבר בצע לעצמו פיתה חמימה והפך אותה לקרדום לחפור בו, אני אכלתי את החומוס שלי בכפית. בכפית! כמו סוג של גרבר! יש מצב שזה היה החומוס העצוב ביותר בעולם. אחר כך ניסיתי לנגב עם הבצל ובכיתי, אשכרה בכיתי (לא באמת). וזהו. לא נגעתי יותר בחומוס. הטראומה הייתה גדולה מדי.

המשבר השני בא בסוף השבוע הראשון להפיכתי מבן תרבות מקומח לפרא אציל: חטפתי קלקול קיבה. אני חושד בקופסת טונה במיונז שקניתי בשוק (נכון טונה במיונז נשמע ממש מגעיל כשזה לא מול העיניים?). הקאתי כממטרה בקיץ. חשבתי שיש לי גרביל בבטן. ואחרי 12 שעות של תה, הייתי צריך לאכול משהו. אבל מה? כבד? לבבות? אני אמות. אז אכלתי קרקרים ואורז, ושיזדיין העולם השטוח של האדם הקדמון. מה היה אוכל האדם הפליאוליתי כשהיה לו קלקול קיבה? כלום, הוא היה מת בגיל 30 מהתייבשות, והנשרים היו מנקרים לו את הבקלעך.

אז זאת בעיה אחת של הפליאו: זאת לא דיאטה למשברים. לא לקלקולי קיבה, לא להנגאוברים (הדיאטנית גל כהן לס נתנה לי פטור לערק, משקה פליאוליתי ידוע), לא לרעב קיצוני בבוקר, לא למאנצ' עצבני בלילה. בעיה שניה של הפליאו היא הכסף. בשר עולה יותר כסף מלחם. שווארמה בפיתה עולה 30 שקל. שווארמה בצלחת – 50. ואחרי חמש-שש שעות תהיו רעבים עוד פעם.

אבל לפליאו יש גם יתרונות. על הג'בטה הרגשתי כמו ג'אבה דה האט. על הפליאו אני מרגיש הרבה יותר לוק סקייווקרי. רזיתי והתחזקתי. הפסקתי עם השנ"צים, ועד לא מזמן הייתי שנ"ציונל-סוציאליסט מושבע. כי מטוטלת הלאפה הזאת של רעב מת/מפוצץ גמור מעייפת נורא.

אבל לא פחות מעייפים הם הבלי הניו אייג' של הפליאוליתיים החדשים. אני לא תזונאי מומחה, גם לא חובב, ואני לא יכול באמת להכריע איזו פירמידה בריאה יותר – פירמידת הפחמימות של משרד הבריאות או פירמידת השומן של הפליאו. יכול להיות שהגוף שלנו באמת צריך יותר שומן רווי ופחות לחם. אבל המוח שלנו ודאי לא צריך את הקשקשת הפוסט-מודרניסטית שמקשקשת בזנב הדיאטה הזאת.

כי הפליאו היא לא "סתם דיאטה", כפי שטורחים להסביר הפליאוליתיים, היא "דרך החיים" (מג'ינס ועד סודה בטעם אבטיח, כל דבר היום הוא "דרך חיים"). הפליאוליתיים מציעים לנו לחיות חיים פליאוליתיים: לטייל, לשמוח, לשחק, לצאת מהפייסבוק, להפסיק לעבוד כל הזמן וכדומה וכדומה. "אני לא יודע אם מותר האדם מן הבהמה", כותב מנהל האתר "פליאו ישראל" במבוא לפליאו, "אני כן יודע שביזון לא יכול לשחק כדורעף בחוף. בואו נחייה את הדברים שעושים אותנו אנושיים: משחקים, ספורט, תחרויות, חידות, מערכות יחסים, משפחה, בני זוג – ולא במקרה הם כייפים!".

ואני רוצה להגיד, בשם ביזוני העולם כולם: אני לא יודע אם הביזון יכול לשחק כדורעף, אבל אני כן יודע שביזונים משחקים, מתחרים ומתאהבים. די לבזות את הביזון! אם כבר, מותר האדם מהבהמה בכך שהוא כל הזמן חייב להצדיק לעצמו כל דבר באיזו תפיסת עולם שלמה. אז אתם לא אוכלים פחמימות, אז מה? זה לא "אורח חיים" ולא מסע צלב נגד הציוויליזציה האנושית. זה אוכל. כולה אוכל.

 תאונת אימונים: ארי פינס נרשם לחדר כושר

אני רץ על ההליכון ורואה תוך כדי ערוץ האופנה. אני מביט בדוגמניות שצועדות על המסלול. הדוגמניות צועדות לעברי, אני רץ לעברן, אבל אנחנו לעולם לא נגיע אחד לשנייה. התובנה הזאת מדכאת אותי. אני יורד מההליכון. ארי פינס האמין במשך שנים ש"אני רופס משמע אני קיים". בסוף הוא נרשם לחדר כושר

מעולם לא הלכתי לחדר כושר. בגיל צעיר כבר השלמתי עם הרפיסות של הקיום שלי. קיבלתי אותה כחלק מהותי ממי שאני. אני רופס משמע אני קיים. אפשר להגיד שהפכתי את הרפיסות כמעט לדת. את המצוות שלה אני מקיים באדיקות – עישון כפייתי, אכילת דוריטוס עם גבינה לבנה, שנ"צים. ויש גם כמה איסורים מחמירים: לא תרוץ, לא תשחה, לא תעשה לך כפיפות בטן ולא שכיבות שמיכה. חדר הכושר היה עבורי כמו מקדש של עובדי אלילים, שבו גברים מקיימים אורגיות מיוזעות על מכשירי עינוי מוזרים מימי הביניים.

ואז, יום בהיר אחד לפני כחודש, הלכתי לאימון הראשון שלי. כמו שאיתי אנגל עוטה על עצמו אפוד מגן ויוצא לרעות בשדות הקרב בסוריה, כך אני התלבשתי בטרנינג והלכתי לחרף את נפשי בחדר הכושר. האויב שבו יצאתי להילחם, הקלוריה, הרבה יותר מסוכן מדאע"ש והורג בכל שנה מיליוני אנשים ברחבי העולם, רק שבמקום לכרות להם את הראש הוא גורם להם להשמין עד שבסוף הם מתפוצצים. כדי להביס אותו, התזונאית חן יער נתנה לי הוראות ברורות – כשמדובר באימון של אחר צהריים או ערב, עליי לאכול 3-4 שעות לפני האימון ארוחה מבושלת שכוללת פחמימות, חלבונים ומעט ירקות (לדוגמה – דג בתנור עם אורז וסלט קטן), ורבע שעה לפני האימון היא המליצה לי להגניב פנימה עוד פחמימה דלה בשומן, בחלבון ובסיבים תזונתיים (כמו בננה או פרוסת לחם עם ריבה). אם מדובר באימון בוקר, פחמימה ומעט חלבון שעה וחצי לפני האימון או פחמימה קטנה כרבע שעה לפני אמורים לסגור את הפינה. "פיס אוף קייק", עניתי לה.

במכון פגשתי את שגיב אוחנה, מנהל חדר הכושר הולמס פלייס בדיזנגוף סנטר. שגיב, שנמוך ממני בראש אבל יכול לנצח אותי בהורדות ידיים עם הזרת, סיפר לי שפעם הוא היה ציפלון כמוני. רק אחרי הצבא, בתקופה שבה הוא עבד בתור שף, הוא החליט שהוא הולך לנסות את מזלו בחדר כושר, ומאז הוא מכור. הסיפור של שגיב הצית בי תקווה. תרגילי הכושר שעשינו כיבו אותה. האימון הראשון היה עדין יחסית – בעיקר תרגילי חימום, טיפה משקולות, ובסוף אירובי. אין דבר שאני שונא יותר מאירובי.  כשאני רץ על הליכון אני תמיד מרגיש כמו אוגר שמסתובב על גלגל, רק שלי יש את הפריבילגיה לראות תוך כדי ערוץ האופנה. אני מביט בדוגמניות שצועדות על המסלול ומנסה לשכוח מהקיום הפיזי המיוזע והחלשלש שלי. הדוגמניות צועדות לעברי, אני רץ לעברן, אבל אנחנו לעולם לא נגיע אחד לשנייה. התובנה הזאת מדכאת אותי. אני יורד מההליכון.

באימון השני הפצרתי בשגיב לא לרחם עליי. אם אני עושה את הדבר הזה, אז עד הסוף. במשך שעה עשינו סיבוב על כל המכשירים שקיימים כאן. סקווט, לחיצת חזה, פשיטת מרפקים, כפיפת מרפקים, כפיפות בטן, משקולות, יד אחורית, יד קדמית. והאמת? זה הרגיש טוב. פתאום פגשתי שרירים בגוף שלי שמעולם לא הכרתי, כמו קרובי משפחה רחוקים שלא ידעתי על קיומם. יצאתי מהאימון מתנשף ונוטף זיעה, אבל מאושר. הרגשתי כמו אדם חדש, חשתי את נוזל החיים זורם בעורקיי. כאילו אני יכול ללכת מכות עם מישהו ואשכרה לנצח.

ואז, יום למחרת, קמתי משותק. השרירים החדשים היו תפוסים לחלוטין. הידיים שלי נתקעו במצב מקופל כלפי מעלה ולא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי ליישר אותן. נתקעתי בפוזה של הילד שמרים ידיים בשואה. השכמות שלי כל כך כאבו שזה הרגיש כאילו הולכות לבקוע מהן כנפיים. התקשרתי לשגיב והודעתי לו בצער רב וביגון עמוק שאני נאלץ לבטל את שני האימונים הקרובים. הוא קיבל את זה בהבנה, והציע שאבוא במקום לריצות ההמוניות שהוא מארגן בהתנדבות בימי שני בערב בגן מאיר בתל אביב. הוא סיפר לי שכל מי שבא מחליט בסוף האימון כמה כסף הוא שם, ושבסוף החודש כולם בוחרים ארגון צדקה שאליו נתרמות ההכנסות. אני סירבתי בנימוס, ונתתי לו את פרטי חשבון הבנק שלי למקרה שהוא ירצה לתרום קצת כסף לשיקום שלי בבית לווינשטיין.

לקח לי כמעט שבוע להתאושש ולחזור לחדר הכושר. שגיב אמר לי שככה זה תמיד בהתחלה ושלוקח זמן עד שהשרירים מתרגלים לאימון. הוא צדק. את שארית החודש בילינו בסדרה של תרגילים סיזיפיים ומתישים, אבל השרירים שלי כבר לא נתפסו, רק תפחו. בזכות שגיב, התחלתי אפילו לחבב את הדבר הזה שנקרא כושר גופני. היינו כמו קראטה קיד ומיסטר מיאגי, לוק סקייווקר ויודה, איילת שקד ונפתלי בנט. כשנגמר החודש, הסתכלתי על עצמי במראה ועשיתי שריר ביד. אם בעבר היד שלי היתה נשארת ישרה יותר ממישור החוף, פתאום התגלו בה בליטות. אמנם הן היו יותר קרובות לגבעת אולגה מאשר להרי יהודה, אבל עדיין. "אז אתה מתכוון להמשיך להתאמן, כן?", שגיב שאל אותי לפני שנפרדנו לדרכינו. "תן לי לישון על זה", עניתי. המשכתי משם לשנ"צ.

 מי רוצה שק קמח: גל אוחובסקי נגמל מגלוטן

מאיפה אתם יודעים איפה דחפו קמח? איך אתם יכולים לדעת אם כשבישלו את המרק שלכם לא טיגנו את הבצל עם קצת קמח? איך אתם יודעים אם בקציצות שלכם אין פירורי לחם? מאיפה אתם יודעים אם ברוטב של הנודלס שלכם יש סויה, שמכילה גלוטן? גל אוחובסקי ניסה דיאטה ללא גלוטן, הפך לחוקר מז"פ, ואם זה לא מספיק – גם השמין

- היי, כדורי בשר עם אורז בבקשה?

- מצוין. מנה מעולה.

- רגע, יש בזה גלוטן?

- אני לא יודעת. אלה כדורי בשר, למה שיהיה בהם גלוטן?

- את מוכנה בבקשה לברר? אולי ערבבו פירורי לחם עם הבשר?

- טוב, אני אברר.

(חוזרת)

- אין בקציצות לחם, זה בשר נטו.

- וברוטב? יכול להיות שהרוטב מכיל סויה?

- אני לא יודעת.

- את מוכנה לברר?

 אני מת על דיאטות. למעשה כל החיים שלי הם דיאטה אחת גדולה ולא עקבית במיוחד. לכן, כשהציעו לי לנסות דיאטת גלוטן, קפצתי מיד על המציאה. תמיד הסתקרנתי לגבי העניין הזה. דמיינתי ש"ללא גלוטן" החיים שלי ישתנו מהקצה אל הקצה. שאני אראה סוף סוף את האור.

גלוטן הוא החלבון העיקרי בחיטה, וגם בדגנים אחרים, כמו שיבולת שועל, שעורה ושיפון. מה שאומר שדיאטה ללא גלוטן היא דיאטה ללא קמח. ומאיפה אתם יודעים איפה דחפו קמח? איך אתם יכולים לדעת אם כשבישלו את מרק הבצל שלכם לא טיגנו את הבצל עם קצת קמח? מאיפה אתם יודעים אם ברוטב של הנודלס שלכם יש סויה, שמכילה גלוטן? אם אתם חולי צליאק, הדיאטה הזאת תציל את חייכם. אבל אם אתם לא, זאת הדיאטה המרגיזה ביותר על כדור הארץ, והיא גם תהפוך אתכם לאימת המלצרים והמלצריות בעיר. כל הזמנה במסעדה הופכת לניג'וס קולוסאלי. תקשיבו פעם לאנשים שמתחילים לבלבל את המח על גלוטן מול מלצר. אם הוא לא ירצח אותם, אתם בטח תתנדבו לעשות עבורו את העבודה.

והנה בעיה נוספת, וקשה בהרבה: בדיאטת גלוטן מותר לאכול סוכר. כלומר, אחרי שכל היום מנעת מעצמך לחם ופסטות, והגעת ללילה קצת רעב, אתה יכול לפצות את עצמך בארטיקים וגלידה כאוות נפשך, ובעצם לרצוח את הדיאטה בחסות החוק.

למעשה, אפשר לבצע דיאטת גלוטן קפדנית לפי הספר ולהעלות במשקל. גם כשאני לא בדיאטה אני יודע להיזהר מתפוחי אדמה וצ'יפס, שהם פצצות קלורית; בתפוחי אדמה אין גלוטן, ולכן בדיאטה הזאת אתה יכול לאוכל מהם כאוות נפשך. או במילים אחרות, להפוך תוך שבועיים לאיכר סיבירי עם כרס ענקית ופרצוף אדום. ואם כל זה לא מספיק, יש עכשיו המון מוצרים ללא גלוטן בשוק, אבל אלה מלכודות קלוריות שיש להיזהר מהן כמו מאש. כדי שלחם ללא גלוטן בכלל יהפוך ללחם, צריך לדחוף לתוכו כל כך הרבה ביצים וסוכר, שהוא משמין פי מאה מהלחם הלבן הכי משמין.

מה כן קרה? במשך עשרת הימים שבהם נמנעתי לגמרי מגלוטן לא הרגשתי כלום ולא ירדתי במשקל. לא היתה לי הקלה בבטן, כמו שהבטיח לי חבר שהסביר שהגלוטן נורא מעצבן את מערכת העיכול. כששמתי לב שלא רק שאני לא יורד, אלא שאני מתחיל גם לעלות במשקל, עצרתי, וחזרתי לדיאטה הרגילה שלי: בלי לחם, פסטות, תפוחי אדמה וקינוחים. זהו. הדיאטה הזו תמיד עובדת, וגם לא צריך להיות חוקר מז"פ כדי להבין מה מותר ומה אסור. אחר כך אמרו לי באחד המכונים המובילים בארץ שדיאטה לא גלוטן באה עם הפחתת סוכר רצינית, שזה כבר יותר הגיוני, ובוודאי נותן תוצאות יותר טובות. ועדיין, אני יכול לדווח שחיי לא השתנו, לא ראיתי שום אור, ולא גיליתי שום תגלית מעניינת.

התגלית הכי מעניינת שכן היתה לי נוגעת לתחום הקינוחים: במקרונים אין גלוטן. זה כל כך הגיוני: מקרון הוא השקר הגדול של העשור האחרון. הוא תמיד מתוק מדי, מטופש ולא משביע, ובכל זאת כשטועמים אותו נהוג לעשות פרצופים היסטריים כאילו זה הטעם החדש של גן עדן. זה לא. זה הכי שקר כלשהו. וכך היתה גם הדיאטה שלי.

 הכי תנוחו: נטע חוטר לא אכלה כלום כבר עשור

אה, אתה מתגעגע לפיצה? הו, כמה נורא. הייתי מזדהה אם הייתי זוכרת את הטעם של פיצה. נטע חוטר קראה על הדיאטות של הבנים וניסתה להיזכר מאיפה המילה "פיתה" מוכרת לה

ושיהיה ברור – אין לי דבר נגד הגברים הנאים האלה, למעשה את כולם אני מחבבת עד אוהבת. חוסר ההוגנות בעולם הוא זה שמדכדך אותי, זה שבמסגרתו גברים רזים בני 35 מגלים את מה שנשים רזות יודעות כבר 8 שנים, ושנשים שנאבקות על משקלן יודעות כבר 15 שנה. כי באמת שלא צריך להיות שמנה בשביל זה. רוב הנשים בעולם המערבי, גם הרזות, גם אלו שלא מנסות "לחזור לגזרה" אחרי לידה אלא סתם חצו את גיל 28, אפילו לא מעלות על דעתן שלאכול שווארמה בלאפה מדי צהרים זה דבר לגיטימי. סלט זה לגיטימי, שווארמה זאת התפרעות. כשאנחנו אוכלות שלושה קרמבואים מול הטלוויזיה זה בינג' וזה מדכא, הם פשוט קוראים לזה קינוח. וכן, זאת קנאה, כי איזה כיף ומדהים זה לעבור את החיים האלה בלי לחשוב על אוכל. ולא רק במונחים של "מותר", "אסור" ו"הגזמתי" (אלא באגביות של "טעים" ו"רעב") אלא בכלל, בלי לחשוב על אוכל. אז תסלחו לי אם אני לא אמפתית לשבועיים הקשים שעברתם, אם לא ארחם עליכם כשאתם בקרייב לבמבה, אם לא אחבק אתכם בהזדהות כשתהגו את המילים "לחם מחמצת". ברוכים הבאים לחיים שלי, מכאן זה רק מתדרדר. 

תודה ל"הולמס פלייס" ולדיאטניות ד״ר שרון מאור, גל כהן לס, חן יער ומור סבן מעמותת עתיד, עמותת הדיאטנים בישראל