אם יש משהו שפסיכולוגים ומטופלים פוחדים ממנו, זה שבאמצע הפגישה האיש שאמור לטפל בנפש שלנו יירדם. אבל זה בדיוק מה שקרה לפסיכותרפיסטית לימור כהן: "במשך שלוש שנים הגיע אלי לטיפול ניצול שואה בשנות השמונים לחייו. אדם עם סיפור חיים קשה והמון בעיות", היא מספרת, "בהתחלה, בכל פעם שהוא היה מגיע, רציתי שיילך. הוא היה מביא אתו תחושה של מוות רגשי. בפגישות האלה הייתי נרדמת באמצע, כאילו מישהו חבט לי בראש והתעלפתי. קרה שהקשבתי לו ופתאום, בבת אחת, הראש שלי היה נופל. היה לי קשה נורא".
הוא לא שם לב שאת נרדמת?
"לא, הוא היה איש מבוגר שלא ראה טוב. הייתי חייבת להבין מה קורה לי שם. בהדרגה הבנתי שהוא מסתובב בעולם חצי מת, בדיכאון. אבל בכל פעם שהוא היה נוגע בנקודות הקשות – מיד הוא ברח לדברים משעממים כמו התור בקופת החולים, ואז הייתי נרדמת. ברגע שהבנתי את זה הצלחתי להכניס חיים לחדר, לשאול שאלות ולהתמודד איתו". הסיפור הזה, כמו יתר המקרים בכתבה שלפניכם, מובאים בטשטוש פרטים מזהים.
המקרה שכהן משתפת אמנם קיצוני, אבל מאשש את אחד הפחדים המוכרים של מי שפונה לטיפול פסיכולוגי – שהמטפל, שבאופן רשמי מחויב להקשיב ולעזור לנו, בעצם לא אוהב אותנו בכלל. כשאנחנו יושבים על הספה ליד קופסת הטישו וחולקים את סודותינו, קשה שלא לתהות מה חושבים איש או אשת המקצוע שממול. הם אוהבים אותנו? משתעממים מאיתנו? שופטים אותנו? בזים לנו? חושבים שאנחנו פתטיים? והאם אי פעם נדע?
כדי לנסות להבין שוחחנו עם מטפלות ומטפלים מגישות שונות. אנחנו בני אדם, הסבירו כולם, והקשר עם המטופלים יכול לעורר כל רגש אפשרי, משנאה ועד משיכה מינית, מסלידה עמוקה ועד תחושת חברות.
אם בעבר הרגשות האלה והשפעתם על הטיפול (או "העברה נגדית", בלשון הפסיכולוגיה הקלאסית) נחשבו לבעיה שצריך לנטרל, כיום רואים בהם חלק בלתי נפרד מהתהליך הפסיכולוגי. זו הסיבה שהמטפלים מדברים בינם לבין עצמם במסגרת הדרכות, תוך שמירה על פרטיות המטופל, וכנראה גם אומרים עלינו דברים שלא היינו שמחים לשמוע. ככה, הם מסבירים, אנחנו דואגים לעצמנו, ויכולים לדאוג גם לכם.
"יש פציינט שמחרפן ומפחיד אותי"
"התחושות שלי כלפי חלק מהמטופלים נגועות בתסכולים קשים", מודה אריאל, מטפל מהזרם הלקאניאני. "יש לי מטופל שהוא נורא חכם ומוכשר, אבל אובססיבי מאוד. הוא רוצה להתקבל ללימודים מאוד קשים, וכל מה שהוא עושה עכשיו זה ללמוד לפסיכומטרי. הוא לא עושה שום דבר אחר, רק לומד, דוחה את הנאות החיים, לא מכיר נשים, לא פוגש חברים, גר עם משפחה שהוא לא סובל. ההרס העצמי שלו מחרפן ומפחיד אותי. זה המוות בהתגלמותו. אותו, כמובן, אני לא אשתף בתחושות הלאה, אלא אקח אותן לאנליזה שלי".
"אין דבר כזה מטפל לא שיפוטי", מבהיר עובד סוציאלי קליני ששוחחנו איתו, "לכולנו יש עמדות ומחשבות, אבל אתה חייב להיות ער לזה ולהשהות את השיפוטיות שלך. יש מטופלים שמתעללים בילדים שלהם, או משתמשים בהם כקלף מיקוח מול בן הזוג. המחשבה שיכולה לעלות היא 'איך הוא מעז, איזה מניאק הוא, כמה דפיקויות הילדים שלו הולכים להפנים'. אבל אני לא אגיד לו את זה במילים האלה כי זה לא יעזור. להפך".
המטופל לא עלול להרגיש במצב כזה שאתה שופט אותו או עוין כלפיו?
"כן, אם הרגשות שלך הם בעוצמה משתקת, ואז אתה לא יכול לעזור למטופל. אתה לא יכול לבלף. אבל המטרה היא להבין מה גורם למה שהמטופל עושה או מרגיש, וכשהברית בינינו מספיק חזקה אני יכול לומר לו שהדברים שהוא עושה מעוררים בי כעס, למשל. אפשר להפגין כנות בטיפול, כל עוד אתה זוכר שאתה לא שוטר או מורה".
"אני פמיניסט ועובד עם נשים שנפגעו מינית, אבל יש לי גם מטופלים שהולכים לזונות", אומר אחד הפסיכולוגים ששוחחנו איתם. "זה לא פשוט מבחינתי: זנות נוגדת לגמרי את עולם הערכים שלי, אני בן אדם וזה מעורר בי רגשות. אבל כשאדם מספר לי דברים כאלה על עצמו, אני אנסה להבין את החוויה שלו כשהוא נכנס לבית בושת, ואחפש דברים שאוכלים להיות אמפתי כלפיהם, כמו בדידות או אשמה. המטופלים שלי יודעים שזכויות אדם חשובות לי, אבל אני לא אכנס איתם לוויכוח פוליטי כפי שהייתי עושה עם השכן. אם המטופל חש שנאה אני אבדוק מה עומד מאחוריה, מה כואב לו".
"חוויתי משיכה מינית בטיפול"
הרגשות המורכבים שחווים המטפלים עלולים להתעורר לא רק במקרים חריגים, אלא גם כשמול המטפל ניצב אדם מהשורה. "הוא יכול לספר לי סיפור קשה, אבל אני לא ארגיש עצוב, אלא ביקורתי, עצבני או משועמם", אומר דוד, פסיכולוג קליני. "ואז אני צריך לשאול את עצמי למה אני מרגיש ככה. לפעמים זה מנגנון הגנה: אם אני אדם שקשה לו להתמודד עם החלקים הדיכאוניים שבו, ויש לי מטופל דיכאוני שמעורר בי שעמום, יכול להיות שזאת הדרך שלי להתמודד עם הקושי".
לא יכול להיות שמדובר פשוט במטופל משעמם או לא אינטליגנטי?
"כשבן אדם בא וחושף את חייו, את עולמו הפנימי, לרוב זה לא משעמם. המשעממים הם האנשים שעסוקים בסוג של קיבעון, למשל אדם שכל הטיפול עסוק בלהרשים אותך ומספר עד כמה הוא גדול ומעולה. אז אתה מרגיש שהטיפול בסטגנציה, שאין שום התפתחות או תנועה. אתה חש מתוסכל ואימפוטנט, כי הוא העביר אליך את החלקים האימפוטנטיים שלו. גם אדם שמדבר על דברים בצורה מאוד שכלתנית יכול לעורר שעמום אצל המטפל, האינטליגנציה היא לא המדד כאן.
"במקרים אחרים מתעוררת שנאה כלפי מטופלים. גם קנאה, וכל רגש שתוכלי להעלות על הדעת. אני מטפל גם בילדים, וזה לא פשוט. אתה משחק עם הילד ופתאום מרגיש שאתה רוצה לנצח אותו, להשפיל אותו. הוא מעורר בך משהו ואתה חייב לעצור את עצמך ולהבין אם הוא מעורר תחושות כאלה רק בך, או גם בסביבה שלו".
זירת קונפליקט אחרת מתרחשת סביב אחד הנושאים הכאובים בטיפול הפסיכולוגי: כסף, בין אם מדובר בצ'ק שהמטפל מקבל בכל חודש או בפערי המעמדות בין שני הצדדים בחדר. "יש לי מטופלת שאני דווקא מאוד אוהב, אישה עשירה מאוד", אומר דוד. "החוויה שלה היא שהעולם כל הזמן מתנכל לה, וכשהיא מדברת עוברות לי בראש מחשבות כמו 'על מה את מתבכיינת'. אלה מחשבות של שיפוטיות".
באחת הסצינות הזכורות מהסדרה המיתולוגית "הסופרנוס", ראש המאפיה טוני סופרנו זורק בכעס כסף על הפסיכולוגית שמטפלת בו. פסיכולוגית ששוחחנו איתה חוותה מקרה דומה: "היה לי מטופל שרצה להאריך בעוד רבע שעה פגישה שעמדה להסתיים. הוא הוציא שטר והניח על השולחן. התגובה הראשונית שלי היתה הפתעה גמורה, אבל אז ניסיתי להבין מה קרה פה עכשיו. למדתי מהמעשה הזה איך הוא פוגש אנשים, איך הוא תופס אותי ואת האינטימיות של הקשר. הוא כנראה חווה את סיום הפגישה כדחייה, כאילו אני מגרשת אותו. אולי הוא אפילו תופס את עצמו כמישהו שאי אפשר סתם לאהוב, שהוא צריך לתת משהו בתמורה".
ואם כבר מדברים על אהבה, המרואיינים שאיתם שוחחנו אמנם לא חוו התאהבות במטופלים או במטופלות, אבל משיכה דווקא כן. "חוויתי משיכה במידה כזו או אחרת", מודה אחד מהם. "הדברים נוגעים בך, אתה לא יכול תמיד לשלוט בזה. מטפל שיגיד שאסור שתחוש כך או אחרת הוא האדם שנמצא בסיכון גדול יותר, כי הוא מתכחש לתחושות במקום לעבוד מולן". הגבולות הברורים של הטיפול, מסבירים המרואיינים, אלה שאוסרים על מימוש כל פנטזיה, הם אלה שמונעים מהמשיכה המינית להכשיל אותו.
"לפעמים רוצים שנגיד משהו"
בספר "תליין האהבה וסיפורי פסיכותרפיה אחרים" של ארווין יאלום, אחד הפסיכולוגים החשובים והידועים בעולם, ישנו פרק בשם "אישה שמנה". קריאה בפרק הזה עלולה לערער את עולמו של כל מי שהלך אי פעם לטיפול. יאלום מספר באופן ישיר מאוד על בטי, אישה בודדה בעלת עודף משקל, שממנה הוא נגעל ממש.
"מאז ומתמיד דחו אותי נשים שמנות", הוא כותב, "בעיני הן מגעילות – ההילוך המתנדנד שלהן, היעדר הקווים בגופן... כל מה שאני אוהב לראות באישה מטשטש במפל אדיר של בשר. ואני שונא את הבגדים שלהן... איך הן מעיזות לכפות על כולנו את מראה הגוף הזה שלהן?".
יאלום מתעב כל דבר בבטי, לא רק את הופעתה: העליזות שלה, ההתחמקות מנושאים חשובים, הניסיון לבדר אותו. הוא מנסה להילחם בתחושות האלה במשך כמה פגישות, אבל אז הוא מתחיל לנבור בתוך עצמו. הוא נזכר בנשים אחרות בחייו, שהיו שמנות ושתלטניות, ובהן אמו. הוא נזכר בילדותו בשכונת מצוקה בוושינגטון, שבה סבל מהצקות מילדים אחרים, ונטפל בתורו לילדים השמנים שהיו כמוהו בתחתית הסולם החברתי. כך, לאט לאט, התחיל יאלום להבין כיצד להתגבר על רתיעתו מבטי ולטפל בה.
"ההנחה כיום היא שהמטפל מביא עמו את עולם הלא-מודע שלו", אומרת גילי אגר, מנהלת שירות "טיפול קרוב: פסיכולוגים בשיחות וידיאו לישראלים בעולם". "חלק מהתגובות שמתעוררות במטפל קשורות בעיקר בו עצמו, כמו המקרה שמתאר יאלום. מצד הגדולה בטיפול היא להבחין בין מקרים כאלה למצבים אבסולוטיים, שבהם אותו מטופל יעורר תגובה דומה בכל מטפל שאליו הוא יגיע".
אילו מטופלים נמצאים בקטגוריה השנייה?
"למשל מטופל שמזניח את עצמו, לא מתקלח. זה מאוד לא נעים אובייקטיבית. מה שיעניין אותי להבין הוא מה בעולמו הפנימי גורם לו להתייחס ככה לעצמו. זאת יכולה להיות דרך להתגונן מפני פגיעה. הוא יודע שמתרחקים ממנו בגלל ההזנחה ולא על רקע דברים אחרים שהוא מפחד להידחות בגללם, כמו אינטליגנציה".
ומה עושים במצב כזה?
"כשהקשר הטיפולי הוא טוב מתאפשר להעלות את בעיית ההזנחה, בצורה מאוד עדינה. צריך לשים דגש על כך שאין לי ביקורת כלפיו ולהזמין אותו לחשוב יחד למה הוא נוהג כך. מניסיוני, לרוב המטופל לא יהיה מופתע ולא ייפגע, כי בדרך כלל הוא יודע על מה המטפל מדבר ויש הקלה כשזה על השולחן. בחלק מהמקרים המטופל אפילו מקצין את החבלה העצמית באופן גלוי עד שהמטפל יגיד משהו. כאילו הוא מבקש, דרך ההתנהגות שלו, שלא נשאיר אותו עם זה לבד.
"גם המטפלים צריכים טיפול"
כדי להתמודד עם התחושות שהפציינטים מעוררים בהם, נוהגים המטפלים ללכת לטיפול בעצמם – או "הדרכה", כפי שהיא מכונה בשפה המקצועית. שם הם פורקים את המחשבות והתסכולים בפני איש מקצוע כמוהם, במטרה להבין את מה שעובר עליהם ועל המטופלים. אלה שיחות שמותר להגיד בהן כל דבר, בוטה או אכזרי ככל שיהיה, כל עוד לא חושפים פרטים מזהים על המטופלים.
אף על פי שההדרכה איננה חובה, כמעט כל המטפלים פונים לעזרתה באופן קבוע. "כמו שכלי העבודה של הנגר הוא פטיש, כלי העבודה של המטפל זה הוא עצמו", אומר עובד סוציאלי קליני, "לכן הוא חייב להתבונן כל הזמן אל תוך עצמו, להכיר גם בתחושות שליליות וקשות ולעבד אותן".
"החוויה הקשה הראשונה שלי הייתה בתחילת דרכי", נזכרת לימור כהן, "הייתה לי מטופלת שהייתה מאוד תוקפנית כלפי. זו אישה שכולם התרחקו ממנה, גם הילדים שלה. המדריכה אמרה לי שהמשימה שלי היא למצוא משהו בסיפור שלה שנוגע בי, שיכול לגרום לי להיות אמפתית. ההדרכה הזאת נורא חשובה כי גם אנחנו, המטפלים, צריכים מבט חיצוני כדי לדעת איפה אנחנו נופלים ולא מזהים את הבעיה".
ההדרכה עזרה לכהן לעבוד גם עם המטופל ניצול השואה, שמולו היא מצאה את עצמה נרדמת פעם אחר פעם. "דיברתי עם המדריך בצורה מאוד פתוחה ואמרתי דברים לא פוליטיקלי קורקט, מהסוג שלא אומרים. 'אני לא סובלת אותו', למשל. במהלך השיחות מצאתי בתוך עצמי מקומות שבהם יכולתי להזדהות איתו: כולנו היינו בסיטואציות שבהם מחקו או ביטלו אותנו, כפי שעשו לו כל חייו. ההבנה שקשה לנו להיות עם מישהו כי הוא נוגע בנקודות כואבות אצלנו עוזרת להתגבר על הקושי".
איך מתמודדים רגשית עם שעות של האזנה לסבל אנושי מדי יום?
"אנחנו כנראה צריכים את זה", צוחקת כהן, "יש משהו לא סביר בלשים את עצמנו בעמדות הקשות האלה. אני תמיד אומרת שאולי כשאבריא אני אפסיק לטפל. מצד שני, בעבר טיפלתי בילדים וכיום הפסקתי עם זה. זה גרם לי לא לישון בלילה, הרגשתי אחריות כבדה כי ידעתי שהילד שאני מטפלת בו חוזר הביתה וחוטף מכות. נוסף על כך אני עוטפת את עצמי במטפלים אחרים, או באנשים שלפחות מבינים את העולם הזה. עם השנים אני לומדת להגן על עצמי".