ילדה בת 5 מסתכלת עליי בעיניים פעורות בכניסה למכולת. "למה יש לך שיער כמו של בן?". זאת הפעם האלף, אבל ילדים תמיד תופסים אותך כשאת לא מוכנה. הייתי מצפה שכבר תהיה לי תשובה בשלוף למקרים כאלה, אבל אין לי. אף פעם אין לי. בא לי לצעוק עליה, "זה לא עניינך!" או "איפה ההורים שלך שילמדו אותך לא להציק לזרים?", אבל במקום זה אני קופאת ועל פניי חיוך אדיב ומזויף. מה כבר ביקשתי, חלב שיבולת שועל ובננה? מה לי ולשיעור מגדר הזה עכשיו?
"כי אני הכי אוהבת ככה. לא יפה?", אני שומעת את הפה שלי אומר. למה שאני אשאל אותה את זה, מה זה הפסיב-אגרסיב הזה, מסכנה הילדה. היא בוהה ושותקת. איזה אסון. כבר היה עדיף להגיד את האמת: "יש לי הפרעה שנקראת טריכוטילומניה, היא גורמת לי לרצות לתלוש לעצמי את השיער אז אני צריכה לגלח אותו כדי שאני לא אצליח לתלוש, ניסיתי הרבה טיפולים אבל כלום לא עזר, אל תשכחי שמגדר זאת המצאה של הפטריארכיה ושירקות הם בסיס פירמידת המזון. בסדר חמודה? יום טוב!".
השיער הקצוץ שלי הוא לא אמירה, יש לי OCD. במובן הזה אפשר להגיד שהאמירה היא "יש לי OCD". את זה אני כותבת לתוגת הנשים ברחוב שתמיד מחייכות אליי בכזאת אהבה והודיה כשאני עם גלאח, כאילו אני לוחמת צדק שמקריבה את עצמה על המזבח למען המין הנשי כולו, נושאת איזו בשורה אופנתית שקשורה לנשים וגברים והחופש לבחור. מצטערת ליידיז, זו בשורה יפה ואני אכן נושאת אותה, פשוט לא ביוזמתי.
העניין הוא שאני תולשת לעצמי את השיער בלי לשים לב. אתם אומרים "מוזר", אני אומרת "מתבקש". עברתם פעם ליד עציץ עם עלה אחד צהבהב ויבש שנתלה בשארית כוחו על הגבעול הירוק ולא יכולתם שלא לגאול אותו מייסוריו ולהוריד אותו משם? אז ככה זה מבחינתי. ניסיתי, באמת ניסיתי להפסיק. זה כמו לחיות עם ערימת עלים מתים שלא צריכים להיות שם. אני בסך הכל גננית ממש טובה.
הלוואי שהייתי מבינה שיער, באמת. ארבע שנים הסתובבתי עם קרחת, שנה וחצי ניסיתי להאריך, ועכשיו, אחרי שגילחתי שוב, אני מרגישה כמי שהורידה פאה מגוחכת ומגרדת ויצאה לחופשי. התחושה הזאת של התלתלים מתפתלים לי החוצה מהקרקפת, כל תלתל לכיוון שלו, מוציאה אותי מדעתי. איך אתם חיים עם זה? סליחה שאני אומרת, אבל מדובר בתולעים עשויות מתאים מתים. למה כולם קופצים תמיד להגנתן של השערות? האם יש צורך להזכיר שמדובר בציפורניים מאוד מאוד דקות שיוצאות לנו מהראש? מה הן עשו אי-פעם עבורנו כחברה שככה אנחנו נאמנים להן, את זה אף פעם לא הבנתי. המילה "אמיצה" נאמרת לי הרבה בקשר לקרחת. אני אמיצה? אתם אמיצים. זאת באמת גבורה להפוך את הקרקפת שלכם לבית גידול לפיאסקו הזה.
אני בת 15, שבועיים אחרי שחברתי נפטרה בנסיבות שהגדרתי לעצמי כ"אשמתי". בשיחה האחרונה שלנו אמרתי לה שלא תדבר איתי עד שתיפרד מבן זוגה, סוחר סמים קצת מבוגר מאיתנו, שבאותו יום ניפץ בקבוק ערק על הפנים של מישהו ממש לידי. היא באמת לא דיברה איתי. קצת אחר כך שניהם לקחו מנת יתר ומתו. אני יושבת על הספה מול הטלוויזיה ובוהה, לא כל כך מדברת. כבר שבועיים לא כל כך מדברת. יש לי שקט בראש, אני לא בדיוק בחדר. אמא נכנסת, אני אפילו לא שמה לב. היא מתיישבת לידי ומניחה יד אוהבת על הכתף שלי. "נעמונת, מה את עושה עם השיער?". אני לא מבינה על מה היא מדברת. היא מצביעה על הספה לידי. ערימת תלתלים זהובה מונחת שם כמו צלחת ספגטי.
עברו כמה שנים עד שמצאתי את הערך בוויקיפדיה וההפרעה שלי הפסיקה להיות "ההרגל המצחיק והמגעיל הזה", והפכה להיות טריכוטילומניה או "טריכוּש", החברה הזו שאת מנסה להתרחק ממנה אבל איכשהו שוב ביליתן שלושה ימים ביחד.
מתברר שבזמן שבהיתי לחלל האוויר בחוסר אונים אל מול עולם שהפך בן לילה לכאוס מוחלט, התת-מודע שלי מצא פתרון זמין: ניכוש עשבים. היד מחפשת שערות סוררות – עבות יותר, מקורזלות יותר או "פשוט לא מספיק טובות", מנתקת אותן במשיכה מהשורש וזורקת. חוסר אונים? הצחקתם אותי. אני מלכת השערות עכשיו, המסכנות משקשקות מפחד כשאני עוברת לידן. בעולם שהמצאתי רק אני מחליטה מי לחיים ומי למוות.
אני בת 22, ומחרתיים ממריאה הביתה מהודו אחרי חמישה חודשים. אני אמורה להביא איתי לארץ את השאנטי ההודי המפורסם, אבל במקום זה אני יושבת בבית קפה ולא מפסיקה לתלוש. כואב לי הראש, כואבת לי כתף ימין מההחזקה של היד למעלה כבר שעה וחצי. אני לבד מאוד ואני בוכה. "אני כבר לא צריכה את זה", אני מנסה להזכיר לעצמי, אבל היד בשלה. הדפוס כבר הודפס ולכי תסבירי עכשיו לכל חלקי הגוף שבסוף מסתבר שזאת בכלל לא הייתה אשמתנו ושאנחנו כבר לא צריכים לשחק את אלוהים. כואב לי, כואב לי, כואב לי, ואי אפשר להפסיק.
יש מולי פסל של בודהה, שמנמן וקירח. הוא מחייך באושר. מחוץ לבית הקפה יש איש שמספר אנשים ברחוב. אני קמה מהכיסא ויוצאת אליו. יש לו שולחן קטן ומראה ומספריים ומכונת גילוח. אני עדיין בוכה, מבעד לדמעות אני מצליחה להגיד לו באנגלית ובתנועות ידיים: "אתה יכול בבקשה לגלח לי את הראש ולא לשאול שאלות?".
הרחוב כולו מתאסף להסתכל על התלתלים הארוכים נושרים מסביב לפרצוף המייבב שלי ונערמים על הרצפה. זה מפחיד, אבל אין בי שמץ של ספק. הוא מסיים, מניח את המכונה ומנקה לי את הראש. אני מנגבת את הדמעות ומסתכלת במראה: שקט. שקט אמיתי. אני מרגישה יפה, נקייה, בשליטה, הכי אני שהרגשתי מאז גיל 15. כפרה עלייך, התגעגעתי.
אני בת 23, הדייט ואני באוטו. השיחה כבר קצת מתוחה, כי שנינו יודעים שתכף נעצור מול הבית שלי ולא ברור אם נתנשק. אני ממציאה משחק מילים גרוע, הוא צוחק. שקט קצר. אנחנו מגיעים, הוא עוצר. הוא מסתכל עליי, אנחנו מחייכים, הוא מקרב את הפנים שלו לשלי ומנשק אותי. היד שלו על הכתף שלי מתחילה לעלות לכיוון העורף. אני יודעת שבמקום ללטף שיער ארוך ורך כמו שהוא בטח רגיל הוא עומד לחוש את עקצוצם של זיפים קצרצרים שהוא כנראה מכיר רק מהפנים של עצמו. אני מקווה שהוא מוכן לזה, אני מקווה שמצאתי חן בעיניו מספיק כדי להתגבר על המגע הלא מוכר.
בתנועה אחת רכה הוא תופס לי את העורף. אין לי מושג מה הפה שלי עושה, כי אני עסוקה בלנסות להבין אם הוא נרתע, אם זה מוזר לו. אני נזכרת בבחור שאמר לי שקשה לו לעצום עיניים כשהוא מתנשק איתי כי הוא מרגיש כאילו הוא מתנשק עם בן.
הוא עוצר את הנשיקה ומסתכל עליי. אני רוצה לשאול "זה בסדר? זה היה בסדר? אתה מתחרט שיצאת איתי? אני עדיין יפה בעיניך?", אבל אני אומרת לילה טוב ושהיה כיף. הוא מחייך חיוך קצת קפוץ ואני לא בטוחה לגבי המשמעות שלו. אני יוצאת מהאוטו. יש לי דמעות בעיניים. נראה לי שזה לא הלך כל כך טוב. בדרך הביתה אני מלטפת לעצמי את הראש. ראש חמוד. אתה הכי-הכי חמוד. מי שלא אוהב אותך בעיה שלו.
"חבל, יש לך כאלה פנים יפות". לפני רגע נכנסתי למדוד בחנות שמלה פרחונית, יצאתי והבטתי במראה. נראיתי לי מהממת. עכשיו עומד מאחוריי בחיוך קטן המוכר, איש כבן 45. אני מנסה לנשום עמוק ולא לענות. כל כך לא מתחשק לי לדבר על זה עכשיו. "בשביל מה עשית ככה?", הוא ממשיך. "זה לא יפה, חבל". אני מסתכלת על עצמי במראה, הפנים שלי מאדימות מזעם. אמא שלך חבל, חתיכת אידיוט.
"יש לי סרטן", אני שומעת את הפה שלי אומר. החיוך שלו נמחק, הצבע נעלם לו מהפנים. אני מחליטה שאני הולכת על זה. "אני... אני מצטער. וואו, אני ממש ממש מצטער". "זה בסדר", אני אומרת לו. "אלוהים שומר עליי". הוא לא יודע איפה לקבור את עצמו. אני מסתכלת שוב במראה. עדיין מהממת. אני נכנסת לתא המדידה ומחליפה בחזרה לבגדים שלי. בדרך החוצה הוא ממשיך למלמל אחריי. "את יפהפייה, זה בכלל לא משנה אם יש לך שיער או לא". "אני יודעת", אני אומרת לו ויוצאת.
הרבה פחות מתחילים איתי ככה. לפעמים ניגשים להגיד לי שאני יפה ובורחים. "לא נראית נגישה", נאמר לי פעם. איך יותר חשוף זה פחות נגיש, לא הבנתי. גם להיות פטיש זה לא נעים. "אף פעם לא הייתי עם מישהי ש..." – אני מריחה את זה מקילומטרים. "אז איך קוראים לך, מאיפה את, אפשר לשאול מה הקטע של הקרחת?". נקסט פליז. בכלל, לעבור מלהיות בחורה יפה רגילה לבחורה ספציפית זה מעבר קצת מייסר. אני בכלל לא רוצה להיות עם מישהו שרוצה להיות עם מישהי שכולם נועצים בה מבטים.
כולם נועצים בי מבטים. אני נכנסת לחדר וכל העיניים עליי. לפעמים זה כיף ומרגש, לפעמים בא לי להתכדרר לגוש קטנטן ולהתגלגל מתחת לספה הקרובה. לפעמים בא לי לשים שלט על המצח: אני לא מגניבה, סתם שונאת שיער.
לפני כמה שנים הפסקתי להסיר שיער מכל שאר המקומות בגוף ומאז בכלל מתבלבלים ממני, כאילו קראתי את ספר ההוראות הפוך. הלוואי שהייתי בנוח עם שיער הראש שלי כמו שאני בנוח עם השערות ברגליים. הלוואי שהייתי בנוח עם השיער שלי כמו שאני בנוח עם שיער של אחרים: על אחרים הוא לא מגעיל אותי בכלל, להפך. לפני כמה ימים הוצאתי שערה מהסנדוויץ' בבית קפה והמשכתי לאכול אותו אחר כך, לזעזועם של כל יושבי השולחן. אישה או גבר עם שיער ארוך ומרשים יכולים להפנט אותי לגמרי. זאת רק התחושה של החיבור הזה בינו ובין הראש שלי שמעבירה לי צמרמורת בגב.
ובסוף כל זה יש אותי: אני אוהבת להיות בלי שיער. למטה למטה, מתחת לשכבות של הטראומה וההפרעה וההבניה החברתית והנשיות והגבריות, נשאר רק זה. אני מסתכלת במראה ואני שמחה ויפָה לי מאוד, ופתאום בא לי לרקוד מרוב שאני אני.
היום אני כבר בת 28. אני שחקנית, כותבת לתיאטרון ויש לי עסק של סדנאות כתיבה. נעמה בת ה-15 בטח עומדת פעורת פה אל מול התעוזה הזו, ממש כאילו מגיע לי לחיות ולאהוב כמו כל אחד אחר. ערב אחד משתתפת באחת הסדנאות מקריאה קטע שכתבה על השיער שלה, על איך היא מקבלת ממנו כוח, על כמה השיער שלה הוא הכי היא בעולם. המילים שלה יפות ועדינות, כולם מתרגשים. אני מנסה לשמור על פאסון אבל פתאום מתחילה לבכות. היא נבהלת ומתנצלת, זאת בטח נקודה רגישה בשבילי והיא לא התכוונה להעציב אותי. אני מרגיעה אותה שאני בוכה מהתרגשות ושהמילים שלה נגעו בי, כי בדיוק ככה אני מרגישה עם הקרחת שלי. הכי אני בעולם.