שבועיים אחרי המלחמה התחיל אורן, הייטקיסט בן 45 ממרכז הארץ, להרגיש כאבי בטן עזים. "מיד עם תחילת האירועים הרגשתי שהגוף שלי מפסיק לתפקד כמו שצריך", הוא מספר. "אני אוכל הרבה פחות, ישן הרבה פחות ומאוד לא מרוכז. כשהתחילו כאבי בטן קשים יחד עם עוד סימפטומים לא סימפתיים, הלכתי לרופאת המשפחה. היא מיד רשמה לי כדור לטיפול בדלקות קיבה ואמרה לי שעכשיו אנשים מגיעים למרפאה משלוש סיבות עיקריות: כדורי הרגעה, אישור רפואי לרישיון נשק, ובעיות בבטן שהן בעיקר תוצאה של סטרס".
"כל היום-יום שלנו כרופאי משפחה השתנה", מאשרת ד"ר תילי פישר-יוסף, מומחית לרפואת משפחה במכבי, שכמו אנשי רפואה רבים חווה את השינוי שעובר על החברה הישראלית. "יש הרבה יותר פניות בענייני חרדה והחמרה בתסמיני מחלות כמו דיכאון, הפרעות שינה משמעותיות, כל מחלות העור שידוע שקשורות למצב נפשי, וגם במחלות מעיים כמו קרוהן וקוליטיס. אצל ילדים רואים יותר הרטבות לילה, יותר כאבי ראש ובטן, והופעות חדשות של חרדה שלא היו שם קודם. פתאום ילדים לא נותנים להורים שלהם ללכת לעבודה או מסרבים לישון לבד".
אומה שלמה מפרישה הורמונים
יחד עם תושבי העוטף והזוועה הבלתי נתפסת שהם עברו, מאז 7 באוקטובר כולנו נמצאים במצב של דחק (סטרס). המקרה שובר הלב של תמר טורפיאשוילי ז"ל, הילדה בת ה-9 מאשדוד שנפטרה בשבוע שעבר אחרי שלקתה בדום לב במהלך עוד אזעקה וריצה לממ"ד, הוא דוגמה איומה וקיצונית להשפעות המתח שאנחנו חיים בו בחודש האחרון על הבריאות הפיזית שלנו.
"המערכת החזקה ביותר בגוף היא מערכת הדחק, היא מדכאת את כל המערכות האחרות שלא חשובות ברגע של מצוקה או ניהול משבר", מסביר ד"ר ליאור אונגר, רופא מומחה במחלקת הנוירוכירורגיה בשיבא. "מערכת הדחק דואגת שהדם יגיע לשרירים ולא למעיים, שהריכוז במוח יהיה לתכנון תגובת 'הילחם או ברח' או לתכנון מהיר של אסטרטגיה. יש לזה יתרון אבולוציוני: הגוף מתכונן לקראת הסכנה שמגיעה. כשאנחנו מתוחים הגוף מפריש קורטיזול, אחד מהורמוני הדחק, חומר שדומה לסטרואידים, וזה טוב וחשוב ומה שעוזר לנו לשרוד. אנשים שמבינים שרוצים להרוג אותם, מפרישים טונה של הורמוני דחק ונהיים מרוכזים במשימה להציל את עצמם ואת היקרים להם".
"ברגע של מצוקה מערכת הדחק מדכאת את כל המערכות האחרות, כמו למשל את מערכת החיסון. אסון בקנה מידה היסטורי כמו זה גורם לאומה שלמה להפריש הורמוני דחק בכמות אדירה, וזה נמשך כבר חודש"
ד"ר ליאור אונגר
אבל כשמדובר בסטרס מתמשך וכרוני, כשלאורך זמן הגוף מפריש הורמוני דחק כמו אדרנלין וקורטיזול, תתרחש פגיעה משמעותית בבריאות. "אסון בקנה מידה היסטורי כמו זה של 7 באוקטובר גורם לאומה שלמה להפריש הורמוני דחק בכמות אדירה, וזה נמשך כבר חודש", אומר ד"ר אונגר. "התוצאה של זה משתקפת בעבודה בבית החולים: מטופלים שמצבם הידרדר או שפיתחו מחלות חדשות, וגם קולגות – וזה כולל אותי – שפיתחו סימפטומים כמו ירידה באיכות השינה, כאבים ומחושים שלא היו קודם".
"יש עדויות לעלייה בהתקפי לב אצל אנשים שסובלים מסטרס", מחזקת פרופ' רונית קלדרון, מנהלת בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, "למשל, לאחר רעידת אדמה גדולה שהתרחשה ביוון בסוף שנות ה-90 נרשמה עלייה משמעותית בהתקפי הלב באוכלוסייה".
במד"א מדווחים בשבועות האחרונים על עלייה של 28% באירועי החייאה על רקע לבבי, לעומת ירידה של 53% בדיווחים על כאבים בחזה. ההסבר לפער הזה נובע, ככל הנראה, מכך שאנשים מהססים להתקשר למוקד 101 של מד"א ולקבל טיפול רפואי חיוני ומציל חיים.
"יש אנשים שמרגישים לא נוח לפנות לרופאים על דברים טריוויאליים, כי מה אני מתלונן עכשיו על כאבי ראש או שלשול? הם מרגישים שזה מותרות. יש גם מקומות שבהם אנשים מפחדים לצאת מהבית, בערים שמופצצות ויש שירותי רפואה מרחוק, אבל איך אפשר להעריך את כאב הבטן בלי למשש אותה? אנחנו עלולים לשלם על הדברים האלה ביוקר", מציינת ד"ר פישר-יוסף.
"מערכות הדחק שלנו משפיעות על הכל, ובסוף המוח הרגשי מחובר לכל פינה בגוף", מוסיף ד"ר אונגר. "התסמינים הקלאסיים הם כאבים במגוון מערכות, כאבי ראש, בטן, שרירים. הקורטיזול מעלה את לחץ הדם, את הסוכר, גורם לבצקת, דופק מהיר. הוא מדכא את מערכת החיסון ומתחילים לראות הרבה הפרעות בפעולות המעיים".
אין גב, אין הגנה, אין מחזור
המחזור של ענבר לא מגיע. ולא, היא לא בהיריון, אף שהיא ובן זוגה בהחלט רוצים ילד. היא בת 32 ודבר כזה קרה לה רק פעם אחת בחיים – כשהייתה נערה בת 14 ובמשך שלושה חודשים ליוותה אל מותה את אמה הגוססת מסרטן.
"במשך כל חודשי הגסיסה ועוד שלושה חודשים לאחר מותה לא קיבלתי מחזור", נזכרת ענבר. "הסיפור שלי כנערה שונה מאוד ממה שקרה לנו ב-7 באוקטובר ומה שממשיך לקרות לנו, אבל בדומה לעכשיו גם אז הרגשתי שאין לי אדמה מתחת לרגליים, אין גב, אין הגנה, אין בית, אין ודאות. החרדה שהציפה אותי אז מזה שאין לי מושג איך לחיות עכשיו, ביקום המקביל הזה שנשמטתי אליו, מזכירה את זאת שאני מרגישה בחודש האחרון. יש הרגשה שאנחנו לא קשורים לעולם, שממשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה, לא קשורים לחיים נורמליים שמנהלים אנשים אי-שם, שאין להם חרדה קיומית, שאין להם חרדה כלכלית, שישנים בלילות. אני לא ישנה טוב, לא מרוכזת, לא אוכלת, יש לי כאבי ראש איומים ואני כל הזמן רואה לנגד עיניי את הילדים החטופים, את האמהות, את הנשים בהיריון נעולות בממ"ד. אני רואה אותן ואני רואה את עצמי במקומן ואת הילד ש עדיין אין לי, במקום הילדים האלה".
"מאז ה-7 באוקטובר אני לא נושמת. יש לי כאבים בחזה שמקרינים ליד ולחץ עצום באזור הלב. המחזור איחר לי בעשרה ימים והופיעו לי פצעים כואבים בכל הפנים. לא היה לי דבר כזה אף פעם"
רויטל חפץ
ב-28 באוקטובר פרסמה הסטנדאפיסטית רביטל ויטלזון יעקבס סקר ששאל את העוקבות שלה אם הן חוות שינויים הורמונליים. "הפוסט הזה נולד בעקבות שיחה עם חברות שסיפרו שהמחזור שלהן מאחר או שפתאום הופיעו להן פצעים שלא היו כמותם מאז גיל ההתבגרות", היא מספרת. "חשדנו שזה קשור לסטרס, וכשפרסמתי את הסקר יותר מ-80% דיווחו שגם להן מאז אותה השבת יש מגוון בעיות: מחזור שמתעכב, מחזור שמלווה בכאבי תופת, נשירת שיער, שיער שהלבין, מיגרנות, פצעים, כאבי רחם, עין קופצת ומה לא".
"קורטיזול הוא ההורמון המרכזי של דחק ויכולה להיות לו השפעה הורמונלית שתגרום לשינויים במחזור", אומרת פרופ' קלדרון. "יש עדויות שהדחק עלול לפגוע באופן זמני גם בפוריות הגבר".
"גם חיות שמוחזקות בשבי חוות ירידה בפריון ולא מצליחות להיכנס להיריון", מוסיף פרופ' גיל זלצמן, פסיכיאטר ומנהל המרכז לבריאות הנפש גהה. "ההסבר לזה הוא שהמערכת ההורמונלית, באופן טבעי והישרדותי, מפחיתה את הפעילות שלה במצבים של סכנת חיים. ברמה אבולוציונית הגוף אומר לעצמו, 'אני בסכנה שיטרפו אותי, אני לא יכול להרשות לעצמי מצב של היריון, מצב שאני אעלה במשקל, בקושי אזוז, לא אוכל להילחם או לברוח ואהיה פגיע לטורפים'. אפשר לראות את השפעת המתח על תחום הפריון במקרים רבים שבהם נשים שלא הצליחו להיכנס להיריון זמן רב, נכנסו להיריון שבוע לפני הטיפול הראשון – כי הסטרס שלהן ירד בזכות הטיפול המיוחל המתקרב".
במלחמה הזאת הזדקנו בעשור
הגיס של רויטל חפץ (40) ניצל מטבח באחד הבסיסים. אצל בני משפחה אחרים שלה נפל טיל בחצר הבית. יש לה אחיינים שנלחמים כעת בעזה ומשפחה ענפה בדרום הארץ. "מאז 7 באוקטובר אני לא נושמת", היא אומרת, "יש לי כאבים בחזה שמקרינים ליד ולחץ עצום באזור הלב. אחרי מה שקרה המחזור איחר לי בעשרה ימים והופיעו לי פצעים אימתניים וכואבים בכל הפנים. לא היה לי דבר כזה אף פעם".
"ברמה התפתחותית העור הוא שלוחה של מערכת העצבים, צינור שממנו מתפתח המוח, לכן הוא מחובר מאוד למצבנו הרגשי", מסביר פרופסור זלצמן. "אנשים שממילא יש להם נטייה לאסתמה או לדלקת של העור יחוו את כל אלה יותר בתקופות של סטרס גדול. הדוגמה המוכרת לכולנו היא ההרפס בשפתיים. הווירוס שגורם להרפס נמצא תמיד בתוך מערכת העצבים שלנו. באנשים עם נטייה להרפס הוא יופיע תמיד בתקופות של לחץ נפשי גדול, כי המערכת החיסונית שלנו נחלשת".
"אדם שהבית שלו נפגע מרקטה הוא לא אדם שיש לו חרדה, אלא אדם שפשוט פוחד. זאת תגובה נורמלית למצב לא נורמלי"
פרופ' זלצמן
אנשים מדווחים על הלבנה ונשירה של שיער.
"זה מעניין מאוד. אפשר לראות תמונות של אנשים כמו ביל קלינטון וברק אובמה, שהשיער שלהם הלבין מאוד בתוך זמן קצר מתחילת התפקיד החשוב שהם קיבלו. בסלנג אומרים 'הוא הזדקן בעשור' על מי שעבר עליו עומס גדול. אבל אם בודקים בספרות המקצועית, דווקא מתחום בעלי החיים רואים למשל שאצל קופי אדם כמו שימפנזות, כאשר זכר אחד מביס זכר אחר ונהיה לראש השבט, בתוך ימים ספורים הגב שלו מלבין. החוקרים חושבים שזה בא לסמן לכל הזכרים שהוא המנהיג שנושא באחריות לכל השבט. לגבי הנשירה – השיער נושר כל הזמן, אך גם גדל מחדש ולכן נראה תקין, כי האיזון הזה נשמר. במצבי לחץ וחרדה יש הפרה של האיזון ויותר שיער נושר מאשר גדל".
"הטראומה גורמת למותן של קבוצות שיער בבת אחת, ואת התוצאות של זה נראה בתוך שלושה חודשים, כלומר בעוד חודשיים", מוסיפה ד"ר פישר-יוסף. "אחרי שהגורם הסטרסוגני יעבור, בתוך שלושה חודשים נראה את הצמיחה שלו חזרה".
אילו עוד תופעות אתם רואים?
"השמנה. מטופלים מדווחים שהם לא אוכלים טוב, יש פחות סבלנות לבשל אוכל בריא ומאוזן ויש היצמדות למסכים ואכילה מולם. האכילה היא רגשית יותר. אנשים שסובלים מ-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) חווים החמרה. יש לי מטופל שמאז האירוע קם 20 פעמים בלילה לבדוק אם הדלתות נעולות. שירותי בריאות הנפש, שמראש לא היו זמינים מאוד, הפכו היום לנגישים עוד פחות, כי הרבה רופאים מהתחום הזה מגויסים עכשיו לצבא והמטופלים שלהם מגיעים אלינו".
"אנחנו יודעים שיש קשר הדוק בין אירועים סטרסוגניים להתפרצותן ולהופעתן של מחלות נפש", מוסיף פרופ' זצלמן, "הסיפור הוא אף פעם לא הסטרס בלבד, זאת תשתית גנטית שהייתה שם קודם, אבל אירועי טראומה מחמירים את כל הפסיכופתולוגיות".
"יש אין-ספור מחקרים שמדברים על כך שלטראומות שילדים ספגו בילדותם יש השפעה מכרעת על הבריאות, בין היתר בהתפתחות מחלות כמו פיברומיאלגיה או מחלות מטבוליות או ממאירות", אומר ד"ר אונגר. "עכשיו אנחנו מדברים על דור שלם של ילדים שנחשף לאירועים מצמררים. ברור שמשהו בתחושת האמון והביטחון שהם נמצאים במרחב מוגן נסדק בצורה משמעותית. האדם הוא מכונה שנועדה לחפש ביטחון במרחב. זה אוניברסלי. כשזה נסדק, מערכת הדחק עובדת גם אם אתה לא מודע לזה. כולנו במצב של ערנות יתר, כי האמון והביטחון שלנו בסביבה התערער משמעותית. עכשיו כולנו מרגישים כעס, אכזבה, חוסר אונים, זה שילוב של המון תחושות שאף אחת מהן לא חיובית וכל אחת מהן גורמת להפרשה של משהו בגוף שהוא לא בריא לנו לאורך זמן".
"יש עדויות לעלייה בהתקפי לב אצל אנשים שסובלים מסטרס. לאחר רעידת אדמה גדולה שהתרחשה ביוון בסוף שנות ה-90 נרשמה עלייה משמעותית בהתקפי הלב באוכלוסייה"
פרופ' רונית קלדרון
איזה יום היום בכלל?
מתי זה ייגמר? איש לא יודע לומר. אנחנו עדיין לא יודעים מתי נרגיש אחרת או מתי יהיה "מוצדק" להרגיש אחרת. האם תחושת הביטחון תחזור אי-פעם, האם דימויי האימה של הרוע המוחלט שנחשפנו אליהם ירפו מאיתנו אי-פעם? רבים מדווחים שתחושת הזמן אבדה להם, שהשעות והימים התארכו.
"האדרנלין שמופרש במצב דחק משנה את תפיסת הזמן שלנו, מאט אותה", אומר ד"ר אונגר. "פעם עשו ניסוי, לקחו אנשים למקום גבוה ונתנו להם שעון שמרצד מספר ריצודים בשנייה ולא רואים את הריצוד. אמרו להם להסתכל על השעון ואז דחפו אותם, כשהם קשורים ומאובטחים. כשדחפו אותם, האדרנלין שהופרש אפשר להם לראות את הריצודים. זאת הסיבה שאנשים מתארים את הרגעים שלפני המוות, שהם חשבו שמתקרב, כרגעים שבהם כל החיים שלהם חלפו לפניהם כהרף עין. למעשה תפיסת הזמן שלהם השתנתה. זאת תכונה בגוף שנועדה לעזור לנו לנהל תהליכים מהר יותר. לכן יש מקרים שבהם אימהות מצליחות להרים מכסה ביוב ששוקל עשרות קילוגרמים כי הבן שלהן נפל פנימה – מערכות הדחק מגייסות את כל המשאבים שאנחנו צריכים ומאפשרות לנו לחולל דברים שלא היינו מאמינים שנוכל".
ייתכן שזאת הסיבה שתחושת הזמן שלנו התערערה?
"בהחלט. אבל יש גם סיבה פסיכולוגית, המוח הוא מכונה שמאוד מאומנת ומורגלת בזיהוי של שינויים. למשל, התחושה שלנו של שינוי בטמפרטורה זה לא ממש ההבדל בין קור לחום, אלא ההבדל בין הטמפרטורה הקודמת לנוכחית. הכל זה דלתא במוח – הפער בין המצב החדש לישן.
"קרה משבר ואנחנו כבר חודש חיים אותו, זהו חודש מונוטוני שבו אנחנו כל הזמן חושבים ומדברים על זה, לכן כל השינויים והדינמיות בחיי היום-יום שלנו כבר לא מתקיימים והכל נראה כמו יום אחד ארוך, כי אין בו שום שינוי".
שגיא (52), מורה ממרכז הארץ, סובל זה כשבועיים מכאבי ראש חזקים. כך גם בנו בן ה-10. "זה קרה לי בעבר בתקופות קשות, אבל אף פעם זה לא נמשך כל כך הרבה זמן", הוא אומר. "לצערי אני חושב שהבן שלי ירש את זה ממני. אצלו כאב הראש הראשון הופיע אחרי שראה דירה בוערת מרקטה שנחתה על בניין. מאז זה בא והולך אצלו".
"כולנו במצב של ערנות יתר, כולנו מרגישים כעס, אכזבה וחוסר אונים, תחושות שכל אחת מהן גורמת להפרשה של משהו בגוף שהוא לא בריא לנו לאורך זמן"
ד"ר ליאור אונגר
"הביטוי שכל הזמן חוזרים עליו בתקשורת הוא 'נפגעי חרדה' ואני מתנגד לביטוי הזה", אומר פרופ' זלצמן. "חרדה היא הפרעה פסיכיאטרית במובן שזה פחד לא רציונלי. למשל, אדם שיש לו חרדת טיסה, למרות שסטטיסטית למות ככה מאוד נדיר. אדם שהבית שלו נפגע מרקטה הוא לא אדם שיש לו חרדה, אלא אדם שפשוט פוחד. יותר מזה, אם הוא ייצא מחויך ורענן מתוך הבית שפגע בו טיל, זה יעיד שמשהו לא בסדר איתו. זאת תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, ואנחנו חייבים להבין שהתגובות שאנחנו מרגישים – דאגה, פחד, חוסר שינה – הן דברים נורמליים וטבעיים".
עד מתי? מתי זה יעבור?
"אני רוצה להגיד משהו אופטימי. למרות שלסטרס כרוני יש השפעות נפשיות וגופניות לא טובות, לרוב האנשים יש חוסן טבעי והם יצליחו לעבור את תקופת הלחץ המתמשך הזה. אנחנו יודעים את זה מהמחקרים שנעשו אחרי אסונות טבע, רעידות אדמה ופיגועי 11 בספטמבר. רוב האנשים, גם אלה שנחשפו לטראומות קשות ביותר, יצליחו להחלים, והם יצליחו לעשות את זה בעצמם או עם עזרה קלה".