לילדה הקטנה לא היה מי שיקשיב. את האישה הצעירה לא היה מי שיציל

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. שני (שם בדוי) קמה ממיטתה שבחדר הנשים במחלקה הפסיכיאטרית, לקחה איתה את הסדין, יצאה לחצר ותלתה את עצמה. עברו שעות לפני שאנשי הצוות הבחינו שהצעירה נעדרת. בתום דקות ספורות של חיפושים אותרה גופתה בנקודה הגלויה ביותר בבית החולים.

נפגעות תקיפה מינית שזקוקות לאשפוז בישראל מופנות אל המחלקות הפסיכיאטריות. בחלק מבתי החולים קיימת תת-מחלקה ייעודית להן או הפרדה מוחלטת בינן לבין יתר המאושפזים; ב"זיו" שבצפת אין כל הפרדה כזו. במחלקה משולבת מאושפזים אלו לצד אלו חולים פסיכיאטריים, אנשים שחוו אירועים פסיכוטיים ונפגעות טראומה מינית. חדרי הגברים וחדרי הנשים צמודים זה לזה, וברוב שעות היום הדלתות פתוחות כך שמזוויות מסוימות אפשר לראות בבת אחת כמעט את כל המטופלים.

השומר בכניסה לבית החולים מסתכל אליי מתוך הבודקה, מחייך ומכניס אותי פנימה בלי בדיקה. החצר שבה סיימה שני את חייה לפני שבועיים עומדת ריקה; ניירות, זבל וסכו"ם חד פעמי מפוזרים בשטח, פחיות אקסל זרוקות ליד אחד המבנים. בפינת החי שבמרכז החצר יושבות שתי נשים  מבוגרות, מסתכלות על תרנגולת ומחייכות. "שני ברחה כל הזמן לפינת החי הזאת, היא רצתה להתרחק מהגברים המבוגרים במחלקה שעוררו אצלה את הטראומה, אבל היא סיפרה לי שפעמיים נעלו את השער בלי לשים לב שהיא בפנים", אומרת רותם (שם בדוי), שהתגוררה בעבר עם שני בהוסטל "בית אלה". "היא אמרה שבשני המקרים עברו שעות עד שמישהו שם לב וחילץ אותה".

בחלק מבתי החולים קיימת מחלקה לנפגעות תקיפה מינית או הפרדה בינן לבין יתר המאושפזים. ב"זיו" אין הפרדה כזו: במחלקה מאושפזים אלו לצד אלו חולים פסיכיאטריים, אנשים שחוו אירועים פסיכוטיים ונפגעות טראומה מינית

בכל חדר במחלקה הפסיכיאטרית מסודרות זו לצד זו חמש מיטות. הכניסה לחדרים היא דרך פרוזדור בקומת הכניסה של הבניין, ובו דלתות שמובילות גם למטבחון, לשירותים ולמקלחות – אחת לנשים ואחת לגברים. מקום להתלבש במקלחת אין, אז יוצאים עם מגבת לפרוזדור ועוברים בין כולם כדי להגיע לחדר ולהתלבש.

קשה לחשוב על תנאים פחות הולמים לאשפוז של נפגעות תקיפה מינית, אבל האלטרנטיבה שעמדה בפני שני הייתה גרועה יותר מבחינתה. "לפני שקיבלו אותה ל'זיו' היא התקשרה לכל בתי החולים בארץ וביקשה להתאשפז דחוף בגלל אובדנות", מספרת מאיה (שם בדוי), חברה קרובה ובעצמה נפגעת תקיפה מינית. "בכל שיחה נאמר לה שאין מיטה ריקה בשבילה כי המחלקות הפסיכיאטריות מלאות, בהוסטל לנפגעות תקיפה מינית שהיא יצאה ממנו לפני כמה חודשים לא יכלו לקבל אותה בחזרה כי אין שם כלים להתמודד עם נשים בסיכון לאובדנות, אז היא הלכה למוצא האחרון שלה. לבית של ההורים".

שני הייתה תלמידת תיכון כשנשלחה לאשפוז פסיכיאטרי ואובחנה עם הפרעת אישיות גבולית. "כשהיא שוחררה משם, אמא שלה ראתה על הטופס מה שני אמרה לרופא: שהיא הוצפה בזיכרונות מודחקים מזה שבמשך שנים, מגיל שבע ועד גיל 13, אדם קרוב למשפחה תקף אותה מינית", מספר עמית (שם בדוי), שמכיר מקרוב את שני ואת משפחתה. "אמא שלה שאלה אותה למה הרופא כתב את זה, ושני אמרה שזה נכון ושהיא ניסתה להסתיר את זה מההורים מתוך פחד לדבר על זה. אבל אחרי שהסיפור התגלה, לא ממש האמינו לה. המצב שלה הידרדר מאוד כשהיא הבינה שאין לה גב".

אלכס (שם בדוי), חברה ותיקה: "אני חושבת שההורים של שני מאוד אהבו אותה, ולא האמינו לה רק כי הם לא ידעו איך להתמודד עם מה שהיא סיפרה. הייתי איתה כשהיא התחילה להיזכר בתקיפות, חטפה פלאשבקים, ואני לא יכולה להאשים את ההורים שלא הבינו מה עובר עליה. אבל הם באמת ניסו להבין והיו גם ניסיונות שלהם לעזור לה. היום הם באמת כואבים עליה".

מאיה מצדה משתנקת כשהשיחה איתה מגיעה לשבועות שבהם נאלצה חברתה לשוב לבית הוריה: "המצב שלה רק החמיר כשהיא חזרה הביתה. שני אמרה שאין לה טעם לחיים והיא רוצה למות".

משהו נכבה בה

כמו במקרים רבים מדי של קורבנות תקיפה מינית, גם שני נאבקה על רווחתה הגופנית והנפשית בשלוש חזיתות: הטראומה, הסירוב של הסביבה להכיר בה, ואוזלת היד של הגופים האמונים על נשים במצבה. מתמונת מצב שפורסמה באוקטובר האחרון על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, עולה כי רק 16% מהנפגעים שביקשו ממשרד הבריאות טיפול במרפאות בריאות הנפש קיבלו מענה מיידי; 32% דיווחו כי המתינו לטיפול מספר חודשים, ו-27% דיווחו שהמתינו לטיפול למעלה משנה. הנותרים בחרו לוותר על הבקשה לטיפול בעקבות ההמתנה הממושכת.

רותם (שם בדוי): "שני ברחה כל הזמן לפינת החי כדי להתרחק מהגברים במחלקה שעוררו אצלה את הטראומה, אבל היא סיפרה שפעמיים נעלו את השער בלי לשים לב שהיא בפנים ועברו שעות עד שמישהו חילץ אותה"

"הנפגעות עוברות גיהינום", אומרת מאיה. "המתנה לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית נמשכת חודשים ולפעמים שנים, אין מיטות בשום מקום והבנות מוצאות את עצמן מחכות בבית או ברחוב. בינתיים  המצב שלהן מידרדר והן נוטות גם להתקפים שמאפיינים נפגעות טראומה מינית - הן יכולות לפגוע בעצמן, להיכנס לדיכאון, לחשוב מחשבות אובדניות. שני היא לא המכרה הראשונה שלי שהתאבדה אחרי תקיפה. הייתי כבר בכמה לוויות של נשים שעשו את זה".

יסמין (שם בדוי), חברה ותיקה של שני, מספרת על ילדה שכולם אהבו. "היא אהבה לצייר ולכתוב ומאוד אהבה בעלי חיים. היא הייתה שקטה, אבל בכל זאת היו לה הרבה חברות. היה בה משהו ממגנט. אבל אז, בחטיבה, היא התחילה להתבודד".

יש לך מושג למה?
"היא לא רצתה לשתף יותר מדי, הייתה אומרת שהכל בסדר, אבל בדיעבד אני יודעת ממנה שהיו לה הרבה בעיות של דימוי גוף, דיכאונות. היא תמיד הרגישה לא בסדר ונראתה פחות מחוברת, פחות רוצה לצאת. משהו נכבה בה".

למרות הקשיים הנפשיים והאבחנה הפסיכיאטרית, למרות הסירוב או חוסר היכולת של הסביבה להאמין לתלונתה על שנות ההתעללות המינית, שני סיימה תיכון עם בגרות מלאה. "היא ממש נלחמה בעצמה", מספרת יסמין. "המצב הנפשי שלה היה נורא, היא לא רצתה לישון בבית שלה, אבל בכל זאת היה לה חשוב לסיים תיכון. היא חשבה על העתיד".

לפני מספר שנים נכנסה ל"בית אלה", בית לנפגעות טראומה מינית. "היא עברה שם תהליך מדהים", מספרת רותם. "היא הגיעה כבויה, אבל בסוף הפכה למרכז של המקום. כולם אהבו אותה, התייעצו איתה. היא הייתה מציירת המון, משתפת את כולם, כמו אחות קטנה של כולנו. היא אפילו נרשמה ללימודי עיצוב אופנה".

 היא סיפרה לך את הסיפור שלה?
"כן, גם על הפגיעה שעברה וגם על ההתעלמות של הסביבה. אני זוכרת שמכרים הביאו לה מאמר שמדבר על זה שיש נשים שממציאות סיפורים על פגיעות מיניות. זה היה הזוי".

דנה (שם בדוי), מאושפזת לשעבר ב"זיו": "שמרתי את כל הכדורים שרשמו לי במקום לקחת אותם, בלי שיראו. משום מה הם ראו שינוי גדול אצלי אחרי תקופה תחת השפעת הכדורים, למרות שלקחתי רק אחד"

"בית אלה" מוגדר כחלופה אשפוזית לטווח קצר, עד ארבעה חודשים, שאחריהם מוטל על המטופלת למצוא מסגרת אחרת. "שני הצליחה למשוך עוד כמה חודשים בבית אלה אחרי שנגמרה לה השהות, אבל בשלב מסוים כבר לא הייתה ברירה, היא הייתה חייבת לפנות את המיטה שלה. זה מקום שזמן ההמתנה הממוצע אליו הוא שנתיים", אומרת רותם.

התחנה הבאה של שני הייתה דירה בקהילת "בית ענבל", שמספקת דיור לנפגעות טראומה מינית. "המצב שלה הידרדר שם", מספרת מאיה, שהייתה מגיעה מדי יום לדירה. "היא איבדה כיוון, נכנסה לדיכאון, היו לה מחשבות אובדניות והיא ניסתה לפגוע בעצמה. בתקופה האחרונה שם היא הייתה יותר באשפוז מאשר בדירה".

כשנודע לבית ענבל על הניסיונות האובדניים של שני, היא התבקשה לעזוב ולהתאשפז בבית חולים. "היא הבינה אותם", אומרת מאיה. "היא ידעה שהם לא ערוכים להתמודד עם מצבים כאלה, והיא גם רצתה לטפל באובדנות שלה. נכון, היא אמרה שהיא רוצה למות, אבל אני אומרת לך: היא רצתה לחיות".

שבועיים לאחר שחזרה בלית ברירה לבית הוריה, שני קיבלה הודעה מבית החולים זיו שהתפנתה מיטה בשבילה. "היא הייתה בודדה שם, התקשרה אליי כמה פעמים ביום ואמרה לי שהיא לא מוצאת את עצמה, לא מתחברת למאושפזים ולא לצוות", מספרת אלכס, שדיברה עם שני בימיה האחרונים. "היא אמרה שהתייחסו אליה כמו למשוגעת ושהצוות לא יודע לטפל בפגיעות מיניות. היה לה קשה גם בגלל התנאים במחלקה המעורבת, עם גברים שהיו נצמדים אליה בחללים הקטנים. היא ידעה שהם לא מנסים להטריד אותה, אבל הסיטואציה הייתה לה מאוד בעייתית כנפגעת תקיפה מינית".

מה היא סיפרה על הטיפול שקיבלה שם?
"היא אמרה שלאורך כל השהות שלה ב'זיו' היא נפגשה עם פסיכולוגית רק פעם אחת, לשיחה של 17 דקות. היא סיפרה גם שהשתתפה בקבוצה של ריפוי ועיסוק, אבל דיברו אליה שם 'כמו למפגרת'".

"בקומה התחתונה של בית החולים יש חדר אמנות עם מספריים, סכינים ואפילו סכינים יפניים. הכלים האלה הם זהב לנשים אובדניות. הייתי גונבת אותם וחותכת את עצמי במקלחת", מספרת דנה ומראה לי תמונות של עצמה, מדממת

"שני התאשפזה ב'זיו' מתוך תקווה שמישהו יגן עליה, ימנע ממנה לפגוע בעצמה", אומרת מאיה. "אחרי מה שקרה לה שם אולי ישתנה משהו ביחס לנפגעות תקיפה מינית, אבל למה היא הייתה צריכה להתאבד כדי שזה יקרה?".

להרוס חיים זה קל, לשקם אותם קשה 

"שמעתי מה היה כאן עם הבחורה המסכנה הזאת", אומר לי השומר בכניסה לבית החולים, "אבל ברוך השם, זה לא היה במשמרת שלי. אני הגעתי אחרי שהאמבולנסים כבר לקחו אותה, לא הייתי קשור לזה וזה לא היה באחריותי".

שומר יכול להבחין בכלל להבחין באירוע כזה מתוך הבודקה הקטנה הזאת?
"אנחנו לא רק בבודקה. יש לנו סיורים, לפעמים מסתכלים במצלמות. מי שהיה אז במשמרת כנראה לא ראה אותה כי היא לא הייתה ממש בקו הסיור, את הגופה מצאו איזה שני מטר ליד. אז הוא כנראה לא שם לב".

בכניסה למחלקה הפסיכיאטרית מקבלים את פניי ארבעה בגיל העמידה. הם שרועים על הספסלים בפרוזדור ומתחקרים אותי למה הגעתי ומה אני צריכה. את הדיאלוג הקצר קוטעת הקריאה "ארוחת צהריים", והגברים נכנסים ראשונים לאכול. הם מתייצבים לצד עמדות ההגשה, מתווכחים מי יקבל יותר אוכל ומי ישב ליד מי בשולחן. במקומות שנותרים בחדר מתיישבות הנשים.

ב', אישה בשנות ה-20 לחייה, מספרת לי שגם הגיעה לזיו בעקבות אובדנות. "שלחו אותי לאשפוז פה ישר מהמיון הראשי של בית החולים אחרי שלא הצלחתי להתאבד", היא אומרת.

את מרגישה מוגנת בבית החולים?
"כן, כרגע אני לא רוצה לפגוע בעצמי, יש לי פה חברות ואני אוהבת את פינת החי. יש לי גם מזל כי הגעתי מהמיון. זה סוג של פרוטקציה, עקפתי את התור".

דנה (שם בדוי) אושפזה פעמיים כנפגעת תקיפה מינית במחלקה הפסיכיאטרית. היא מבקשת להישאר בעילום שם מחשש שאם תדבר בשמה על מה שחוותה שם, לא יקבלו אותה שוב בבית החולים זיו בשעת הצורך. "בעקבות הטראומה המינית שעברתי אני חווה 'ניתוקים', פלאשבקים שבהם אני נזכרת במה שעברתי ואני פשוט מנותקת מכל מה שקורה בחוץ", היא מספרת. "פעמיים במהלך האשפוז שלי בזיו חוויתי ניתוקים כאלה, ובשתיהן פשוט יצאתי מבית החולים. במחלקה הפסיכיאטרית אין שום בעיה לצאת ולהיכנס עצמאית".

יצאת לאן?
"בראש שלי הייתי ילדה בת 10 שבורחת מהפוגע שלה, אז רצתי החוצה ואז בכבישים מהירים, במשך שעות, בלי לשים לב. בפעם הראשונה המשטרה מצאה אותי ליד הר מירון, ראו אותי יחפה ועם רגליים חתוכות ומלאות דם. כשהחזירו אותי לבית החולים הצוות נזף בי למרות שהסברתי להם שהייתי מנותקת, לא מודעת".

הדלתות במחלקה הפסיכיאטרית מובילות לשירותים ולמקלחות – אחת לנשים ואחת לגברים. מקום להתלבש במקלחת אין, אז יוצאים עם מגבת לפרוזדור ועוברים בין כולם כדי להגיע לחדר ולהתלבש

דנה ברחה שוב באפיזודת ניתוק שהחלה כשנאמר לה שאחיה הגיע לבקר אותה. "הגעתי לבית החולים מלכתחילה כי הייתי צריכה הגנה מהמשפחה שלי, זה היה מצב חירום מבחינתי. בניתוק רצתי עד לוואדי בצפת, ובסוף אדם זר הבחין בי והזעיק משטרה כי הוא ראה שמשהו איתי לא בסדר. כשחזרתי לזיו נזפו בי שוב והוסיפו שצריך לשקול את המשך השהות שלי במקום. התחננתי להישאר, הייתי במצב שזה או בית החולים או הרחוב. הם הסכימו, אבל החליטו להביא לי השגחה צמודה. חשבתי שאחת האחיות תשגיח עליי, אבל הם הביאו ביטחון מבחוץ, גברים מבוגרים שהיו צריכים להיות צמודים אליי 24/7. זו סיטואציה נוראית לנפגעת תקיפה מינית. הגברים האלה הסתכלו עליי הולכת לשירותים, עמדו מחוץ לדלת כשהתקלחתי והסתכלו עליי ישנה. בלילה הם היו מניחים את הרגליים שלהם על המיטה שלי כשישנתי כדי שאם אני אנסה לצאת, זה יעיר אותם".

>> יש לכם סיפור חשוב ואין מי שיספר אותו? לחצו כאן כדי לפנות במייל ישיר לליאור שלו <<

למרות אי הנעימות, אומרת דנה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגישה שדואגים לשלומה. "אין במחלקה אף אחד מהצוות שידאג לך בלילות, שום מענה", היא אומרת. "יש צוות לילה, אבל הם ישנים בחדר פנימי ואי אפשר להשיג אותם. קרה שהיו לי ניתוקים בלילה, אז דפקתי על הדלת של חדר האחיות ואף אחד לא פתח לי. בגלל איך שאני במצבים האלה, אני דופקת את הראש שלי בקירות ופותחת אותו. בפעמים האלה הבנות שהיו איתי בחדר התעוררו והתחילו לצרוח שיבואו לעזור לי. אנשי הצוות קמו רק כשהיו צרחות ממש. אבל גם בשעות היום הייתה בעיה של השגחה, הייתה תקופה ששמרתי את כל הכדורים החדשים שרשמו לי במקום לקחת אותם, בלי שיראו. משום מה הם ראו שינוי גדול אצלי אחרי תקופה תחת השפעת הכדורים, למרות שלקחתי רק אחד".

דנה לא הכירה את שני, אבל לדבריה חששה תמיד מאירוע אובדני במחלקה. "בקומה התחתונה של בית החולים יש חדר אמנות שפתוח כל היום וננעל רק בלילה. יש שם מספריים, סכינים ואפילו סכינים יפניים. הכלים האלה הם זהב לנשים אובדניות. גם אני בניתוקים הייתי גונבת אותם וחותכת את עצמי במקלחת", היא מספרת ומראה לי תמונות של עצמה, מדממת. "בהתקף אחר שהיה לי קניתי פחית במכונת השתייה במחלקה וחתכתי את עצמי עם המתכת. כשהתאפסתי החזרתי לצוות את הפחית ואמרתי לאחת הנשים שם לעזור לי. היא אמרה לי, 'אז אל תקני במכונה יותר'. פיתרון לא היה לה, המכונות עדיין שם. זאת מבחינתי הבעיה בזיו: אין להם באמת מענה לנטיות אובדניות, ובכל זאת הם ממשיכים לקבל נשים אובדניות".

הפסיכיאטרית ד"ר ענבל ברנר (בתמונה): "אישיות גבולית זו לא מחלת נפש אלא הפרעה נפשית שאין לה קשר לבוחן מציאות. להגיד שמישהי המציאה פגיעה כי היא בורדרליין זה פשוט לא להבין"

אורית סוליציאנו, מנכ"לית ארגון הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מדגישה שהבעיה בטיפול בנפגעות היא כלל-מערכתית ואינה מאפיינת רק את בית החולים זיו. "יש בארץ בתי חולים עם מחלקות ייעודיות לנפגעות תקיפה מינית - כמו שער מנשה, לב השרון, כפר שאול - עם צוותים שבניגוד למצב במקומות אחרים עברו הכשרה ייחודית. במקומות אחרים נלחמנו כדי שהיו לפחות מיטות ייעודיות לנפגעות, אבל בתי חולים רבים, בעיקר בפריפריה, עדיין מתנהלים כמו ב'זיו'". 

למה?
"הרבה בתי חולים בפריפריה נתנו תקציב לשתי מיטות במחלקה הפסיכיאטרית שמשמשות רק לנפגעות, אבל הן משולבות במחלקה ה'רגילה'. אין ספק שנפגעות תקיפה מינית חייבות הגנה הרבה יותר חזקה. אם הן נמצאות במחלקה מעורבת, יחד עם גברים שמאושפזים במחלקה פסיכיאטרית, זה מהווה סיכון גבוה עבורן. בכלל, הטיפול בנושא בישראל מאוד בעייתי. כל התחום הפסיכיאטרי של טיפול בטראומה מינית לא קיים, אין שירותים כאלה. אז יש לנפגעות שתי אופציות - מחלקה פסיכיאטרית או חלופת אשפוז עם תורים של חודשים. מעבר לזה, בגלל חוסר המשאבים של המחלקות הפסיכיאטריות, רבות מהן מוזנחות. אין מספיק כח אדם, אין מספיק טיפול".

מה צריך לקרות כדי שזה ישתנה?
"התחום הזה צריך תקצוב ותכנית אסטרטגית. קל להרוס חיים של בן אדם בגלל תקיפה מינית, אבל כדי לשקם אותו צריך המון המון משאבים".

כזב או הכחשה 

גם שני התחננה לשיקום, אלא שברקע הפסיכיאטרי שלה עמדה תמיד גם אבחנת האישיות הגבולית - ובסביבתה היה מי שחשב שהפרעת האישיות היא זו שגרמה לה לבדות או לדמיין את הפגיעה המינית. הפסיכיאטרית ד"ר ענבל ברנר, יו"ר החברה לקידום אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית בהסתדרות הרפואית בישראל, רואה כאן בלבול בין סיבה ותוצאה: "אנשים שעברו פגיעה מינית, בייחוד בילדות, נפגעים פעמיים - מהתקיפה המינית עצמה, ומהסביבה שלא רואה, לא מאמינה או אפילו אומרת 'את ממציאה', 'את משקרת'. יש לזה השלכות הרסניות, כי ילדים שהסביבה הקרובה שלהם פוגעת בהם או מתעלמת מהם לומדים לא לסמוך על אנשים. אלה בדיוק הגורמים לכך שהקשרים הבינאישיים שלהם בעייתיים או מסוכנים, ואז הרבה מהם מוגדרים 'בורדרליין', הפרעת אישיות גבולית".

אלכס, שדיברה עם שני בימיה האחרונים: "היה לה קשה במחלקה המעורבת, עם גברים שהיו נצמדים אליה בחללים הקטנים. הם לא ניסו להטריד אותה, אבל הסיטואציה הייתה לה מאוד בעייתית כנפגעת תקיפה מינית"

כלומר, האבחנה יכולה להיות שגויה?
"היום אנחנו יודעים שלרוב המכריע של המאובחנים עם הפרעת אישיות גבולית יש רקע של טראומה מהשנים הראשונות בחיים. לפני כשנתיים נכנסה לשיח המקצועי אבחנה חדשה של 'קומפלקס טראומה', פוסט טראומה מורכבת, שמדברת על ילד שעובר טראומה מתמשכת שבה הוא לא מרגיש שיש לו אפשרות מילוט. בעבר היו מאבחנים נשים עם פוסט טראומה מורכבת כאישיות גבולית, כי על פניו זה מאוד דומה - קשיים במערכות יחסים, מצבים דיסאסוציאטיביים, שינויים במצב רוח. אבל להגיד שמישהי המציאה פגיעה כי היא בורדרליין או קומפלקס טראומה? זה פשוט לא להבין".

האם הפרעת אישיות גבולית משפיעה על בוחן המציאות?
"אישיות גבולית זו לא מחלת נפש אלא הפרעה נפשית שאין לה קשר לבוחן מציאות. מעבר לזה, מחקרים מכל העולם מראים שאפילו אנשים פסיכוטיים דיווחו על פגיעות מיניות שאכן התרחשו. כלומר, זו לא הייתה מחשבת שווא. בכלל, אנשים לא נוטים להמציא סיפורים על פגיעה מינית וזה שיש למישהי אבחנה פסיכיאטרית כזו או אחרת לא אומר שהיא המציאה. זה בעיקר מעיד על סביבה שלא רוצה לחשוב שדבר כל כך נורא קרה אצלה".

שני סיפרה שהיו סביבה טענות על כך שזיכרונות מטראומה מינית יכולות למעשה להיות "מושתלות" על ידי מטפלים. זה יכול להיות?
"זו טענה שמדהים שעדיין נטענת. בואי נדבר על סטטיסטיקה: אחד מכל חמישה או שישה ילדים עובר פגיעה מינית ורוב הפגיעות המיניות קורות במשפחה. נדיר מאוד שיש תלונות שווא על תקיפות מיניות בילדות, ולעומת זאת, סביבה שמכחישה או משתיקה את התלונה זה דבר מאוד נפוץ".

להלווייתה של שני הספיקה מאיה להגיע ברגע האחרון. "הקרובים שלה הודיעו לנו חצי שעה לפני המועד, כאילו לא רצו שנבוא", אומרת מאיה. "כשהגענו המשפחה שלה ביקשה מאיתנו, החברות, לא להתקרב יותר מדי". ג', אדם שביקש לשמור על אנונימיות, מספר כי ימים ספורים לאחר ההלוויה אמרו קרובי משפחה בשיחות פרטיות שהם עדיין מתקשים להאמין שעברה תקיפות מיניות וכי המוסדות שטיפלו בה יצרו אצלה תודעה כוזבת של טראומה. הם אומרים שהיא כנראה האמינה שזה באמת קרה לה, והם לא יכולים להגיד בוודאות שזה לא קרה, אבל הם טוענים גם שלא ראו לזה שום סימן".

חברותיה של שני מסרבות להאמין שהיה יסוד של בדיה בדברים שסיפרה. הן גם מסרבות להאמין שהיא איננה. "עמדנו ליד הקבר, כל החברות, ובכינו. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי", מספרת דנה. "נשארנו שם שעות וכל אחת דיברה עליה, ספדה לה, אמרה שהיא מצטערת שהיא לא הייתה שם בשבילה יותר. אני מרגישה שהחובה שלנו היא לספר את הסיפור שלה".

סייע בהכנת הכתבה: תומר לביא 

תגובות: "התנהלות הצוותים הייתה בהתאם לנהלים"