אני יושבת במושב האחורי באוטו של אבא. אנחנו נוסעים בכביש החוף כבר יותר משעה, ודרך דמעות ענקיות שממלאות לי את העיניים אני מנסה לפענח איפה אנחנו. "אני יכול לשאול אותך משהו?", הוא בודק בקול הכי מלא חמלה שלו ומזהיר, "את לא תאהבי את זה".
"נו", אני עונה בקול הכי חסר אונים שלי.
"למה את לא מקבלת את העזרה שאנחנו כל כך רוצים לתת לך? את בתקופה מבלבלת, בין דברים. למה את לא לוקחת את היד הזו שאנחנו מושיטים?".

אבא צדק. באמת לא אהבתי את השאלה, אבל בכל זאת ניסיתי לענות, וקודם כל לעצמי: האם זו גאווה שמקשה עליי? האם זה כי לא נעים לי? למה, באמת, אני כל כך לא רוצה לקבל מאבא שלי את העזרה שהוא כל כך רוצה לתת לי?

"לא יודעת", אמרתי, כי באמת לא ידעתי. לא ידעתי גם למה סירבתי לחברים ולבני המשפחה שהציעו לעזור לי להעביר את הדירה שעזבתי, ולמה התעקשתי להוריד לגמרי לבד 15 ארגזים, מיטה זוגית, שני שולחנות, שתי שידות ושלושה עציצים מהקומה השלישית. או למה לא ביקשתי עזרה כשעשיתי לבדי במשך כמעט חודש - שעלה לי בבריאות נפשית ופיזית - עבודה של ארבעה אנשים. או למה כילדה הייתי עונה "תודה, סבתא, לא צריך" כשהיא הייתה מוציאה מהכיס 50 שקל, ולמה תמיד התעקשתי לארגן מסיבות יום הולדת לבד וארוחות ערב לבד, לטוס לחו"ל לבד, ואם אפשר אז גם להגיע לנמל התעופה לבד.

 עצמאות קיצונית (צילום: אילי פארי )
צילום: אילי פארי

אבא שאל למה אני לא מקבלת את העזרה שהוא מציע, ולא ידעתי. למה התעקשתי להוריד לגמרי לבד 15 ארגזים, מיטה זוגית, שני שולחנות, שתי שידות ושלושה עציצים מהקומה השלישית?

המשכתי לחשוב על זה גם אחרי שאבא ואני נפרדנו בחיבוק ונשיקה (הוא הציע לעזור לי להתארגן בדירה. נחשו מה אמרתי). התחלתי לסדר את הבית, לנקות ולבשל, וכשהמחשבה סירבה להיעלם נזכרתי בפוסט שקראתי פעם בפייסבוק ונחקק לי בזיכרון: "חוסר היכולת לקבל תמיכה מאחרים הוא תגובה לטראומה בעברך. ההתניה שאומרת 'אני לא צריכה אף אחד, אני פשוט אעשה הכל לבד' היא טקטיקת הישרדות. ​​עצמאות קיצונית היא סוגיה של חוסר אמון".

אני לא אוהבת להדביק לעצמי אבחנות פסיכולוגיות ובטח שלא טראומות, אבל פתאום תהיתי: מה אם כל ה"לבד" הזה שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי באמת יושב על איזו טראומה? יכול להיות שברירת המחדל שלי - להגיד לא לכל הושטת יד, ולא לבקש את היד הזו גם כשאני ממש צריכה אותה - היא פשוט תוצר של חוויות שעברתי?

מתוך השאלה ההיא נולדה הכתבה הזאת. במהלך העבודה עליה למדתי שלנטייה הזאת שלי יש מאפיינים מובהקים, ולמדתי גם שאני לא לבד אלא חלק מקבוצה, ושאפילו יש לה שם: היפר-עצמאיים.

והעיקר לא לבקש כלל

במאמר שפרסמה לפני כשנה הגדירה ד"ר איימי מרשל, פסיכולוגית קלינית אמריקאית, את המסגרת הנפשית של ההיפר-עצמאות. "עצמאות היא המסוגלות לדאוג לעצמך. מדובר ביסוד בסיסי בחיי אדם בוגר, שמסוגל לקבוע לעצמו פגישות, להשלים משימות ולדאוג לסביבת חיים בריאה", כתבה ד"ר מרשל לאתר Verywell Mind. "כשהצורך להיות עצמאי מגיע לקיצון לא בריא, מדובר בהיפר-עצמאות. אותם אנשים יימנעו מבקשת עזרה או תמיכה באופן מזיק".

לדברי ד"ר מרשל, האדם ההיפר-עצמאי נוטה להישגיות יתר, והיא מובילה לעומס משימות עד לנקודת קריסה; לקושי בכניסה למערכות יחסים, שנובע מחוסר היכולת לשחרר מהנפרדות בקשר; ולבעיות בניהול מערכות יחסים ארוכות טווח, שמקורן בקושי להיפתח ולהסיר מגננות באופן מלא. ההיפר-עצמאות, אומרת מרשל, מתבטאת בין השאר בדיסקרטיות יתר, חוסר אמון, חרדה, חוסר סבלנות לצורך של אחרים להיתמך, וכמובן - סירוב גורף לכל בקשה או הצעה לעזרה ולכל האצלת סמכויות. לא נעים לי להודות עד כמה כל זה מתאר אותי.

 עצמאות קיצונית (צילום: באדיבות המצולם)
צילום: באדיבות המצולם

רועי סמנה, פסיכולוג קליני: "עצמאות קיצונית יכולה להיות תגובה לפחד מפגיעה או מנטישה. 'למדתי שאני לא יכול לסמוך על העולם או על אנשים, אז עדיף שאעשה את הדברים בעצמי'"

למצוא כותרת לבעיות של עצמך זה לא הכי נעים, אבל כן מסדר את הראש. הצעד המתבקש הבא היה לצאת מהארון (שהרכבתי לבד), ובערך שעתיים אחרי שהצפתי את העניין באינסטגרם הפכתי לחלק מקהילה. מספר התגובות שקיבלתי, גם מאנשים שאני לא מכירה, הימם אותי. אחד סיפר על ריב עם חברה שהציעה לקחת אותו מנתב"ג, אחר כתב שנפרד מבת זוג שביקשה לעזור לו במעבר דירה. חבר במצב כלכלי מורכב סיפר על סירוב פתולוגי לעזרה מההורים, ומכרה דיברה על שבועיים של עבודה פיזית סולו שעלתה לה בבריאות פיזית.

מרוב סיפורי אימה על סירובים מפוארים ומטחי גאווה של "אני עושה הכל לבד", נזכרתי בסבתא ברכה. לא בגלל 50 השקלים, אלא כי גם היא תמיד עשתה ועושה הכל לבד. פתאום תהיתי אם ייתכן שזה שיט תורשתי.

סבתא, מה קורה, אני כותבת כתבה על עצמאות קיצונית. אני מרגישה שאת די המלכה של הדבר הזה.
"נו".

מה "נו"? את מסכימה?
"כן".

אני חושבת שאולי ירשתי את זה ממך. מאיפה את הבאת את זה?
"אני חושבת שאבא שלי היה כזה. הוא ממש היה סוליסט, לא ביקש עזרה מאף אחד".

ואת פינית לא מזמן מחסן שלם לגמרי לבד.
"היה שם ציוד שאני מכירה וידעתי מה אני צריכה ומה לא. מי יכול לסדר מחסן שרק אני יודעת מה יש בו? מי יכול לעזור לי?".

אני, אמא. לא חסר.
"לא הייתה לי סבלנות להסביר איך ומה לעשות, וגם לא הייתי יכולה לראות מה את עושה. אני הייתי צריכה לטפל בזה, לא את".

היית חולה, סחבת שם איזה 300 ארגזים, ואת כבר לא צעירה. אני לא מזמן הלכתי עם 40 מעלות חום לקניות ודפקתי בישולים למרות שהציעו לי עזרה.
"אם לא היית יכולה, לא היית עושה את זה. כנראה ה'אני' שלך היה צריך את זה. מבחינתי, אם תיקחי לי את היכולת להעניק, להיות שם בשביל אחרים - אני ארגיש חסרת תועלת".

אבל למה בלי עזרה?
"אנשים לא צריכים להישען על אחרים. המהות של החיים היא שאדם יעשה כל מה שהוא יכול לבד".

למה?!
"למה שהנכדה שלי תבוא לעשות בשבילי את העבודה שלי? מה עם העבודה שלה? תשמעי, מאמי, ברגע שאת מתחילה לבקש עזרה - זה מוריד מהיוקרה שלך. אם את לא צריכה עזרה, את במיטבך".

אז את לא מבקשת עזרה כדי שהיוקרה שלך לא תיפגע?
"בפעמים הבודדות שביקשתי עזרה, או שלא קיבלתי אותה או שהייתי צריכה לחכות שיתפנו אליי. אז הגעתי למסקנה שאני מדברת עליה: לעשות לבד. לא לבקש כלום".

אז מדובר פה באכזבה שנבנתה כשביקשת עזרה ולא קיבלת.
"יש מצב, האכזבה תמיד הייתה נורא גדולה. כשאת צריכה עזרה ולא נותנים לך זה מכעיס, וזה בעיקר גורם לך לא לסמוך על אנשים בעתיד. המסקנה שלי הייתה לא לבקש, לא לגלות את הקלפים. אף אחד לא צריך לדעת אם אני צריכה עזרה. עדיף להראות שאת מסתדרת".

זה די עצוב.
"זה גורלם של אנשים שמאוד רוצים להיות עצמאיים ולשלוט בחיים שלהם לבד. אני מעדיפה את זה על פני להתלונן ולבקש עזרה כל הזמן. תעזרו לי כשאני אבקש".

אבל את לא מבקשת.
"חכי בסבלנות, אולי יום אחד".

שאינו תלוי בדבר

אוקיי, אז משהו תורשתי-משפחתי זה הסבר אחד. אבל אבא של סבתי הגיע מהשואה, ואם היא באמת אימצה את ההתנהגות שלו, זה כבר מתחבר לעניין הטראומה שקראתי עליו במקרה ברשת, ושחוזר גם אצל ד"ר מרשל. "היפר-עצמאות יכולה להתפתח מטראומות שונות", כותבת מרשל. "ההיפר-עצמאיים הטראומטיים עשויים להאמין שלא מגיעה להם עזרה או תמיכה מאחרים; עצמאות יתר יכולה להיווצר מהזנחה, מתקופות שבהן העצמאי הרגיש שהצרכים שלו לא באים לידי מימוש או מהתעללות שפגעה ביכולת לבקש עזרה. עצמאות יתר יכולה במקרים מסוימים להיות דרך התמודדות עם אי-ודאות וניסיון להחזיר תחושת שליטה שאבדה. בכל מקרה, מדובר בצורת ביטוי קיצונית של עצמאות, שעלולה להוביל לבעיות אישיותיות ובין-אישיות".

 עצמאות קיצונית (צילום: אילי פארי )
צילום: אילי פארי

אולי ירשתי את זה? סבתא ברכה מספרת: "בפעמים הבודדות שביקשתי עזרה, לא קיבלתי אותה או שהייתי צריכה לחכות שיתפנו אליי. אז הגעתי למסקנה: לא לבקש כלום"

מאיזו טראומה אני כבר סובלת? הדבר היחיד שעלה בדעתי בהקשר הזה הוא הגירושים של הוריי, אם כי מעולם לא ראיתי בהם אירוע טראומטי. כבר הייתי על סף תנועת יד מבטלת והשמעת צליל meh, כשפתאום זה צף גם אצל אחרים שדיברתי איתם.

אחד מהם הוא רעי סולש (34), שמגדיר את עצמו עצמאי קיצוני ("לאללה"). "בכל תחום בחיים שלי, מאז ומתמיד, הייתי עושה הכל לבד", מספר סולש. "חברי ילדות ומשפחה כבר די רגילים לזה, זו הדמות שלי, אבל במערכות יחסים זה תמיד עורר משברים. מה גם שתמיד פסלתי על הסף את האפשרות ללכת לטיפול, עד שהגעתי לנקודת קיצון".

מה קרה?
"קפצתי מקשר רעיל אחד לאחר, לא ידעתי מה אני עושה מבחינה מקצועית והייתי בהרבה ספקות ואי-ודאות. נכנסתי לתקופה של חוסר שינה, היו שבועות שלא ישנתי חמישה ימים ברצף. התחלתי לקחת כדורי שינה מאוד חזקים, ושתביני, אני לא לוקח תרופות בחיים. אקמול לא לקחתי 12 שנה. רק כשהרגשתי שאני על סף התקף לב החלטתי לבקש עזרה נפשית".

נשמע שגם אז זה היה בקושי.
"אני פשוט לא רוצה להיות תלוי באף אחד. היו פעמים שפניתי לחברים כדי לקבל עזרה, אבל ברגע שאנשים מתחילים להגיד לי 'אולי כן, אולי לא', אני ישר מתחיל להרגיש את התלות ולא רוצה את זה. עדיף לעשות הכל לבד. ייקח לי שעתיים–שלוש יותר, אבל לפחות אני אעשה את זה בזמן שלי, בקצב שלי ובתנאים שלי".

אתה זוכר איזה רגע מכונן של לבקש עזרה ולא לקבל?
"זה תמיד מגיע לענייני הגירושים של ההורים. מגיל מאוד קטן הייתי עצמאי, פשוט כי המצב הכריח - אם זה לעבוד מגיל מאוד מוקדם או פשוט להסתדר. זה לא שהרגשתי שההורים שלי לא שם, אבל הייתי ילד ולא ממש ידעתי להתמודד עם הסיטואציה. הרי ילד לא באמת חושב על מה שקורה, הוא פשוט מתפקד, והתפקוד שלי היה 'אני לא באמת צריך אף אחד, אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה'".

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Rei Solash | רעי סולש (@rei.solash)

 

רעי סולש, עצמאי קיצוני ("לאללה"): "זה תמיד מגיע לגירושים של ההורים. מגיל מאוד קטן הייתי עצמאי, פשוט כי המצב הכריח - אם זה לעבוד מגיל מאוד מוקדם או פשוט להסתדר"

הסוגיה עלתה מיד גם עם רובי (שם בדוי), בן 33 מתל אביב, שפנה אליי באינסטגרם. "מאז ומתמיד ניסיתי להיות עצמאי, ואני מניח שזה קשור להורים הגרושים שלי", הוא אומר. "ראיתי את אמא תלויה באבא ואיך זה השפיע על מאזן הכוחות ביניהם. אני תמיד סירבתי להיות תלוי במישהו אחר, גם אם זה פוגע בי. אני לא מבקש עזרה, וכשמציעים לי אני מרגיש רע עם זה. תמיד יש לי תחושה שלא צריך להטריד אחרים, שאם אתה לא יכול להסתדר לבד אז זה מוריד מהערך שלך".

איך הסביבה מגיבה לסירובים שלך?
"תמיד בכעס. רק כמבוגר הבנתי שלא לתת לאנשים קרובים לעזור לך גורם להם לכעס, לתחושות לא נעימות. פעם האקסית שלי הציעה לבוא לקחת אותי כשהאוטו היה במוסך, ואני אמרתי מה פתאום, נסעתי ברכבת, הלכתי ברגל חצי שעה ולקחתי את הרכב של אחותי רק כדי להחזיר אותו למחרת בבוקר. עשיתי הכל כדי להפריע כמה שפחות, וזה מאוד הכעיס אותה. אז הבנתי שהאדם שמציע עזרה עלול להיפגע כשמסרבים, והיום אני לפעמים נותן לחברים ובני משפחה לעזור בדברים קטנים, רק כדי שירגישו שיש להם משמעות בחיים שלי. אני רואה איזה אושר יש להם על הפנים כשאני אומר כן, וזה שווה את זה. אבל לבקש עזרה זה עדיין דבר שאני כמעט לא עושה".

אתה חי בשלום עם התכונה הזו או שזה מקשה עליך? אתה אוהב את זה בעצמך?
"פעם מאוד אהבתי את זה, אבל כשהתחלתי טיפול פסיכולוגי הבנתי שזאת יותר בעיה מאשר דבר חיובי. אתה בעצם סוגר את עצמך בפני מי שאוהב אותך, יוצר ריחוק. אני מנסה לשנות את זה, אבל זה מאבק תמידי בין תחושת חוסר הנעימות לבין ההבנה שזה חשוב לצד השני. עם הזמן אני מתחיל לחשוב שלהיות תלוי רק בעצמי זה סוג של בדידות, והרי לכל קרב עדיף לא לבוא לבד". 

לא תסמוך

רועי סמנה, פסיכולוג קליני, מדגיש שהבעיה אינה בנטייה להסתדר לבד, אלא במופע הקיצוני שלה. "הסתמכות עצמית ועצמאות יכולות להיות חיוביות", אומר סמנה. "כל הורה בריא מעודד את הילד שלו לפתח בהדרגה עצמאות ולהיות מסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו – למשל לעזוב את הבית בגיל מסוים. עד פה הכל בסדר, אבל כמו כל תכונה אנושית, דברים מסתבכים כשלוקחים אותה לקצה".

מסתבכים באיזה מובן?
"תלות עלולה להיתפס כמילה גסה בחברה של היום. אחד הדברים שאני פוגש בתור פסיכולוג זה פחד מלהיות תלוי באחרים, למרות שבתכלס כולנו תלויים. אבל נורא קשה לנו להכיר בזה".

ומשם מגיע הצורך לעשות הכל לבד?
"עצמאות קיצונית היא סוג של הגנה שיכולה להיות תגובה לפחד מפגיעה או מנטישה, דבר שמתפתח לפעמים בעקבות התנסות קשה. 'למדתי שאני לא יכול לסמוך על העולם או על אנשים, אז עדיף שאעשה את הדברים בעצמי'. אם אתה סומך על אחרים - יכול להיות שלא תמצא זרוע מושטת, ולכן עדיף שלא תזדקק".

אם כבר מדברים על קיצוניות, אולי זה עדיף מתלותיות יתר.
"מובן שאנחנו לא מעודדים אנשים להיות תלותיים לחלוטין, אבל אדם שלא מכיר בתלות שלו הופך להיות מערכת סגורה, וזה מעכב התפתחות. אם אני לא סופג השפעות מבחוץ או לא נותן לאנשים לתת לי, אני נכנס למערכות יחסים לא הדדיות ואני לא מתפתח אלא נשאר במקום". 

כמטפל אתה פוגש היפר-עצמאיים, או שגם אתה נחשב בעיניהם כעזרה שהם לא מעוניינים בה?
"הם לא ימהרו לפנות לטיפול, אבל הם עדיין יגיעו - כי זה קשור לילדים, כי בת הזוג התעקשה. מרצונם הם יגיעו רק בעיצומו של משבר. מבחינתם זו תהיה הרמת ידיים שמלווה בהרבה קושי, גם עבור אנשים שהם קיצוניים פחות. התלות מאתגרת עבור כולנו, ועצם ההגעה לטיפול מעוררת חרדות מפגיעה ומנטישה. המטופל מביא את עצמו חשוף, והרבה פעמים זה נחווה משפיל ומסוכן ברמה כזו או אחרת".

אולי יש פה היבט תרבותי. החברה שאנחנו חיים בה מקדשת את הלעשות לבד הזה.
"מבחינה תרבותית אנחנו לגמרי מעודדים עצמאות קיצונית, בטח אצל גברים. אפשר לראות את זה בקולנוע עם דמויות כמו רמבו או ג'יימס בונד, וגם בסיפורי הצלחה שמקבלים תשומת לב מיוחדת בחברה המערבית, 'הוא עשה את ההון שלו בעשר אצבעות'. ההשקפה הקפיטליסטית-אמריקאית היא שכל אחד יכול לעשות הכל - רק צריך להאמין בעצמך ולעבוד קשה. זה לא קשור למקום שבו נולדת או מי היו ההורים שלך. אתה עצמאי לגמרי, וכל מי שאתה תלוי בו הוא אתה עצמך. זו פנטזיה נחמדה, רק שהיא לא ממש תופסת במציאות".

 עצמאות קיצונית (צילום: אילי פארי )
צילום: אילי פארי

היפר-עצמאות, כותבת ד"ר איימי מרשל, מתבטא בדיסקרטיות יתר, חוסר אמון, חרדה וחוסר סבלנות לצורך של אחרים להיתמך. לא נעים לי להודות עד כמה כל זה מתאר אותי

ד"ר שואן ז'או, פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת סטנפורד, חוקרת סוגיות של מתן וקבלת עזרה. במאמר האחרון שלה בנושא, שפורסם בכתב העת Psychological Science, היא כותבת שאחת הסיבות להימנעות מבקשת עזרה היא פקפוק בנכונותם של אחרים לעזור לנו. "כשאנשים זקוקים לעזרה הם נוטים להתמקד בדאגות ובחששות שלהם, ומתקשים לראות שאנשים סביבם נכונים לעזור להם. יש הבדל מהותי באופן שבו מבקשי העזרה והעוזרים הפוטנציאליים רואים את האירוע", אמרה בריאיון לחדשות סטנפורד. "ערכנו ניסויים שבהם אנשים ביקשו והציעו עזרה, או נזכרו בחוויות כאלו. ראינו באופן עקבי שמבקשי עזרה פקפקו ברצונם של זרים וחברים לעזור, העריכו יתר על המידה את חוסר הנוחות שהבקשה גורמת להם, והיו מוטרדים מהאפשרות שהבקשות יידחו. אלא שרובנו רוצים לחולל שינוי חיובי בחיים של אחרים. עשרות מחקרים מראים שאנשים מרגישים שמחים יותר אחרי פעולות של נתינה". 

לבד זה לגמרי חופשי

"אני לא מסוגלת להאציל סמכויות", אומרת לי אנאי סאלם, בת 25 מירושלים, על המניע להיפר-עצמאות שלה. "אני לא סומכת על אנשים אחרים שיעשו את העבודה כמו שצריך, ואני יודעת שרק אם אעשה אותה בעצמי אוכל להיות בטוחה שהכל נעשה".

זה תמיד היה ככה?
"קשה לי להצביע על הרגע שבו שמתי לב לעצמאות הקיצונית שלי, והאמת היא שגם לא חשבתי על זה ככה. אני פשוט רגילה לעשות דברים בעצמי, זו הדרך שאני מכירה ויודעת. כילדה ראיתי מודל של משפחות שבהן האמא נשארת בבית ומכינה אוכל והאבא מפרנס, והבנתי שאני חייבת לעשות הכל בעצמי כדי לפלס דרך אל מחוץ למגבלות המודל הקלאסי".

איך זה מתבטא ביום-יום שלך?
"כשהייתי סטודנטית לאומנות עבדתי על תערוכה, והייתי צריכה לסחוב 30 רפסודות עץ, לשבור אותן, לצבוע אותן ולהציב אותן ביחד. עבדתי כל יום מהבוקר עד הלילה, ותוך כדי עבודה נהייתי ממש חולה. המשכתי לעבוד למרות שסטודנטים הציעו לי עזרה, סירבתי כי הרגשתי כאילו אומרים לי, 'את לא יכולה לעשות את זה לבד'. נשחקתי לחלוטין, הגוף שלי כאב שבועות".

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Anai Salem (@anai_salem)

אנאי סאלם: "אני לא מסוגלת להאציל סמכויות. אני לא סומכת על אחרים שיעשו את העבודה כמו שצריך, ואני יודעת שרק אם אעשה אותה בעצמי אהיה בטוחה שהכל נעשה"

מה עושים כדי שלא להגיע למצבים כאלה? מתחילים לבקש קצת עזרה, ובעיקר מפנימים את החסרונות של התכונה שאנחנו נוטים לקדש. "אני מעריך שעצמאי קיצוני יעריך את מה שטוב באופי שלו, אבל הוא כן הוא צריך לשקול לעשות שם איזה שינוי ולפתוח את עצמו לעוד אפשרויות", אומר סמנה. "כשאתה יכול רק לעזור ולא להיעזר, התוצאה היא חיים בתוך המעגל הסגור של העצמי".

אז פתאום כן לבקש עזרה?
"אני לא מאמין בשינויים של 180 מעלות, אז בואי נשאף לשינוי של 5–10 מעלות. אני מניח שאם מישהו יקרא את התוכן הזה ויהרהר בו, זה כי משהו מטריד אותו ויש לו סימני שאלה. שווה לו לשקול אם הוא יכול לעשות איזשהו שינוי. אדם נורא עצמאי לא יהפוך ברגע לאדם נורא תלותי, למרות שזה הפחד. אבל כן אפשר לבקש עזרה במשהו קטן ולראות איך מרגישים ומה מתעורר".

כשהריאיון עם סמנה הסתיים חיכתה לי בוואטסאפ הקלטה מסבתא ברכה. "מאמי", היא אמרה בקול הצייצני שלה, "לאבד את העצמאות ואת החופש שלך זה דבר מאוד קשה. אם את יכולה לעשות דברים לבד, ביכולות שלך - תעשי את זה. זה החופש האמיתי, תמיד תזכרי את זה". 

זוכרת. ואני זוכרת גם איך לא מזמן חטפתי שפעת שהשכיבה אותי במיטה לשבועיים, ומי שהיה אז בן זוגי הציע שוב ושוב להכין לי תה או מרק ו"לדאוג להכל", ולא הבין למה אני מסרבת. כעבור שבוע התחלתי להבריא, אבל הוא כבר נדבק ממני ונפל למשכב. בשלב הזה היה רגע שהוא ביקש ממני להכין לו תה; כמובן לא חשבתי פעמיים לפני שקמתי והכנתי, וכשחיכיתי שהמים ירתחו הבנתי פתאום שזה בדיוק העניין: שזה מובן מאליו. שברור שהוא מבקש, וברור שאני נענית. אז את מבינה, סבתא, גם את זה אני זוכרת.