לפני אי אלו שנים איתרע מזלי להיקלע לדיכאון. סיטואציה עגומה שממנה נחלצתי, כמקובל, בעזרת אנשי מקצוע, משפחה וחברים. כל העניין הגיע לי די בהפתעה מאחר שסתר למדי את תפיסת העצמי שלי כאדם חזק ומרים, גם אם מעט חרדתי (כמובן ששני אלו יכולים לדור בכפיפה אחת, לקח לי זמן להבין את זה). ערב אחד, כשישבתי עם חברות ותקשרתי החוצה את מצבי הרגשי - כפי שמומלץ מאוד לעשות - יצא לי לתהות איך זה קרה דווקא לי, מכולם. חברותיי הביטו בי בהפתעה מהולה ברחמים ואמרו: "מה זאת אומרת, הכי מתאים לך דיכאון". לא לא, הזכרתי להן את היותי אני, בעוד הן מסבירות לי באיטיות למה לא היה ספק בכלל, לכל מי שמכיר אותי, שאני מועדת לגלישה נפשית זו או אחרת. "זה היה רק עניין של זמן", לטענתן.
הלם. מי חשב בכלל? איך דבר כל כך גלוי לעין, מסתבר, הצליח לחמוק ממני? איך נוצר אצלי רושם כל כך שגוי לגבי האישיות שלי, ובאילו עוד אופנים הוא בא לידי ביטוי? כמה נמוכה המודעות העצמית שלי ומה זה אומר לגבי סיכויי התקבלותי ל"האח הגדול"?
לכולנו יש נקודות עיוורון. בליינדספוטס, כמו שנהוג לקרוא להן. שטחים מתים בראייה שלנו, שבמובנם הפרקטי מתייחסים לאזורים שאנחנו לא יכולים לראות במראה של המכונית – ובמובנם הנפשי לכל הדברים שאנחנו לא רואים בעצמנו. גם לבעלי המודעות העצמית הגדולים ביותר יש בליינדספוטס, ולכן אולי זו העת לסיים את ההתעליינות בנוגע לחוסר מודעותו של הזולת ולהתבונן קצת פנימה: מה הבליינדספוטס שלנו? מה הדבר הגדול שאנחנו – אנשים רגישים, אכולי ספק עצמי, נוברים באופן אובססיבי – מפספסים בעצמנו בזמן שאנחנו מנתחים בכזה ביטחון אישיות של אחרים?
לעתים זאת התנהגות שבולטת נורא לאחרים ולך לא – דיבור בקול רם או נטייה לקטוע אחרים. מצידך ניהלת שיחה, מבחינתם שוב היית האדם שלא נותן לאף אחד להשלים משפט. אגב, אלו התנהגויות שבולטות במיוחד כשמצלמים אתכם. מספיק לראות את עצמכם פעם אחת בסרט חתונה של חברים על מנת לפתח שנאה עצמית וסרבול גופני כתוצאה מעודף מודעות. יש לי חברה שאמרה לי שאני בטוחה שאני טיפוס נוח ומרצה, אבל שבמציאות אני סתם מפחדת מעימותים ומוציאה את זה בביקורתיות ופאסיב אגרסיב, היא טועה לחלוטין וכמובן שסגרתי את זה במשפט הפאסיב אגרסיבי והמפחד מעימותים "נסכים שלא להסכים, שיהיה לך יום נפלא".
לפעמים אנחנו עיוורים כלפי תכונות או דפוסים שהכרה בהם עלולה לסדוק את שלמות אישיותנו, הם מאיימים עלינו עד כדי כך שאנחנו מעדיפים לחוס על עצמנו ולהדחיק, להלך בזהירות מסביב לפיל הזה בנפש. לגיטימי, אולי אפילו בריא. מי אמר שאנחנו צריכים להכיר את עצמנו עד כדי כך טוב? אולי עדיף לאנשים להיות ביחסי שלום שלום עם עצמם, הרי מודעות יתר היא כר פורה לנוירוטיות, לחוסר ביטחון עצמי ולאכילת ראש. מצד שני, הבליינדספוטס שלנו יכולים להיות לא רק מנגנון הגנה, אלא גם מכשול: זה שמונע מאיתנו מלהגשים את המטרות שלנו ולממש את עצמנו, כי אנחנו תמיד מתרסקים על אותה אבן שבכלל לא ידענו שמונחת שם.
ברצינות, זה מה שאתם חושבים עליי?
לכתוב על בליינדספוטס זה עניין די מלחיץ. קשה שלא להיכנס להלך רוח פרנואידי, להסתובב בבעתה במשרד בידיעה שכולם יודעים עליך משהו שאתה לא, שכולם רואים את עלה הפטרוזיליה הענק שתקוע לך בין השיניים. פער הפתטיות, קראנו לזה פעם. האם אנחנו רוצים שמישהו יחשוף בפנינו את קיומה של הפטרוזיליה המטאפורית הזאת, או שבכלל עדיף שלא?
בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה על אותנטיות. אפשר לקשר את זה לריאליטי או לטראמפ או לניו אייג' בשלל אופנים לא מעניינים, אבל אפשר להסכים שאם לפני עשור התכונה הנחשקת הייתה כריזמה (נגיד, אובמה), כיום אנחנו יותר בעניין של אמת. כלומר, מעדיפים להתמודד עם חוסר המושלמות שלנו, כל עוד אנחנו אנחנו. אבל שיח האמת הוא משעמם, בכנות, הרי אף אחד בחיים לא יהיה אותנטי עד הסוף, ואם כן אז הוא יהיה אדם איום ונורא. אנחנו לא צריכים לגלות את הבליינדספוטס שלנו כדי להיות בני אדם אותנטיים יותר, אלא בשביל הסיכוי שהיכרות מעמיקה יותר עם עצמנו תסיע לנו להפוך למאושרים, שלווים או מצליחים יותר.
כאנשים מודעים אנחנו נוטים לחפש פגמים בעצמנו ואפילו מפלרטטים עם הבליינדספוטס שלנו, אבל לשמוע עליהן ממישהו אחר זה לא קל. הפתעה, הכחשה, אימה, איבה, השלמה ושכחה. ששת שלבי ההתוודעות לבליינדספוט, שאולי חוויתם אם יצא לכם פעם לקבל בטעות מייל או מסרון רכילותי מרושע עליכם, כזה שיועד למישהו אחר אבל המוען שיגר בטעות אליכם. ברגע שאחרי, הלומים, אתם חושבים: מה עושים עם המידע הזה? שוכחים שזה קרה? מפנימים ומנסים להשתפר? איך ממשיכים מכאן?
אפליקציות כמו "סיקרט", "סרחה" וכמובן, "בליינדספוט" – האפליקציה הכושלת של דור רפאלי - אפשרו לנו לומר לאנשים באנונימיות את כל מה שאנחנו חושבים עליהם. אנשים רצו לומר דברים לאחרים, אחרים רצו שאנשים יגידו להם דברים. ההתענגות לא הייתה רק משליחת הודעה אכזרית בעילום שם למכר, אלא גם מקבלת ההודעות האלה, מרושעות ככל שיהיו. כי לכולנו יש את הפנטזיה להיות בלוויה של עצמנו, גם אם היא עלולה לכלול אנשים ששונאים אותנו וצרור עלבונות. העלבונות האלה לא יהיו בהכרח הבליינדספוטס שלנו, אבל חלקם אולי כן. איך תדעו? אתם תדעו. בין ערימות הרפש תהיה מילה אחת שתשרוף לכם, זה זה.
לאהוב את עצמנו בשביל לשרוד
הבליינדספוטס שלנו יכולים להקיף שלל תחומים. למשל, פיזיים. זה ברור לכם שאף אחד לא באמת יודע איך הוא נראה, נכון? כששאלתי חברה מה היא חושבת על הנושא, היא אמרה שבליינדספוט זה בכל פעם שהיא פותחת בטעות את מצלמת האייפון על מצב סלפי. איזו בהלה. מאחר שרוב היום אנחנו לא מבלים מול מראות, אנחנו מדמיינים את עצמנו דרך שלל פילטרים מרככי הופעה, גיל ופגמים. קמפיין עבר מעצים של "דאב" טען שאנחנו יותר יפות ממה שאנחנו חושבות. עובדתית, זה לא נכון. כולם בטוחים שהם נראים טוב יותר ממה שהם באמת. אנחנו חושבים שאנחנו נראים כמו בפילטר היופי בסנאפצ'אט: שני פסיכולוגים אמריקאים הראו לאנשים תמונות של עצמם, חלקן מרוטשות בפוטושופ וחלקן לא. כשהם ביקשו מהנחקרים לזהות את התמונה האמיתית של עצמם, כמעט כולם בחרו במרוטשת.
סביר להניח שיש הבדל בין רמות ההכחשה, אבל הנטייה הכללית היא להחמיא לעצמנו. האדרה עצמית מסייעת לנו לשמר את הערך העצמי שלנו, וזה לא כולל רק מראה אלא גם תכונות אישיותיות אחרות כמו כישרון או חכמה. אנחנו נוטים לסנן את המידע הלא מחמיא הקשור בנו ולהתמקד ביתרונות. זה אמנם מגיע בדרגות שונות שחלקן יכולות להפוך להרסניות או סתם מנותקות לחלוטין מהמציאות - כפי שראינו בשלל אודישנים ל"כוכב נולד" לאורך השנים - אבל בסופו של דבר מדובר במהלך נפשי חיוני. אין פרקטיקה הישרדותית יותר מאשר לאהוב את עצמנו, אפילו קצת.
הבליינדספוטים הרגשיים ברורים לנו מאליהם. כלומר, אצל אחרים. אנחנו מתכוונים אליהם בכל פעם שאנחנו מרכלים על כישלונותיו של הזולת: למה הוא לא מוצא זוגיות, למה היא לא מצליחה להתקדם בקריירה, למה הכל תמיד מתפרק להם. נורא קל לנתח בעיות של אחרים, כי במבט מבחוץ הכל ברור יותר ומתגבש לכדי דפוסים חוזרים. אנחנו נהנים לדוש בחסרונותיהם של אנשים, ואם מדובר בחברה קרובה אז גם לספר לה עליהם בפירוט, אולי באיזה אינטרוונשן קטן (גם בנים עושים את זה? ספרו לנו בתגובות). בתשעים אחוז מהפעמים זה נגמר בריב ובמאה אחוז מהפעמים זה לא באמת משנה כלום, כי בליינדספוטים רגשיים נוטים להיות סבוכים יותר. בניגוד לפיזי ("היי, יש לך ריח רע מהפה", "היי, אתה מדבר קרוב מדי כשאתה עם אנשים וזה לא נעים", "היי, מצב שלא שמת לב אבל צמחה לך רגל בגב"), שלרוב פתיר די בקלות למי שמעוניין בכך, הרגשי קשיח יותר. יש תכונות שאפשר לעבוד עליהן – שליליות למשל, שלפעמים עצם המודעות אליה מרככת אותה - אבל יש גם תכונות יסוד שהן חלק ממך ולא תצליח לשנות.
פעמים רבות בליינדספוטס הם עניין בין דורי. אנשים בני ארבעים מזהים בליינדספוטס של בני עשרים כי הם עברו בדיוק את אותו הדבר, הם יודעים איך זה ייגמר ובדיוק לאיזה בורות אנשים ייפלו בדרך. כמובן שעדיף לא לומר כלום, כי הבליינדספוט שלך כאדם בן ארבעים זה שאתה לא מבין שאתה מבוגר וטרחן וחושב שאתה יודע הכל. זאת מלכודת שעדיף לעקוף כי גם ככה אף אחד לא יקשיב לכם, תנו לאנשים לעבור את הסיבוב שלהם בעולם.
בליינדספוט נפוץ נוסף הוא זה האידיאולוגי. אתם מכירים את זה, החברים שיברכו את ידידם המוסלמי ב"רמדאן כרים" נרגש ויבוזו לאנשים שצמים ביום כיפור. ברוב המקרים סתם מדובר בהשטחת דיונים מורכבים מדי (נפוץ בטוקבקים של ימנים), כי עיוורון אידיאולוגי אמיתי נובע מפער ידע או פער אמפתי. נגיד, אדם שלא מסכים שיש עדיין אפליה בין אשכנזים למזרחים לא יודע מספיק על הנושא, ואדם שחושב שהצלחתו לא קשורה למוצא שלו, למצב הכלכלי של משפחתו ולעובדה שיש או אין לו דירת ירושה – לוקה בעיוורון פריבילגי. אבל גם אם כולם ידעו כל מה שיש לדעת על, נגיד, פונדקאות או מעגל הזנות או תעשיית המוצרים מהחי, עדיין יהיו דעות שונות. "קירות שקופים", של טל גלבוע ורועי שפרניק, שמציג בפנינו את האמת על תעשיית המזון מן החי, יכול לפתור את פערי הידע, אבל גם אם כולם יראו את כל סרטוני גריסת האפרוחים בעולם, עדיין יהיו אנשים שיאכלו חיות. הסיבה היא שכל אחד מאיתנו רואה את העולם דרך משקפיים שונים, סט ערכים אחר וכן, גם דרך דעות קדומות, גם אם אנחנו מאוד רוצים להאמין שאנחנו לא.
פרפקציוניסט או איטי? ביישן או פשוט סנוב?
יש כמה טכניקות שיכולות לסייע לנו לחשוף את הבליינדספוטים שלנו, אם החלטנו ללכת על זה. שני פסיכולוגים בשם הארי אינגראם וג'ו לופט בנו מודל בשם "חלון ג'והארי". עקרונית מה שצריך לעשות במסגרתו זה לבחור חבר קרוב ונחמד, ולשבת איתו למשחק שתייה קטן (לא באמת חייבים שתייה). את/ה והחבר בוחרים תיאורים שונים (במודל יש 56, שכוללים "מקבל", "אמיץ", "ביישן", "חברותי" ועוד, אפשר למצוא את הרשימה המלאה בויקיפדיה אבל מומלץ לבנות אחת משלכם). החבר בוחר את התיאורים שלדעתו מתאימים לכם, אתם בוחרים את התיאורים שלדעתכם מתאימים לכם וביחד אתם ממיינים את כלל התיאורים שבחרתם לטבלה שמורכבת מארבע עמודות: דברים שאני יודע ושיודעים עליי, דברים שאני יודע ואחרים לא יודעים עליי, דברים שאני לא יודע ויודעים ועליי, והלא מודע – דברים שייתכנו אבל אני לא יודע וגם לא יודעים עליי. כולם ביחד אמורים לייצג את האישיות השלמה שלנו.
רעיון נוסף הוא לקחת שבוע שבו אתם הנודניקים ששואלים כל יום חבר, אף פעם לא את אותו אחד פעמיים, "האם יש בי משהו שאני לא יודע ואתה כן?". מתחילים עם חברים קרובים אבל לא נרתעים מלעשות זאת גם עם זרים. יש כאלה שיוכלו לספק לכם תובנות מעניינות גם אחרי היכרות קלושה. שבירת מחסום הנימוס והלא נעים יכולה לשנות את התפיסה שלכם מהר יותר מכל דבר אחר.
יש גם לא מעט מבחני אישיות (הנה מיירס בריגס הכיפי, תיהנו) שקובעים את סוג האישיות שלך ואז גם מתאימים לו בליינדספוט, אבל האמת היא שבשביל עבודה עצמית אמיתית, אם דבר שכזה מעניין אתכם, עדיף פשוט ללכת לטיפול ממוקד. כזה שבאים אליו עם בעיה אמיתית ודרכו נקודות העיוורון שלכם כבר צפות לבד. זה, כמובן, פריבילגי ויקר, כיאה לאנשים שיש להם זמן להתעסק עם הבליינדספוטס שלהם ולהקדיש את חייהם לחקר האני.
האם יש בכלל טעם לגלות בליינדספוטס שאין לך איך לשנות? כנראה שכן. גם אם המודעות לא תעזור לשנות אותך, היא יכולה לעזור לך לשנות את הסביבה. לבחור חברים אחרים, עבודות אחרות, גורמי לחץ שונים. לפעמים אי אפשר לשנות את האבן בדרך, אבל אפשר לבחור דרך אחרת. כן, זה ניסוח ניו אייג'י והכתבה הזאת כפסע מלעלות בבלוג של מיכל צפיר אבל נו, גם אלו דברים שיש להכיר בהם.
בסופו של דבר, מה שלא תבחרו לעשות או שלא לעשות – זה יהיה סביר והגיוני. לכולנו יש רגשות שאנחנו מפחדים מהם וממש לא חייבים להפסיק עם זה, לא חייבים להאיר כל פינה בנפש כל הזמן. אבל כן שווה לדעת שמתישהו, כשזה יתאים או כשלא תהיה ברירה, נוכל לצלול פנימה ולצאת מהצד השני והכל יהיה בסדר גמור. או בדיוק אותו הדבר, רק עם פחות פחד אחד.