כשחייל מגלה שהוא לא יכול לירות

תחקיר זה נערך בסיוע שומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה

"אל תשימו עליי מדים זה מרגיש לי נוראי
אני לא מסוגל להסתכל על עצמי ככה בראי
תנו לי לנסות לסדר את כל השברים שבי".

את קטע השירה הזה כתב והעלה לפייסבוק עמית שער, יליד קיבוץ נירים שבעוטף עזה. באוגוסט שעבר הוא התגייס לגדוד ברדלס של חי"ר גבולות, חדור מוטיבציה לשרת ביחידה קרבית, אלא שבצבא חווה התפרצות של תסמינים פוסט טראומטיים. שער, 19, נולד בשנה שבה נורה הקאסם הראשון מרצועת עזה לישראל; הוא לא ידע מעולם מציאות אחרת. באפריל השנה שוחרר מצה"ל על סעיף נפשי.

"כילד דווקא לא סבלתי מחרדות. אחרי 'צוק איתן' היו לי דיכאונות בגלל אירוע שבו נהרגו שני אנשים מקיבוץ נירים שהכרתי אישית ולקח לי זמן להתאושש. הייתי בן 13, הייתה לי תגובה פוסט טראומטית, אבל זה לא המשיך והתאוששתי. רק כשהתגייסתי לצבא זה התפרץ שוב והיו לי פתאום התקפי חרדה והתקפי עצבים באופן יומיומי".

ידעת לשייך את זה למצב הביטחוני?
"כן, כי זה הגיע עם פלאשבקים מאירועים שזכורים לי. לפני הצבא לא היו לי פלאשבקים. מיד ידענו שזה זה, יש לי אבא פסיכולוג שמיד הבין".

מה בצבא מהווה טריגר להתפרצות?
"בעיקר התחושה. יש אווירה מאוד רצינית, אתה עושה מה שאומרים לך וזה מאוד לוחץ על אנשים שמגיעים ממקום כמו העוטף. מעבר לזה, יש הרבה אימונים ויש ירי, ואני פשוט לא יכולתי לירות. המפקדים דווקא גילו רגישות לנושא, היה עם מי לדבר, הבעיה היא המערכת הצבאית".

איך הרגשת עם לבישת מדים?
"זה משהו שהיו לי הרבה בעיות איתו. בתקופות הרעות, חיילים הסתובבו אצלנו בקיבוץ כל הזמן. לא שיש לי משהו נגדם, אבל זה מחזיר אחורה וזה היה לי קשה".

עשו לחבר'ה שלכם הכנה נפשית כלשהי לפני הגיוס?
"לא. עשיתי אימונים פיזיים, רציתי מאוד ללכת ללוחמה ושמחתי כשהתקבלתי לקרבי. גם לא חשבתי שיקרה משהו מבחינה נפשית, זה לא היה לי בראש. אבל ביום הראשון בצבא כבר קיבלתי את הכאפה שלי".

לאחר חודש וחצי ביחידה קרבית ומספר התקפים שחווה, שער ביקש לעבור יחידה. הוא שירת בחיל החינוך, בפיקוד דרום. "הרגשתי קצת הקלה, אבל עדיין היו התחושות הקשות - בצבא ולפעמים גם מחוץ לצבא. עדיין היו המסגרת והמדים".

איך אתה מרגיש עם ההחלטה לשחרר אותך אחרי תשעה חודשים?
"ניסיתי להישאר בכמה תפקידים, היו דילמות, אבל בסופו של דבר הסכמתי להשתחרר. אני שלם עם ההחלטה".

יש תסכול מההשלכות של המגורים בעוטף עזה?
"את הילדים שלי אעדיף לגדל במקום אחר, לפחות עד שיגיעו לגיל מסוים, בגלל המחיר. אבל אצלי לא יכלו לדעת שזה מה שעומד לקרות. וגם כשזה קרה, לא יכלו לדעת שזה ימשיך ויגיע למקום כזה".

עד כמה אתה יוצא דופן בסביבתך?
"לגמרי לא יוצא דופן. פוסט טראומה זה משהו שנמצא אצל כולם פה כל הזמן, השאלה היא רק מתי היא תתפרץ. זה משהו שכולם מדחיקים, אף אחד לא יגיד את זה על עצמו, אבל תמיד מורגש שיש את המשהו המודחק הזה. יש לי עוד שני חברים מהעוטף שהשתחררו מהצבא על רקע נפשי. בואי נגיד ככה, אני לא הראשון ולא האחרון".

יש פה פצצה מתקתקת

ארגוני טראומה, מטפלים מתחום הנפש והורים מעוטף עזה מכירים את זה ועוסקים בזה, אבל נראה שהחברה הישראלית מדחיקה את התופעה: מי שכונו "ילדי הקסאמים" מתקשים לתפקד בצבא בגלל קשיים נפשיים. בחלק מהמקרים גורם הגיוס להתפרצות של פוסט טראומה (PTSD); חלק מהמגויסים נושרים מתפקידים קרביים או מהצבא בכלל; אחרים כלל לא מתגייסים.

"זו תופעה בולטת בעוטף, הרי זה דור שלם שנחשף למצב מלחמה", אומר יזהר שער, מנהל השירות הפסיכולוגי החינוכי במועצה האזורית אשכול, תושב קיבוץ נירים ואב לשלושה ילדים, ביניהם עמית שער. "כל המראות והדברים שקרו צפים ועולים כשהם מתגייסים, במיוחד ביחידות קרביות ובחשיפה למצב שמדמה מלחמה, כמו טירונות. יש כאלה שמצליחים להתמודד וזה עשוי לתת להם תחושת מסוגלות, אבל יש כאלה שזה עלול לשבור ולנתץ אותם".

"יש פה פצצה מתקתקת", חורצת דליה יוסף, מנהלת קו הסיוע בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) ולשעבר תושבת שדרות, שהקימה בעיר את מרכז חוסן לטיפול בטראומה. "ספרי ההיסטוריה עוד יספרו על ילדי העוטף שחיו בצל הקסאמים. לחיות לאורך שנים בתחושה שאין מקום בטוח בעולם, יש לזה מחירים כבדים. אם זה היה אירוע חד פעמי היו מתמודדים איתו, אבל הצעירים האלה חיים ככה 18-20 שנה. ואז אנחנו מתפלאים שהם מגיעים לצבא ומתמוטטים ברגע שהם מחזיקים נשק".

"כשהבן שלי התגייס הוא ביקש להיות לוחם ואמר, 'אני הכי רוצה לשמור על הבית שלי מקסאמים'. אבל בטירונות חי"ר קרה משהו", מספרת פרלי חזיזה, אם לחמישה משדרות. "היה לו קשה מאוד מבחינה מנטלית. הוא לא הצליח לעבור בוחן מסלול ובכל פעם שלא עבר, הענישו אותו והוא נשאר שבת בבסיס כשכל החבר'ה יצאו הביתה. בסופו של דבר פניתי לאחת המפקדות, אמרתי לה שזה לא הגיוני שהוא לא מצליח לעבור ושאלתי מה אפשר לעשות. בהמשך ביקשתי שיראה קב"ן, ואחרי ארבע-חמש שיחות הוא עבר את הבוחן, אבל הקב"ן אמר לי שיש לבן שלי חרדה על רקע המצב הביטחוני".

בסופו של דבר צלח בנה של חזיזה את השירות ביחידה הקרבית, אבל היא מבקשת להביט בתמונה הגדולה. "הרבה חיילים משדרות נושרים מהשירות, ולחלוטין אפשר להבין אותם. אני מכירה חייל מהעיר שהגיע למטווח וחטף שוק, הוא לא היה מוכן לשמוע את הבומים ופשוט סגר את האוזניים. המציאות כאן לא נורמלית. כמה אפשר? זה הורג את הנפש".

בן אחר של חזיזה שירת כלוחם ולדבריה לא חווה קשיים בשירות; אחת מבנותיה קיבלה פטור מגיוס על רקע בעיה בריאותית, ביקשה להתנדב, אבל לא הצליחה להתמודד עם ההשלכות. "היא אמרה בצבא שהיא לא מחזיקה נשק בגלל חרדות ולא מוכנה לישון מחוץ לבית. ברור שאלו תנאים שצה"ל לא רוצה, ובסופו של דבר היא עשתה שירות לאומי".

לא דואגים לי, אז למה שאני אתן

לצד קשיים מהסוג שחוו עמית שער וילדיה של פרלי חזיזה, צעירים רבים מעוטף עזה משרתים בהצלחה ביחידות קרביות ומובחרות ויוצאים למסלולי קצונה. את הטיעון הזה השמיעו רבים שסירבו להתראיין לכתבה זו, מחשש שהיא תפגע בתדמית של יישובי העוטף; אחרים חששו להצטייר כקורבנות ("אני לא רוצה לתרום לכתבות שמתארות כמה אנחנו מסכנים ולספר על נערה שבגיל 15 עוד עושה פיפי במיטה", אמרה תושבת אחד הקיבוצים הצמודים לגדר). "יש רבים שלא רוצים להיחשף כי זו בושה גדולה מבחינתם", אומר יזהר שער, "אבל אצלנו ביישוב כל החבר'ה שהתגייסו פוסט טראומטיים בצורה זו או אחרת. הצבא שלהם זה סיוט. חלקם משרתים בקרבי וסובלים, חלקם כבר יצאו מקרבי וסובלים. לא משנה איפה אתה נמצא – עצם זה שיש חיילים, מדים, זה לא פשוט".

"יש צעירים מהעוטף שמתגייסים מלאי מוטיבציה, ואחרי כמה זמן רואים אצלם בעיות הסתגלות בגלל המסגרת הנוקשה, הדרישות הגבוהות ובוודאי בגלל אירועים כמו חשיפה לנשק", מאשרת טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, המאגדת כ-40 ארגונים ועמותות, ביניהם ששת מרכזי החוסן הפועלים בעוטף עזה

דליה יוסף מתארת קונפליקט נוסף: "צעירים מהעוטף מרגישים שהם צריכים להיות קרביים. אלה חבר'ה ערכיים, מלח הארץ, שרוצים לתרום למדינה כי הם גדלו בבית שחינך אותם לזה, אבל יש להם פחד שזה יפגע בהם. זה להיקרע בין מה שבאמת קורה לי בפנים לבין האתוס של מחויבות למדינה, ומול זה יש אתוס אחר: 20 שנה של אזור שמותקף כל הזמן, והמדינה לא מגינה עליי".

אחוז הנשירה מצה"ל בשדרות עומד על 28%; לשם השוואה עם המתרחש בשאר הארץ, מתוך כלל הגברים שהתגייסו בשנת 2019, רק 13% נשרו מהצבא במהלך השירות. ואם ב-2017 עוד התגייסו 87% מהגברים חייבי הגיוס בשדרות, הרי שב-2018 צנח שיעורם  ל-81%. ראש העיר אלון דוידי נפגש בפברואר האחרון עם ראש אכ"א לדיון בנושא, ובשנים האחרונות מתקיימות בעיר תכניות שונות לקידום צעירים ונוער בסיכון במטרה ללוות חיילים ולמנוע נשירה.

יוסף רחימוב, עובד סוציאלי שמרכז את תכנית "יתד" לצעירים בסיכון בשדרות, תושב העיר ואב לארבעה: "יש בשדרות צעירים עם פוסט טראומה שלא ניתן לגייס. בקרב המיועדים לשירות, יש מצד אחד צעירים שעולה אצלם תחושת קיפוח ושומעים מהם אמירות כמו: 'לא דואגים לי, אז למה שאני אתן' או 'אף אחד לא שומר עליי, למה שאני אשמור על אחרים'. מצד שני, יש צעירים שאומרים – 'אני אכנס מתחת לאלונקה למרות הכל, כי אין מספיק'. זה שיח של שני קולות, ולצערנו, הקול הראשון גובר כיום".

מה קורה כשמגייסים צעיר עם תחושת קיפוח כמו שתיארת?  
"גם אם הוא לא על הרצף הפוסט טראומטי, המוטיבציה הנמוכה תשליך על טיב השירות שלו. אנחנו רואים את זה באחוזים גבוהים יחסית של נשירה ושל מעבר בין תפקידים. מישהו יכול להתחיל בתפקיד נחשב ולרדת לתפקידי מנהלה, זאת לא תופעה זניחה".

מה בעצם קורה לצעירים רגע לאחר הגיוס?
"גם אם מישהו הצליח להחזיק את עצמו תקופה ממושכת, בשירות קרבי יכולה להיווצר סיטואציה שמציפה משהו חבוי. אפשרות שנייה היא תגובה קשה למסגרת הלוחצת והמחייבת של הצבא. בבית הייתה תמיכה, היו מסגרות תומכות. אני מזהה בשדרות המון כושר עמידה וחוסן רב של הקהילה, אתה מרגיש שיש על מי להישען. בצבא זה מתערער ומוליד את הדברים האלה".

מה צריך לעשות לטובת אותם צעירים?
"אני חושב שהצבא צריך להיות ערוך יותר ולעשות להם קורס קדם צבאי, בדיוק כמו שלוקחים צעיר ומעבירים אותו קד"צ ליחידה מובחרת או טכנולוגית. בסופו של דבר, הצבא זה לא רק שירות אלא צבא העם, כור היתוך".

שיורידו מהצעירים האלה את האשמה

המועצה האזורית אשכול, יחד עם התנועה הקיבוצית, העלתה בקיץ שעבר את נושא המתגייסים בפני חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. פרופ' לימור אהרנסון-דניאל, סגנית נשיא האוניברסיטה, העומדת בראש המרכז לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום וצוותה, הרימו את הכפפה. כיום מתנהל מחקר, בשיתוף המועצות האזוריות בעוטף ומחלקת בריאות הנפש בצה"ל, שבמסגרתו מרואיינים מיועדים לשירות צבאי מיישובי העוטף והוריהם. "המטרה היא ללוות את הצעירים לתוך השירות, להבין את הגורמים שמסייעים להם ואיך אפשר לחזק אותם, ולשפר את היערכות הצבא בהתאמה נכונה של תפקידים תוך רגישות בשיבוץ", מסבירה פרופ' אהרנסון-דניאל ומעריכה שהמחקר יארך לפחות שנה.

"אין מה לחכות", אומר על כך יזהר שער. "פניתי לצבא בבקשה שיעשו פעולות בנדון, כולל היערכות בבתי הספר, ושיורידו מהצעירים האלה את האשמה".

מה פירוש אשמה?
"תחשבי מה קורה לכל התקוות והשאיפות של הקיבוצניקים והמושבניקים שרוצים להיות לוחמים כמו הוריהם ואחיהם, ופתאום יש שבר וחוסר מסוגלות עד כדי שחרור מהצבא. חיילים נושרים מקרבי או נושרים בכלל מהשירות על רקע נפשי, אחרים דוחים את הגיוס ועושים משהו אחר כמו שנת שירות. הם אפילו לא מתחילים מרוב פחד וחרדה. אלה דברים שעדיין לא מתמודדים איתם, ואם המערכת לא מבינה מה קורה, חושבים שהם מתחזים וממש מפילים אותם. היות האדם מובן הוא קריטי".

זה לא המצב כרגע?
"חלקית מאוד. צריך גם לזכור שהצבא רוצה חיילים מתפקדים, והחבר'ה האלה רוצים לתפקד אבל יש משהו שעוצר אותם. ואם אתה לא מתפקד – לך, נגמר, מי צריך אותך. לכן צריך הכשרה של כל הצוותים והמפקדים, או מערך של מענים שונים ובעלי משמעות, או אי-נקמנות במדינה כלפי מי שלא מצליח ומשתחרר על רקע של פוסט טראומה. הרי בכל מקום ישאלו, 'התגייסת?'. אין הרבה חמלה, צריך לזכור את זה".

דוגמה לפערי ההבנה והצרכים מביאה ע', שמתגוררת בקיבוץ במועצה האזורית שער הנגב. היא מספרת על התגובה של בנה הבכור, חייל בסדיר, לירי המאסיבי על יישובי העוטף בנובמבר החולף, במהלך מבצע "חגורה שחורה". "הוא ידע שהבית תחת אש והיה לו מאוד קשה. הוא כל הזמן התקשר, היה לו קשה לישון. הוא דאג מאוד לאחיו הקטן שמאז 'צוק איתן' סובל מפוסט טראומה. אף אחד מהמפקדים לא ניגש לשאול מה קורה בבית והתחושה היא שאין בכלל מודעות ורגישות לנושא".

בנך העלה את התחושות שלו בפני מפקדיו?
"הוא פנה למפקדים שלו וסיפר שקשה לו בגלל המצב, שהוא דואג למשפחה ושעולים לו זיכרונות שקשורים למצב הביטחוני. הוא שיתף, אבל לא קיבל מענה. אמרו לו, 'תעשה מקלחת חמה ותיכנס לישון'. זה מקומם. היה צריך להתעכב על העניין, אולי להפנות אותו למש"קית ת"ש. מבחינתי זה מדגיש את התחושה שאנחנו שקופים. צריכים להיות הרבה יותר עם אצבע על הדופק כלפי החיילים האלה".

"גדל שם דור שלא יודע סיטואציה אחרת", מצדדת פרופ' זהבה סולומון, חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית, שערכה מחקר בקרב תושבי הדרום בארבע נקודות זמן על פני השנים 2010-2015. המחקר, שבו נבדקו 340 בני 5-18, העלה ממצאים קשים: 86% מהם סבלו מפחד וחרדה; 49% סבלו מדיכאון; 76% מהתקפי זעם; 41% מהתנהגות אלימה; 59% מקשיי ריכוז, 62% חוו התנהגות רגרסיבית, 36% סבלו מהפרעות אכילה, 26% מהרטבות לילה ו-38% מבדידות. אצל 48% מהילדים ובני הנוער הורגשה השפעה על ביצועים בבית הספר, ובקרב 37% מהילדים נרשמה השפעה על היחסים במשפחה. המחקר מדגיש כי התנהגויות אלו נמצאו לפני שהילדים טופלו במרכזי חוסן, וכי לאחר הטיפול חל שיפור ברוב המדדים.

"זה דור שמכיר כוח ועוד יותר כוח, ומצד שני המון חרדה", אומרת פרופ' סולומון. "רואים הרבה תנודות בתגובות של האנשים: יש לנו כעם יכולת הסתגלות לקשיים, ראינו את זה במצבים אחרים. אבל לצד ההסתגלות יש רמות חרדה מאוד גדולות והרבה כעס".

הייתי רואה תופעות כמו גמגומים, טיקים בעין

באוגוסט האחרון חשף מתן צורי ב"ידיעות אחרונות" את התופעה שממנה סובלים מתגייסי דור הקאסמים, אך מאז היא נעלמה מהעיסוק התקשורתי. יזהר שער לא מתפלא: "הרוב די מכבה את זה ואומר 'זה בסדר', אבל אנשים סובלים".

אלא שלא רק התקשורת שותקת. "חיילים משדרות לא תמיד מדברים בצבא על הפוסט טראומה שלהם", אומרת ג', ששירתה עד לאחרונה כחיילת בחיל חינוך בשדרות וליוותה בני נוער לקראת גיוס. "עוד לפני שהתגייסו, בכל פעם שהמצב הביטחוני החמיר, הייתי רואה תופעות כמו גמגומים, טיקים בעין או פעולה פיזית שחוזרת על עצמה כמו להזיז את הראש מהר כמה פעמים ברצף. אלה תסמינים שלפעמים הם עצמם לא שמו לב אליהם.  הרבה מההורים של הצעירים האלה יודעים לצפות מראש את הנשירה והם מפחדים לשלוח אותם לצבא, אבל אם הצבא ילמד יותר איך להכיל את הצעירים האלה, אין סיבה שהם לא יתגייסו".

מירב וידל, עובדת סוציאלית ומנהלת מרכז חוסן באשכול מאז 2012, מספרת שלהורי המיועדים לשירות יש לפעמים קושי רגשי להתמודד עם הנושא – וגם קושי לאפשר לילדיהם להיות מטופלים. כאמא שמגדלת את ילדיה בעוטף, היא מבינה את הקונפליקט. "הגיוס פוגש אותנו עם רגשות האשם ההוריים שתמיד איתנו, והם מרימים ראש בשלבים התפתחותיים קריטיים. הגיוס לצבא הוא אתגר לכל הורה, גם אם הוא מתל אביב".

איך בא לידי ביטוי הקושי להתמודד?
"בעיקר בטיפולים של נוער לקראת צבא, או שהטריגר להגיע אלינו הוא הקושי עם הגיוס. הרבה פעמים זה עולה מהורים שחוששים שאם אותו צעיר יפנה לטיפול, זה יפגע באפשרויות שלו בצבא. יש פחד מסטיגמה".

מה הצוות הטיפולי אומר להורים?
"אנחנו אומרים שהבעיה קיימת עם ההכרה, או בלי. אבל אם נקרא לה בשם, נוכל לדייק יותר בסיוע שניתן. אם יש נער עם רגישות גדולה לרעשים, ולא רוצים לטפל בזה כי הוא רוצה להיות קרבי, מה יקרה בפעם הראשונה שהוא ישתתף במטווח? לשם השוואה, אם לילד יש בעיית גב, הרי לא נפגע בו ונצהיר על הבעיה. אותו הדבר לגבי קושי נפשי. צריך קשב מיוחד בצבא לילדים שמגיעים עם חוויית חיים כזאת. הם גדלו לתוך זה, וכשאת לא מכירה משהו אחר, קשה לך להבין שאת בבעיה. פתאום את נפגשת עם העולם בחוץ ומבינה שהדרך שבה את מגיבה ומתנהלת היא לא בנורמה".

"הגיוס הוא מעבר דרמטי שדורש משאבים", אומרת דליה יוסף מנט"ל ומסבירה כי המתגייסים חווים למעשה היפוך תפקידים: "ממקום של מתגונן, אני צריך עכשיו לשמור על אחרים, כשאני בעצמי לא בטוח שאני מספיק חזק לתפקיד. ילד בן 18 צריך להיות מסוגל להיות קרבי, להחזיק נשק. הוא מבין שמחר הוא יכול להיכנס לעזה, כשרק אתמול עזה תקפה אותו. אין להם הכנה נפשית אמיתית לבדוק אם הם מתאימים לזה, אין הבנה של עומק הפציעה ומודעות אליה. אנחנו לא יכולים לגייס אותם כמו כולם, כי הם אחרים, הם לא ילד שגדל בתל אביב או בסביון - ואני בכוונה מקצינה. בואו ניקח אחריות ונגייס אותם בצורה אחרת".

"שומרים", המרכז לתקשורת ודמוקרטיה, הוא גוף תקשורת ללא כוונות רווח וללא שיוך פוליטי ששם לו למטרה לחזק את יסודות הדמוקרטיה.