יאללה, חתכתי

התעוררתי במיטת האשפוז. הבטתי בשעון הקיר, והבנתי שכל הסיפור ארך כחצי שעה בלבד. אחת מנשות הצוות חלפה על פניי ושאלתי אותה בקול צרוד אם "הלך בסדר". היא אמרה שהלך מצוין והציעה לי תה. שתיתי ממנו כמה לגימות ונרדמתי בפעם השלישית.

אחר כך קמתי שוב, ומיד הושטתי יד להרים את התחתונים. אני לא יודע מה ציפיתי למצוא שם. ידעתי בדיוק למה אני נכנס, חרשתי על עשרות תוצאות חיפוש בגוגל, הגעתי מאוד מוכן ליום הזה. כל מה שראיתי היה שתי תחבושות. אנטי-קליימקס.

אני אהוד ועברתי ניתוח וסקטומי. כן, זה הניתוח שידוע כ"קשירת צינורית הזרע" (זו לא בדיוק קשירה, ואגיע לזה). עשיתי את זה לפני חצי שנה, עשיתי את זה כי החלטתי יחד עם נעמה, זוגתי זה יותר מעשור ואם בתי, שאנחנו לא רוצים שייוולדו לנו עוד ילדים. לסביבה, לפני התהליך הזה כמו אחריו, יש הרבה מאוד דעות על ההחלטה הזאת שלנו.

"רציתי אמצעי מניעה בטוח ב-100%, חיפשתי פתרון מוחלט. ואם אין השפעות על הגוף שלי, למה לא לקחת את זה על עצמי?"

לפני קצת יותר משבע שנים נולדה בתי, אמלין, והיא כמובן הילדה הכי מדהימה בעולם. מהרגע שלמדה לדבר היא ידעה להגיד למי ששאל אם יש לה אחים ואחיות ש"לא, אני בת יחידה". הסביבה הקרובה כמובן לא נכנסת לנו לחיים או למכנסיים, אבל במעגלים רחוקים יותר היא מקבלת לפעמים תגובות כמו "תגידי לאבא ואמא שאת רוצה אח או אחות". כן, המשפט החצוף הזה עדיין נאמר.

ולא פחות משהוא חצוף, זה גם משפט מוזר להגיד, במיוחד כשהוא מגיע מהורים אחרים. בתי לפעמים אכן רוצה אח או אחות, ולפעמים היא לא רוצה. היא ילדה בת 7. היא רוצה גם לאמץ חתול, לבנות לנו בית במו ידיה ולרכוב על חדי קרן, וגם הרצונות האלה כבר הספיקו להתחלף מאז שסיימתי להקליד את המשפט הזה. ובכל זאת, יש אנשים שגם החליטו עבורה שהיא רוצה אח או אחות, גם פוקדים עליה להגיד את זה, ובעיקר מתווכים את האידיאל שלהם לתא משפחתי, דרך ילדה קטנה להוריה.

אפשר להגיד משהו על האנשים האלה, ועל הרצון שלהם להתערב – באמצעות מניפולציות רגשיות על ילדה קטנה – בהחלטות מאוד גורליות של אחרים. אפשר גם להגיד איפה הדעות שלהם על תכנון המשפחה שלי יושבות אצלי. אבל לא אכתוב זאת, מפאת הכבוד לפלטפורמה שמארחת את הטקסט הזה, וכי אני לא אדם גס רוח. במקום זה, אני פשוט אסביר למה עשיתי ניתוח וסקטומי.

נעמה ואני ידענו משלב מוקדם של הקשר שלנו שאנחנו רוצים להיות הורים. אבל בעקבות מחלה גנטית-נוירולוגית שאני חי איתה, היריון ספונטני הוא סיכון גבוה מדי. המחלה יכולה לעבור אל צאצאיי בתורשה בסיכוי של 50%, ואין שום דרך לדעת מה תהיה ההתבטאות שלה. הביטויים נעים על הטווח שבין כתמי לידה זעירים ומעט גידולים שפירים מתחת לעור, לבין נכות בגפיים (כמו אצלי), עיוורון, חירשות ופגיעות עצביות אחרות. 

כדי להוריד את הסיכון מ-50% ל-0%, עשינו סינון גנטי. אמלין נולדה לאחר שנה וחצי של טיפולי הפריה ובהן שלוש שאיבות, ארבע החזרות, 38 שבועות ושלושה ימים של היריון ו-40 שעות מאוד לא קלות במחלקת טרום-לידה ובחדר הלידה. בעיניי, תהליך שבו אפשר לקחת תא אחד מתוך שמונה של עובר, ולוודא שייצא ממנו ילד ללא המחלה הגנטית, זה משהו שנע בין מדע בדיוני לקסם, אבל זה פעל – והיא נולדה בריאה לחלוטין.

"כשהתעוררתי אחרי הניתוח, מיד הושטתי יד להרים את התחתונים. אני לא יודע מה ציפיתי למצוא שם, אבל ראיתי רק שתי תחבושות. אנטי-קליימקס"

בשבועות שלפני ההיריון היא הייתה עדיין עובר קפוא אי-שם במעבדות ה-IVF, והופשרה לאחר ניסיונות החזרה קודמים שלא צלחו. אני ונעמה תמיד חשבנו – מה היה אילו הניסיון האחרון שקדם לה כן היה מצליח? מה היה קורה אילו היה לנו גם ילד או ילדה, וגם עוברים קפואים נוספים, שאנחנו יכולים להחליט להחזיר יום אחד לרחם כדי שיהיו לנו עוד ילדים? העובר שהפך לאמלין הוחזר לרחם, יחד עם עובר מופשר נוסף, שלא נקלט. וגם זה גרם לנו לחשוב – מה היה קורה אילו היו ברחם תאומים.

בכנות, אנחנו לא בטוחים באף אחת מהתשובות ב-100% – אולי בתרחיש של דלתות מסתובבות היו לנו עכשיו תאומים, או אחים בהפרש גיל של שנתיים-שלוש (או גם וגם). זוגות רבים נותנים למציאות להחליט בשבילם, ומחליטים על הרחבת המשפחה במקרה של היריון ספונטני. אצלנו זו לא אופציה ריאלית, בגלל ה-50-50. בשביל ילד נוסף, צריך לעבור שוב טיפולי פוריות. הטיפולים האלה מטלטלים נפשית וגופנית, ולצד השיקול המשמעותי הזה היו גם מרכיבים כלכליים וחברתיים.

החלטנו שזה פשוט מה שמתאים לנו: ילדה אחת. לא שמנו על זה כותרת, ולא הכנו רשימת בעד ונגד על לוח. גם לא החלטנו את זה בבת אחת. בתהליך רגשי ומחשבתי לא מודע, פשוט הבנו שזה מה שאנחנו רוצים – כל אחד עם עצמו, וביחד כזוג אחרי שדיברנו על זה באופן פתוח. הבנו שזו המשפחה שאנחנו רוצים עכשיו: אמא, אבא, ילדה. סביבנו יש דודים, בני דודים וכמובן סבים וסבתות. אני ונעמה ילדים להורים גרושים שחלקם בפרק ב', אז יש לנו הרבה מהאחרונים.

ייתכן שבתי תכעס יום אחד על כך שלא הבאנו לה אח או אחות. אבל אנחנו נתמודד עם זה ונשתף אותה במה שהוביל אותנו לשם. כפי שננהג עם כל החלטה שעשינו עבורה ועבור המשפחה, ועם כל החלטה שעוד נעשה בעתיד.

"חלפה כמעט חצי שנה מאז הניתוח. אני שמח שעשיתי אותו והחיים שלנו ממשיכים להיות מדהימים. אני לא מתחרט לרגע"

כדי למנוע היריון ספונטני, נעמה השתמשה במהלך השנים באמצעי מניעה שונים, ובהם התקן. היוזמה לחפש אמצעי מניעה לעצמי הייתה שלי. רציתי, בין השאר, אמצעי שיש לו הצלחה של 100%, עם מינימום הפרעה לחיי המין (קונדומים, כידוע, זה לא כיף) ולחיים בכלל. כזה שאין לו תופעות לוואי (גם הורמונים או התקן, כך הבנתי, זה לא תענוג גדול), ושלא צריך לקחת הפסקות ממנו. מכיוון שההחלטה שלנו הייתה מוחלטת, חיפשתי פתרון שיהיה מוחלט. ואם ההשפעות על הגוף שלי לא קיימות, אז למה לא לקחת את זה על עצמי?

ניתוח וסקטומי הוא משהו שידעתי עליו מזמן, אבל לא באמת ידעתי מה המשמעות שלו, מה טכנית קורה שם. איך בכלל קושרים, האם זה כואב או משפיע על יחסי המין, ומה קורה לזרע שבכל זאת נוצר. הוא צריך להגיע לאנשהו. 

אז עשיתי כל מה שאדם ב-2022 היה עושה כדי לקבל מידע רפואי מוסמך ואמין, וניגשתי לחפש בבינג. סתם, חיפשתי בגוגל. וכאן המקום להגיד שאם הגעתם לכתבה הזאת אחרי שגיגלתם "וסקטומי", "קשירת צינורית זרע", "צריבת צינורית זרע", "אמצעי מניעה גברים", "מניעת היריון", "תכנון משפחה" – זהו לא טור לייעוץ רפואי, זוגי או בירוקרטי. זה תיאור חוויה אישי. כן, אני מקווה שתיאור החוויה שלי יעזור לאנשים שעומדים בפני התלבטות דומה. אבל אני (וגם גוגל, או בינג) לא היעד הסופי לזה. לכו להתייעץ עם אורולוג או אורולוגית.

בתוך תוצאות החיפוש יש הסבר מצוין על זה שהתהליך בלתי הפיך (שנכתב על ידי מרפאות שמציעות את הניתוח), הסבר מצוין על איך התהליך דווקא כן הפיך ואפשר לחזור לפוריות (שנכתב על ידי מרפאות שמציעות שחזור), וכתבה מ"כאן" שתוהה למה גברים בארץ לא מבצעים את הניתוח הזה (ניחוש שלי, לפני שקראתי – בגלל המידע הסותר שהם קיבלו בשתי התוצאות הקודמות). יש גם כתבה ב-ynet מ-2017 שתוהה איך אשתו של ג'ורג' קלוני בהיריון, אם ידוע שהוא עבר ניתוח כזה. 

רגע, אז גם אחרי שעושים את הניתוח יש סיכוי להיריון ספונטני? קראתי בבהלה את אותה כתבה על קלוני כדי לגלות שהוא ככל הנראה עבר ניתוח שחזור. שוב תודה לך, גוגל.

על פי מבחר מקורות, כחצי מיליון גברים עושים ניתוח וסקטומי בארה"ב מדי שנה. בישראל, כמדינה שמעודדת ילודה והרחבה דמוגרפית, התמונה שונה מאוד. אני שיערתי שאם אפיק כנס של גברים ישראלים שעברו וסקטומי, בשביל ההסעות יספיק אופנוע סירה. נתונים שהוצגו באותה כתבה של "כאן" הראו שלא הייתי רחוק – מספיק אוטובוס, לפחות נכון ללפני חמש שנים. 52 גברים בלבד עברו את הניתוח ב-2017.

אחרי הצלילה המיותרת למידע סותר ומפחיד, וגם למכנסיו של פרזנטור הקפה, הבנתי שאין מה להמשיך בעמודי התוצאות הבאים. אז עשיתי את הדבר ההגיוני יותר ופניתי לאורולוג. סיפרתי לו את תקציר הדברים, והוא, סוף-סוף, סיפק לי תשובות שיכולתי לסמוך עליהן.

בקצרה, מדובר בהליך בלתי הפיך. הרופא הסביר שאם בכל זאת ארצה ילדים ביולוגיים נוספים בעתיד – האופציה הטובה ביותר היא להקפיא זרע. זה החזיר אותי לרגע לדלתות המסתובבות. מה יקרה אם נתחרט ונרצה ילדים? האם בכל זאת כדאי להקפיא? אבל הרגע חלף. ההחלטה שלי ושל נעמה נעשתה אחרי תהליך ארוך, ואנחנו שלמים איתה.

איפה עושים את הניתוח, שאלתי אותו, והוא אמר שלא אמורה להיות בעיה לפנות לבתי חולים עם מחלקה אורולוגית והם יעשו את זה. אלא שזה לא כזה פשוט כמו שהוא חשב. בבית חולים אחד במרכז פשוט לא ענו לפנייה שלי, באחר השיבו שאינם מבצעים ניתוחים כאלה.

חיפשתי חלופות וגיליתי שיש בארץ מרפאות פרטיות, שבהן המחירים נעים בין 6,000 ל-14,000 שקלים – עוד סיבה שגברים ישראלים נמנעים מהניתוח. אופציה נוספת הייתה לעשות את הניתוח בחו"ל, וזה כבר מנמיך את המחיר לכ-250 אירו על הניתוח – אבל חששתי לעשות ניתוח במדינה שאני לא דובר את שפתה ואין לי ביטוח בריאות. בקושי משחת שיניים אני מצליח לקנות בבתי מרקחת באירופה בלי להיכנס לחרדות, וגם: לחזור עם תחבושות באזור רגיש בגוף, דחוס בתוך קופסת הסרדינים המכונה "טיסת לואו קוסט"? לא תודה.

ואז למדתי שאפשר לעשות את זה במרפאה של קופת החולים שלי – כשעה וקצת נסיעה מהבית. יתרה מכך, הבנתי שאני יכול לבצע את הניתוח ללא תשלום.

קבעתי תור לניתוח, מצויד בהפניה, ואחרי עוד טיפה בירוקרטיה ובדיקות. זה לקח כמה שבועות, יש שם רק רופא אחד שעושה את זה, אז אין ברירה אלא לחכות. ניצלתי את הזמן בשביל לחפש עוד מידע בגוגל על התהליך הטכני. להבין בדיוק מה עושים, ואיך זה משפיע על הגוף.

"לפעמים הבת שלי רוצה אח או אחות. היא רוצה גם לאמץ חתול ולרכוב על חדי קרן, וגם הרצונות האלה כבר הספיקו להתחלף מאז שסיימתי להקליד את המשפט הזה"

אני באמת רוצה תיאור כזה? ברור שכן. שולחן הניתוחים לא זר לי. הניתוח השני-הכי-מפחיד בהיסטוריה שלי הוא קטיעת רגל ימין מתחת לברך, שארך כשש שעות, והניתוח המורכב ביותר היה טיפול שורש, שאם הייתי צריך להעריך – נמשך כשישה עשורים, ובמהלכם הרופא סיפר שהתעלפתי. אני יודע מה אתם חושבים, אבל מבחינתי עדיף לתת עוד רגל על לקבל עוד מקדחה לתוך הפה. בכל מקרה, שיערתי שהניתוח שאעבור בקרוב יהיה קל בהרבה משניהם.

עבור מי שלא רוצה לקבל תיאור גרפי, אמליץ לדלג על הפסקה הזו. אבל מתברר שזה הליך פשוט יחסית. מבצעים חתכים קטנים (5–10 מ"מ) בשני צדי שק האשכים, חותכים את צינורות הזרע, קושרים ו/או צורבים אותם ותופרים. אחר כך נוזל הזרע ממשיך לצאת כרגיל ביחסי מין, אבל ללא תאי זרע.

היה לי ברור שמי שילווה אותי לניתוח יהיה נעמה, וכדי שזה יתאפשר לוגיסטית, היינו צריכים שמישהו יהיה זמין להיות עם אמלין באותו יום. אז פניתי לאבא שלי. בשלב הזה עוד לא שיתפנו את ההורים שלנו בהחלטה. וזו הנקודה שבה החלטתי שאני מספר לו למה אני צריך שיבוא.

השיחה התקיימה בברית של הבן של בן דוד שלי. אבא שלי שאל למה אני עובר את הניתוח, ועניתי לו באופן ישיר, "בשביל שנוכל לקיים יחסי מין ולא לחשוש מהיריון נוסף". אחרי הצהריים סיפרתי גם לאמי. תמיד הייתה לי תקשורת טובה וכנה עם ההורים שלי. וכמו בהחלטות רבות בחיים שלי, גם כאן קיבלתי את כל התמיכה, הגיבוי והעזרה שהייתי צריך מהם. ואני מקווה שאני ונעמה נצליח להיות הורים כאלה לילדה היחידה שלנו.

ימים ספורים לפני הניתוח, קיבלנו בשורה שהכיתה של אמלין בבידוד. הייתי צריך להישאר איתה בבית, והניתוח נדחה. שוב חיכיתי שבועות ארוכים לתור החדש. כאילו הגורל נותן לי עוד ועוד הזדמנויות לחזור בי ולהתחרט, ואני אומר לו "תן לקשור ותשחרר, באמא שלך".

במועד החדש לקחנו את הילדה לבית הספר, ונסענו סוף-סוף למרפאה. החלפתי לכותונת בית חולים, וחיכיתי שם במיטה. הגיע הרופא, גבר מבוגר, לבן שיער, ואדיב מאוד. הוא הביט בתיק הרפואי וביקש לבדוק אותי. רגע לפני שהוא ניגש למשש את אשכיי, הודעתי לו: "יש לי נוירופיברומטוזיס, ואתה עשוי להיתקל בגידולים תת-עוריים". לו יש כנראה יותר ניסיון עם מטופלים מאשר שלי יש עם רופאים, והוא הסביר שאין לי מה לחשוש. אחרי שבדק, הוא אמר בפשטות, "אוקיי, הכל תקין, נחתוך, נקשור, נצרוב ונשחרר אותך הביתה". כמה פשוט, כמה נוח. 

הסניטר שהוביל אותי מחדר ההכנה לניתוח לחדר הניתוח עצמו התלבט איך לקחת אדם בלי רגל את המטרים הספורים האלה. אחרי התייעצות קלה עם עוד אשת צוות ואיתי, הוחלט שיגלגלו לשם את מיטת האשפוז ושממנה אעבור לשולחן הניתוחים.

"מבחינת חיי המין שום דבר לא השתנה – וזה כולל חשק, תחושה, תפקוד והנאה. רק החשש מהיריון ספונטני נעלם"

על השולחן הפכה החוויה לסוריאליסטית. אולי זה היה אפקט של חומר ההרדמה, אולי פשוט הציפו אותי זיכרונות של כל הניתוחים שעברתי כילד והתערבבו לי עם המציאות – אבל לתחושתי רכנו מעליי לפחות חמישה אנשים, שעבדו כמו תזמורת מדויקת שבה אחד עושה את תפקידו – לחבר לי עירוי, לכרוך מד לחץ דם סביב הזרוע ומד סטורציה על האצבע, לכסות אותי כי רעדתי מקור ולהניח מסכת חמצן מעל האף. מה שאני כן זוכר באופן צלול הוא שמעליה הניחו לי את מסכת הקורונה השחורה שאיתה הגעתי למרפאה, וכל מה שחשבתי באותו רגע זה שחבל שאין לי תמונה של הרגע הזה – כי אני מת לדעת איך זה נראה מהצד. ואז באו עוד רחשים סביבי, אור בוהק מעליי – ואחריהם שינה עמוקה ונעימה. במהלך הניתוח לא הרגשתי כלום.

הרופא הגיע, שאל איך אני מרגיש. הוא סיפר שההליך עבר ללא כל סיבוכים, ואז הסביר מה קורה מכאן והלאה. "אתה עדיין פורה, עוד נשאר זרע. בינתיים תמשיך להשתמש באמצעי מניעה", הוא הזהיר. "אתה צריך לחכות שלושה חודשים או עשרים שפיכות, ואז לעשות ספירת זרע ולראות אם אתה מקבל 0. אני בינתיים רושם לך תרופה לכאבים". שאלתי אותו מתי אוכל לחזור לפעילות מינית. התשובה היא שבתוך כשבוע-שבועיים.

ואכן, חלפו שבועיים עד שהתפרים נמסו לגמרי, ועוד כשבוע לאחר מכן עד שהכאבים חלפו לגמרי. כשכן היו כאבים, לא היה מדובר (לפחות אצלי) במשהו נורא. הם שם, וזה במקום שמאוד לא נעים שכואב, אבל הצלחתי לתפקד, ולמחרת הניתוח אפילו חזרתי לעבוד. תודה לאינטרנט, תודה למקצוע שהצלחתי להגיע אליו וגם קצת תודה לקורונה, שאפשרה לי לעשות את זה מהבית.

התחנה האחרונה במסע הזה היא ספירת הזרע. אני אדם צייתן, וחיכיתי את כל שלושת החודשים שהרופא הורה לי. ימים ספורים לאחר הבדיקה הגיע מייל משולח בשם Poriut ושורת נושא קצת אניגמטית, של ארבע ספרות. אחר כך הבנתי שזה פשוט מספר הבדיקה. בתוך המייל חיכה קובץ אקסל, שכלל מספר פעמים את הספרה 0, ואת המשפט שחיכיתי לראות: "לאחר סרכוז ובדיקת המשקע לא נמצאו תאי זרע". כלומר, לא חיכיתי למילה "סרכוז", רק בגיל 39 וקצת הבנתי שפירושה "העברה בצנטריפוגה", ושכדי לספור זרע צריך לנער את הנוזל שלו בתנועה סיבובית ובמהירות. אבל כן חיכיתי לדעת שהכל עבד.

מעט החברים שסיפרתי להם הגיבו בעיקר בעניין, ביקשו פרטים טכניים על התהליך והתחושות, וזכו לתקציר של 2,300 המילים שקראתם זה עתה. היו שניים ששאלו בנפרד מה יקרה אם אהיה בפרק ב', ובת הזוג החדשה בכל זאת תרצה להמשיך את השושלת שהגנים שלי מציעים. הצעתי להם להסתכל עליי ולהגיד אם בכנות הם חושבים שלא עשיתי מספיק נזק לילדה אחת, שירשה גם את ההומור שלי.

מבלי להיכנס לתיאורים גרפיים, אספר לספר למי שחושש או חוששת שמבחינת חיי המין, שום דבר לא השתנה – וזה כולל חשק, תחושה, תפקוד והנאה. הכל מצוין, ובמרחק הזמן שעבר אני לא מרגיש שום שינוי – למעט החשש מהיריון ספונטני, שנפרדתי ממנו לתמיד.

חלפה כמעט חצי שנה מאז הניתוח. אני שמח שעשיתי אותו, לא מתחרט לרגע, והחיים שלנו, משפחה של אבא-אמא ובת יחידה, ממשיכים להיות מדהימים. הבעיה היחידה שזיהיתי בינתיים היא שבניגוד לגברים אחרים שהלכו על זה, אני עדיין לא קיבלתי קמפיין למכונות קפה.