זה סיפור שמתחיל מסוף טוב. היום, בגיל 36, עדו סוף-סוף אדם מאושר. לפני חצי שנה נולדה לו בת. הוא התחתן לפני כשנתיים עם אשה שאותה הכיר דרך אתר היכרויות כשנה לפני החתונה, כשהיה בן 33 ועל סף יאוש תהומי ומוחלט. לפני כן, מעולם לא היה בקשר רומנטי משמעותי. פה ושם, וממש לא הרבה, יצא עם נשים למשך שבועות ספורים, חודש לכל היותר, ורק עם מעטות מהן הגיע למיטה. את בתוליו איבד בגיל 25. עכשיו, כשהפרק בחייו אותו הוא מכנה "תקופת הישימון" מצוי הרחק מאחור, הוא מוכן לומר: "זה היה חרא. הרגשתי כמו אפס מאופס".
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
איה, בת 35, מסכימה לומר מעט יותר מזה. "הייתי כבר משוכנעת שאני אהיה כל החיים לבד", היא מספרת. "כמעט לא חלף יום בלי שאדמיין את עצמי בתור איזו אשת חתולים וקשישה ערירית ומרירה, שנמקה ולבסוף מתפגרת בדירה הקטנה שלה בלי שאף-אחד יודע, עד שהגופה הנרקבת שלה נהיית כל כך מסריחה, שהשכנים מתחילים לתהות. חוץ מזה, כבר התחלתי לחשוב על להביא ילד לבד, כי היה נדמה לי שרכבת הזוגיות חלפה, ולא האמנתי שאי פעם אמצא מישהו. אבל ברמה הכי מציאותית, הכי יומיומית – פשוט הרגשתי בודדה. וזה העציב אותי".
בדומה לעדו, גם לאיה לא הייתה מערכת יחסים רומנטית רצינית עד גיל הנחשב בחברה שלנו למאוחר - כש"רצינית", במקרה הזה, מוגדר כמשהו בין הבאת בן/בת הזוג לארוחת ערב אצל ההורים לבין לדמיין את הזוגיות הזאת מתקיימת עד שהמוות מפריד בין השניים. הקשר הכי ארוך שהיה לה נמשך חודשיים. במהלך הקשר הזה גם שכבה לראשונה עם גבר. זה היה לפני כארבע שנים, כשהייתה בת 31. אולם כמו עדו, גם עבור איה הימים הללו הינם נחלת העבר, וגם היא, כיום, רואה עצמה כמאושרת. לפני שנה וחצי הכירה את בן זוגה הנוכחי בשיעור ריקוד טנגו, השניים נדלקו זה על זו, החלו לצאת, עברו להתגורר יחדיו כעבור שלושה חודשים, נישאו לפני חצי שנה, ונכון למועד כתיבת שורות אלו, איה בהיריון. "זהו," היא אומרת, ונושמת לרווחה, "אמא שלי יכולה להיות רגועה".
תוצר של התרבות
לא לעדו ולא לאיה יש גיבנת, זפק או שומה מכוערת ושעירה שצומחת להם על האף. שניהם בריאים ושלמים בגופם, אפילו ניתן לומר שהם די נאים. שניהם גם משכילים, מרוויחים היטב ומצליחים מבחינה מקצועית. שניהם באים ממשפחות ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, וגדלו בסביבה תומכת ומטפחת וחיו חיים די מוגנים, נטולי טראומות חריגות. ועם זאת, במשך שנים התאפיינו חייהם במשהו שעומד כמו בסתירה לתמונת החיים המושלמת לכאורה הזו, כמו כתם שחור על רקע לבן חלק - הם התקשו, שומו שמיים, למצוא זוגיות.
שאלות כמו למה "זה לא קרה להם" עד גיל יחסית מאוחר או למה לאחרים "זה לא קורה" אף פעם הן במידה רבה תוצר של החיברות שאנו עוברים מגיל אפס. זוהי תולדה של הציפיות שהסביבה שלנו כופה עלינו בנוגע לאופן שבו התפתחותנו האנושית אמורה להתרחש על פי המסלול השחוק של לימודים-עבודה-נישואים-ילדים-קמילה- נבילה-מוות. הן גם תוצר של מה שתרבות המערב הבורגנית מצווה עלינו (ובפרט על נשים) להאמין שהוא התגלמות המימוש הרוחני של חיינו החד-פעמיים – ההורות – כשבעצם המשפחה אינה אלא יחידת צריכה בסיסית ובתור שכזו, מנוע כלכלי עבור חברת השפע הקפיטליסטית.
צריך לזכור את כל זה, לפני שניגשים לשפוט אחרים על הבחירות שהם עושים. יש אנשים שאינם מצויים בזוגיות כי זה לא מושך אותם וכי באמת ובתמים זה לא מתאים להם או כי הם מעדיפים את החופש והעצמאות הטמונים ברווקות. כ-1-3 אחוזים מהאוכלוסיה הכללית אף מגדירים עצמם כ-א-מיניים, שאינם מתעניינים לא רק בזוגיות, אלא גם ביחסי-מין, והם חשים בנוח עם זה. ישנם אנשים שאינם בזוגיות בשל קשיים עמם הם מתמודדים סביב זהותם המינית, כלומר, הם הומוסקסואלים או לסביות החוששים/ות לצאת מהארון, ואינם מנסים כלל להשיג את הזוגיות הנורמטיבית שהוריהם, ככל כנראה, היו רוצים שתהיה להם.
לא באלה עסקינן, אלא באנשים כמו עדו ואיה; כאלה שרוצים להיות בזוגיות, ולאו דווקא מפני שהם חיים בתודעה כוזבת. כאלה שלכאורה דבר אינו מונע בעדם מלממש את מאוויהם, ועם זאת, מסיבה אחרת, לא ברורה, הם אינם עושים זאת, לפחות לא עד גיל מאוחר, והדבר מסב להם סבל נפשי. כמעט לכל אחד יש איזה עדו; כמעט לכל אחת יש איזו איה. כמעט כולם מכירים חבר או חברה שפורחים בגיל מאוחר. אלה הם הלייט בלומרז (Late Bloomers).
באירופה איטיים יותר
תופעת הלייט בלומרז פחות נפוצה בישראל מאשר באירופה, אומר הסקסולוג ד"ר דניאל דריי, כיוון שבישראל יש לחץ חברתי יותר חזק להביא ילדים. ועם זאת, הוא מציין שבמגזר החילוני הישראלי, 12 אחוז מהנשים בנות ה-35 טרם התנסו מינית, לעומת כ-5 אחוזים מהגברים בני הגיל הזה. מדובר, בסך הכול, ב-7.5 אחוזים מהאוכלוסיה, אדם אחד מתוך שנים-עשר. "זה נתון מאוד גבוה," מדגיש ד"ר דריי, "אבל משום מה לא מדברים עליו".
עוד ב-mako בריאות:
>> זהירות מי פה: האם זה יכול להזיק לבריאות השיניים?
>> על הברזלים: גשר בשיניים לא מבטיח שהן ישארו ישרות לנצח
>> אפקט הלילה הראשון: למה אנחנו לא מצליחים לישון?
"אנשים כאלה מרגישים נורא "מוזרים" וזה הופך להיות תסביך שהם סוחבים עמם". עם זאת, מדובר בתופעה מתעתעת דווקא בגלל שהיא נדמית בלתי מוסברת. "בכל התחומים האחרים הם מתפתחים בצורה תקינה", אומר ד"ר דריי, "אבל בנושא הזה הם נשארים מאחור, למעשה, הם עשויים להשתמש בלימודים ובקריירה בתור תירוץ – וזה אכן אך ורק תירוץ כיוון שאנשים בהחלט יכולים לקיים קריירה ולימודים מוצלחים, ובמקביל לקיים חיים חברתיים עשירים".
הפסיכולוגית ד"ר עדית גוטמן, המלמדת פסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת תל-אביב, טוענת שהתופעה עלולה לנבוע מתוך אחת מכמה סוגים שונים של חרדה: "חרדה חברתית יכולה להקשות על הכרת פרטנרים פוטנציאליים; חרדות ביחס למיניות עשויים לעורר רתיעה מקשר גופני; פחד להתגלות בחולשות מפריע ליצור אינטימיות של ממש. כשההרגלים שלנו מתבססים, קשה לנו יותר לשנותם. עצם השינוי יכול ליצור תחושות קשות של לחץ והתפרקות".
כמו כן, היא מזכירה כי "פרויד ראה ביכולת לאהוב נדבך חשוב בבריאות הנפשית". לכן, אם להתבונן בתופעה מנקודת מבט פסיכואנליטית, הרי שהיא עשויה לנבוע מפני "חרדות קדומות מפני היבלעות בזוגיות, או מפחד מפני אובדן שליטה בדחפים תוקפניים בתוך הקשר האינטימי". מנקודת מבט התפתחותית, לעומת זאת, ד"ר גוטמן מדגיש את התרומה של התפקיד החברתי של ה"בעל" או "אשת איש" עבור רכישת תכונות אישיות הנחשבות כבוגרות, כמו היכולת לאהבה הדדית. "שיבוש עלול להיווצר בכל שלב קודם: קושי לתת אמון סביב טראומה בינקות, היעדר מיומנויות חברתיות שהיוא אמורות להתפתח בגיל בית הספר, או בלבול של הזהות שאמורה להתגבש בגיל ההתבגרות".
דימוי גוף שלילי וחוסר ביטחון
ד"ר דריי מציין שני גורמים אפשריים נוספים להימנעות מיחסים רומנטיים ומיניים המאפיינת את הלייט בלומרז. ראשית, "ב-40 אחוז מהמקרים הללו מדובר באנשים הסובלים מדימוי גוף שלילי. לעתים, מדובר באנשים שסבלו מבעיות משקל עודף בילדות, ולמרות שהתגברו עליהן הם נשארו עם דימוי גוף שלילי. הם ממשיכים לחיות בעולם דמיוני, כמו בבועה. ובבועה הזו אין קשר בין גברים לנשים". שנית הוא מציין דימוי מיני נמוך. במקרה של גברים, מדובר ב"פחד מפני שפיכה מוקדמת, בין אם זה קרה להם במציאות או לא", בעוד נשים רבות, הוא אומר, "רואות את הפעם הראשונה כמו מחסום ענק".
ממתי ההימנעות מקשר מיני ורומנטי נחשבת לבעיה? לפי ד"ר דריי, "סביב גיל הצבא אמור לקרות איזה שחרור – מהמשפחה, מהתפקידים המסורתיים שלנו. בישראל הצבא עוזר לנו להיחשף לעולם. הוא טורף את הקלפים ומחייב אנשים להיות באינטראקציה, מה שדוחף אותם אל תוך החברה – אם הם משרתים. אבל גם אם הם לא שירתו, סביב הגיל של אחרי צבא – אם לא רואים בן או בת זוג בתמונה אף פעם, אפשר לשאול שאלה."
הזמן החולף הוא מדרון חלקלק עבור הלייט בלומרז. מה שהיה עיכוב קל ביחס לבני גילם נהיה לאיחור ובהמשך לפיגור ניכר, אשר בהינתן האופן בו אנו מתוכנתים למדוד עצמנו בהשוואה לאחרים, מוליד לחץ כבד. וכך, ככל שההימנעות נמשכת כך הסכנה גדלה שזה ייהפך לכדור שלג. כפי שאומרת ד"ר גוטמן: "להפרה כזו של הציפיות החברתיות יש כנראה השלכות שליליות מסוימות. מחקרים מצאו למשל פגיעה בדימוי החברתי של גברים שאינם נכנסים לזוגיות בוגרת, ואפילו ירידה בתוחלת החיים הממוצעת של גברים רווקים (ממצאים אלה לא התקבלו ביחס לנשים). מחקרים אחרים מצאו שבממוצע, לזוגיות יציבה יש יתרונות משמעותיים מבחינת הרווחה הנפשית ותחושת האחריות, התורמת משמעות לחיים."
"מחקר גדול מצא, שרוב האנשים שלא פיתחו זוגיות כזו בבגרות הצעירה, לא נהנו מיתרונות אלה. המבוגר הצעיר אמור לפרוח מהקן ולהתרחק מהתלות הרגשית בהוריו, וכנראה שהקשרים הרומנטיים מרככים ואפילו מחליפים במידה מסוימת את החלל שנותר בלבו. בלי קשרים כאלה, התפתחות זו קשה ומכאיבה יותר".
זוגיות היא לא הכל בחיים
כשמדובר בבריאות נפשית, זוגיות רחוקה מלהיות חזות הכול. כפי שאומרת ד"ר גוטמן: "נורמליות באה בשלל צורות, והיעדר זוגיות היא בהחלט אחת מהן. כדאי להביא בחשבון שהיעדר זוגיות רומנטית לא בהכרח אומר שלאדם אין קשרים משמעותיים אחרים בהם הוא מושקע רגשית. אנשים יכולים לבחור ברווקות ואין בכך שום בעיה." הבעיה, כפי הנראה, נמדדת על פי קריטריון מאוד ברור, גם אם סובייקטיבי ביותר. "המצב שונה," היא אומרת, "אם האדם חש סבל כתוצאה מכך, כלומר היה מעוניין בקרבה רומנטית ומרגיש בחסרונה."
במצב כזה, ניתן ללכת לטיפול. "הפנייה לטיפול במקרה כזה," מזכירה ד"ר גוטמן, "דומה לבקשת עזרה בשלל נושאי חיים; חלק גדול מהסיוע הפסיכולוגי הוא בהתמודדות עם תחושות קושי ולא ב'חריגות'".
לפי ד"ר דריי, "התגובה של ההורים ללייט בלומרז מאוד חשובה. אם סביב גיל 20 הם רואים שבנם או בתם מעולם לא פיתחו קשר רגשי עם המין השני, עליהם להתערב. לשאול שאלות. לא להיות יותר מדי פולשניים, אבל כן לעזור לילד שלהם לדבר עם מישהו ולנסות להבין מה קורה, לדחוף לטיפול".
התוצאות של טיפול רגשי או מיני במקרים מהסוג הזה מעידות כי זהו אמצעי יעיל להתגבר על הקשיים ולפתור את הבעיה שהובילה את הלייט בלומר לטיפול. "אצל גברים ונשים כאחד," אומר ד"ר דריי, "מרגע שהם מקבלים הכוונה הם מתפתחים מאוד מהר. לעתים אחרי פחות מחצי שנה הם מוצאים את עצמם בתוך זוגיות מוצלחת." אולם דווקא בהצלחה המהירה טמונה סכנה – סכנת ההתפשרות המהירה מדי על הדבר הלא מתאים. "אני תמיד מסביר להם, שלא צריך להתבלבל, אמנם יש עכשיו את הקשר הזה, אבל גם צריך לזכור, שלא צריך לחשוב שהפעם הראשונה שהם מצליחים להיות בקשר זוגי חייבת להיות אחרונה, זה לא אומר שצריך להיתקע עם הקשר הז".
"זה כמו סתימה בצנרת. יש איזו התפתחות רגשית שנתקעה, ואתה פשוט צריך לשחרר. מרגע ששחררת את זה, הם מבינים איך לנהל זוגיות, איך ליצור אינטימיות. ברגע שאתה נותן להם את המפתח של החיים החברתיים, אנשים פורחים."
ביחס לאנשים אחרים, אם כך, הלייט בלומרז יפרחו אולי מעט מאוחר. אבל בסופו של דבר, אם הם מספיק ירצו את זה – כמו עדו ואיה - הם יפרחו גם יפרחו; זה רק עניין של זמן. אלמלא כן, לא היו מכנים אותם בכינוי הזה שאותו, אגב,עדו ואיה מאמצים בחיבה. אלמלא כן, היה עלינו לכנות אותם Never Bloomers. אבל זה כבר סיפור אחר.