עיסוק באובדנות הוא הליכה על הקצה, ואני מחפש את הקצה

ילדה בת 10 נכנסה לקליניקה של פרופ' גיל זלצמן. היא הייתה אחרי ניסיון אובדני, סובלת מחרדות קשות ודיכאון, אחרי שראתה מומחים רבים. דבר לא עזר ואף אחד לא הבין מה הבעיה.

"יש הרבה רגעי שיא רגשיים בקריירה שלי. זאת הרגשה די מדהימה לפגוש ברחוב מישהו שטיפלתי בו כילד ועכשיו הוא מבוגר שמספר לי על הקריירה שלו, על המשפחה שהקים, והכל בסדר איתו. יש גם מקרים הפוכים, כשאני פוגש מישהו שכילד חזיתי שתהיה לו סכיזופרניה, והוא אכן לקוי. זה מאוד קשה", אומר פרופ' זלצמן. "ולפעמים אתה מטפל במישהו וחסר לך חלק בפאזל, אתה מרגיש שאיזה פרט חשוב נעדר מהסיפור שהאדם מספר לך, כי הוא מדחיק או לא משתף. כך היה עם הילדה הזו: שעה וחצי אני יושב מולה ומשהו לא מסתדר לי, עד שאני מבין שהיא לא ילדה. היא ילד. שאלתי אותה, 'את מרגישה שאת בגוף הלא נכון?'. היא התחילה לבכות ואמרה, 'אף פעם לא שאלו אותי את זה, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה. כל החברים שלי בנים, אני רוצה לשחק כדורגל, אני שונאת בנות, שונאת בובות ולק ג'ל, ואני לא מבינה מה אני עושה בגוף הזה. אני תקלה של הטבע'".

היא לא העלתה בדעתה שהיא טרנסג'נדרית?
"ילד בן 16 רואה טלוויזיה, קורא, מכיר את המושג. ילדה בת 10 לא מכירה, לא יודעת מה זה. כשהיא הגיעה אליי לפני חצי שנה, ההבנה שהיא טרנסית שינתה את הגישה הטיפולית כלפיה ואת החיים שלה".

המרכז לבריאות הנפש "גהה" חוגג ממש השבוע 80 להיווסדו. זלצמן, שמנהל אותו מאז 2014, הוא מומחה בפסיכיאטריית ילדים ובני נוער, וכן מומחה לאובדנות ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות. הוא גם חוקר בפסיכיאטריה ביולוגית, ראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת תל אביב וחוקר המוח במחלקה לפסיכיאטריה של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. כבר 30 שנה הוא חי את התחום הקשה הזה – קשה לא רק בגלל הטרגדיות האנושיות והכאב והסבל, אלא גם בגלל שמדינת ישראל מזניחה את מערכת הבריאות בכלל ואת בריאות הנפש בפרט. ולמרות כל האמור, הוא אחד מהאנשים האופטימיים והשמחים ביותר שיצא לי לפגוש.

"מישהו שאל אותי אם אני לא מרגיש שחיקה. אמרתי לו שכן, ברור, אבל שהשחיקה שלי היא ההכי נמרץ של מישהו אחר", אומר זלצמן. "אני מאוד אוהב את העבודה שלי, היא מגוונת ויצירתית. יחד עם זאת, אלמלא העבודה הייתי לוקח עכשיו מוצ'ילה ובורח".

במערכת הציבורית אתה על משכורת רעב

על פי נתוני משרד הבריאות יש כיום בישראל כ-30 אלף רופאים פעילים, כלומר כ-3 רופאים לכל אלף אנשים – לעומת 3.5 לאלף, הממוצע במדינות ה-OECD. לצד המספרים הללו ועל רקע משבר המתמחים, הנתונים מצביעים על כך שאחד מכל שלושה רופאים צעירים שוקל לעזוב את המקצוע – במערכת בכלל ובתחום בריאות הנפש בפרט. "אחת התופעות הקשות עם דעיכת הקורונה היא עזיבה המונית של מטפלים, בישראל ובכל העולם", מספר זלצמן. "יש לזה סיבות: העומסים נהיו בלתי נסבלים, ובמערכת הציבורית אתה על משכורת רעב. פסיכולוג או עובד סוציאלי מקבלים 7,000 שקל ברוטו ועובדים כמו מטורפים".

איך אפשר לחיות ככה?
"אי אפשר, אלה אינם חיים. לכן רובם נשים, כשהבעל הוא המפרנס העיקרי. למה הן עושות את זה? כי זה נותן מעמד כשאת פותחת קליניקה פרטית, אבל גם זה קשה, כי זאת בדידות גדולה. בעבודה ציבורית יש לך צוות, אפשר להתייעץ, יש גם צחוקים. אז עובדים חצי פרטי וחצי ציבורי, אבל הציבורי נהיה בלתי נסבל עם התורים וההמתנה. איך אתה אומר לילד אובדני 'תבוא בעוד חודשיים'? זה לא במוסר הטיפולי שלך".

זה קורה גם בגלל עלייה בביקוש?
"עלייה תלולה, והתוצאה היא שכשמישהו פונה אליי דרך הקליניקה הפרטית, הוא יכול לחכות עשרה חודשים. אנשים עם דחפים אובדניים לא יכולים לחכות עשרה חודשים. יש לזה גם צד שני: מטפל בינוני ומטה, שבעבר היה מתקשה למלא את הקליניקה, מפוצץ בפציינטים. למה שהוא ילך לציבורי כשבקליניקה הפרטית הוא יכול לדפוק מחיר? זה היבט שחייבים לטפל בו. להעלות שכר, לתת תמריצים. מה גם שיש אנשים שעוזבים פשוט כי הם התחילו לעבוד מהבית וראו שזה כיף. אתה יכול לראות מטופלים במחשב, לתפוס תנומה, אתה לא עומד בפקקים. בקורונה הייתה מין הבנה קולקטיבית שהחיים הם זמניים ושאין שום סיבה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה לעשות. הייתה עזיבה של מקומות עבודה, שינויי קריירה".

גם בתחום שלך אנשים שינו קריירה?
"בטח. הלכו להייטק, עזבו את הרפואה. יש לי מחלקת נוער – מחלקה סגורה, ראשונה בארץ – ויש בה כרגע רק רופא אחד, מנהל המחלקה. כולם עזבו מסיבות שונות ואנחנו לא מצליחים לגייס רופאים אחרים, כי לא רוצים לעבוד במערכת הציבורית".

בזמן שזה קורה סביבך, איך התקופה הזאת השפיעה עליך?
"הבנתי שאני עושה דברים רבים בהנחה שיש לי את כל הזמן שבעולם. ברגע שהגעתי להכרה שזמני מוגבל, מיד ויתרתי עליהם. התחלתי לעשות חישובים שאף פעם לא העסיקו אותי, ובעיקר התחלתי לכתוב".

פרוזה?
"כן, כי פתאום היה לי זמן פנוי. בקורונה קראתי ספרים שלא הגעתי אליהם קודם – אף פעם לא יצא לי לקרוא את 'החטא ועונשו', את מאמינה? – והתחלתי לכתוב, כי לא היו כנסים וישיבות. התחלתי גם לאפות, ואני מאוד טוב בזה. יש לי כרטיסיות של מתכונים בכתב יד של אמא שלי ואני אופה את העוגות שהיא הייתה מביאה לי כסטודנט באוניברסיטה. אני משאיר לה אותן מחוץ לדלת".

המפחיד מושך אותי

בקליניקה הפרטית של זלצמן (58) תלויה תמונת שחור-לבן שלו בגיל 3, בעיר הולדתו גבעתיים, לבוש בחלוק רופאים עם מזרק גדול בידו ורוכן מעל בובה. כשאני שואלת אותו מה הוביל אותו לתחום הספציפי שהוא עוסק בו, זלצמן מראה לי משהו שחברה ותיקה בדיוק שלחה לו: תצלום של מכתב שכתב בכיתה ז' (בעברית גבוהה. "מי מדבר ככה?", הוא צוחק על עצמו). באחת השורות הוא מתייחס לבחירתו העתידית: "בקשר לרצוני ושאיפותיי לכשאהיה גדול, אין לי עדיין שום רעיון טוב, אך נראה ואבחר בתחום הביולוגי רפואי, מדעי מחקר או פסיכולוגיה".

ובסוף –
"אני עושה את שלושתם. אני גם רופא, גם חוקר ביולוגי וגם עוסק בפסיכותרפיה".

איך ידעת כבר אז?
"היו לנו המון ספרים בבית, וכשהייתי בן 10 מצאתי על המדף שני ספרים שהשפיעו עליי מאוד: 'פשר החלומות' של פרויד, והספר של רופא הילדים דוקטור ספוק, שכתב פרק אחד על בעיות נפשיות. תפס אותי שם תיאור ילדים שלא דורכים על קווי המדרכה, כי יש להם פחד כפייתי שיקרה משהו לאנשים שהם אוהבים, שתואר שם כך: 'אם עשית טעות – סבתא תמות'. חוץ משני הספרים האלה שהדליקו אותי, בגיל 11 חליתי בקדחת שיגרונית, שיצרה אצלי תנועות ידיים לא רצוניות. כתב היד שלי השתנה והתעוות, והוריי לקחו אותי לרופא, שמיד שלח אותי לבית חולים. שלושה שבועות הייתי בטוח שאני הולך למות. למזלי היה שם מתמחה שאימץ אותי, נתן לי מחברת ואמר לי, 'תכתוב מה עובר עליך, אני אקרא ויום אחד זה יהיה ספר'. הוא עשה את זה כדי לראות שהסטרואידים עובדים וכתב היד מסתדר, ואני יצאתי מבית החולים בריא לגמרי ועם החלטה שאני רוצה להיות רופא ילדים".

בגיל 18 נרשם זלצמן לעתודה והלך ללמוד במרכז הרפואי "הדסה" בירושלים. לאחר שנתיים פרש מהעתודה, התקבל לקורס טיס, ורק בסוף השירות הצבאי חזר לספסל הלימודים. בשנה החמישית, בגיל 25, מצא את עצמו מתנסה בטיפול פסיכולוגי במסגרת הלימודים.

לא הלחיץ אותך לטפל בגיל כל כך צעיר?
"זה היה כיף, פתאום הייתי פרויד. כבר ידעתי שאני רוצה להיות פסיכיאטר, אבל גם רציתי להיות רופא ילדים. מצד שני גם הייתי בתאטרון והייתי קוסם ורציתי להיות פנטומימאי, אז באמצע הלימודים עזבתי הכל ונסעתי לשנה לפריז ללמוד פנטומימה אצל גרושתו של מרסל מרסו. אנשים חשבו שאני לא אפוי".

איך בכל זאת הגעת לפסיכיאטריה?
"אחד המרצים שלי הפגיש אותי עם פסיכיאטר בעל שם עולמי. סיפרתי לו על ההתלבטות שלי בין פסיכיאטריה לרפואת ילדים, והוא אמר, 'מה הבעיה? תהיה פסיכיאטר ילדים'".

פסיכיאטריה למד זלצמן ב"ייל" ובאוניברסיטת קולומביה. "עשיתי שם מחקר שעבדתי בו עם מוחות של מתאבדים. ב'קולומביה' יושב בנק עם 2,000 מוחות של אנשים מהארלם ההיספנית שקפצו אל מותם, התאבדו".

איך אוספים מוחות של מתאבדים?
"עבדו על זה 30 שנה. יש חוק בניו יורק שמי שמתאבד, המוח שלו הולך לאוניברסיטת קולומביה אלא אם המשפחה מתנגדת. יש שם גם 700 מוחות של אנשים שמתו מוות טבעי, ואנחנו השווינו ביניהם וראינו שלאדם אובדני יש מוח אחר".

איך זה נראה?
"יש מבנים במוח שהם בגודל אחר, יש קולטנים שעובדים אחרת. במוח שלנו יש למשל רצפטורים אופיאטיים, מהמילה אופיום, שהם משככי כאב טבעיים. אם תקבלי מכה מאוד חזקה, הגוף שלך יפריש אופיאטים ואת לא תתעלפי כי הוא יחזיק את הכאב עד שתקבלי עזרה. ידוע שמתאבדים סובלים מכאב נפשי שהם מתארים כחזק יותר מכאב פיזי, כל כך קשה שלמעשה ההתאבדות היא פתרון לכאב בלתי נסבל. מחקרים הראו גם שלאנשים אובדניים יש סף כאב אחר – למשל, פחות כואב להם כשהם חותכים את עצמם. אמרתי, 'בוא ניקח את המוחות של המתאבדים ונבדוק את הקולטן הזה', ובאמת מצאנו שהוא מקולקל. עובד אחרת".

זה עניין גנטי?
"אולי גנטי, אולי סביבתי. לא יודע".

איך הגעת ספציפית להתמחות בהתאבדויות?
"לא התכוונתי, ממש לא. התחלתי עם היפנוזה, היפנוזה לילדים, התעסקתי בהפרעות חרדה. יום אחד פרופ' אלן אפטר, שהיה מנהל המחלקה שלי, אמר לי, 'אני מומחה להתאבדויות, בוא תעשה איתי עבודה ותגיע יותר רחוק'. אמרתי, 'אלן, עזוב, זה מדכא'. אבל הוא שכנע אותי לעשות דוקטורט על אובדנות ילדים, וכמו כל תחום שאתה מתעמק בו, זה נעשה מרתק. התחום הזה הוא גם הליכה על הקצה, ואני מחפש את הקצה. המסוכן, הקיצוני והמפחיד, זה מה שמושך אותי".

הכסף קיים אם רוצים

להתפרצות הקורונה הייתה השפעה מוחצת על החולים הפסיכיאטריים ומשפחותיהם. הסגרים, הסכנה בהידבקות והפניקה הכללית הביאו לכך שמספר החולים שהתאשפזו מרצון פחת באופן ניכר (762 ב-2020 לעומת 1,319 בשנה הקודמת, על פי נתוני משרד הבריאות), מה שדרדר את מצבם של החולים שלא קיבלו טיפול והעלה את כמות האשפוזים בכפייה: באפריל 2020, בעיצומו של הסגר הראשון, נרשמו 505 כאלה לעומת 412 בחודש המקביל ב-2019.

"המגפה האחרונה בסדר גודל כזה הייתה השפעת הספרדית, וזה היה לפני מאה שנה, כשאף אחד לא בדק את ההיבטים הנפשיים. לא היה לנו על מה להסתמך, לכן לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים", מספר זלצמן. "הכינו אותנו לאפשרות שנצטרך לפנות את כל החולים הביתה ולהפוך את גהה לבית חולים למונשמים, אבל בקירות של בית חולים פסיכיאטרי אין בכלל צינורות חמצן והיינו צריכים להתאים את עצמנו. קיבלנו החלטה שכל מטופל חדש שמגיע למיון לא נכנס למחלקות אלא לבידוד עד שהוא לא יוצא שלילי, כי מחלקה סגורה היא כמו ספינת קורונה: חולה אחד מדביק את כולם".

מה באמת עשיתם עם חולים מאומתים?
"פתחנו אגף קורונה. לקחתי את אחת המחלקות, שחררתי חלק מהחולים, סגרתי עם קירות גבס ועשיתי חדרי בידוד. הרי כשחולה פסיכיאטרי מתחיל להשתולל ולהיות מסוכן לעצמו צריך להיכנס לחדר שלו, להזריק לו או לקשור אותו. אתה צריך מגפיים ואת כל הבגדים האלה שאתה נראה בהם כמו אסטרונאוט, כי פחדנו מהקורונה כמו מאבולה, וככה ארבעה אנשים נכנסים אליו וגם מפחידים אותו עוד יותר עם הלבוש הזה. עד שאתה מתלבש הוא מנסה לפגוע בעצמו, ואסור לאבד כאן זמן. לכן התקנו המון מצלמות מעקב ושלטנו מבחוץ בשירותים, שם אתה לא יכול לראות מה הוא עושה. אז אם תוך חמש דקות הוא לא יוצא, אנחנו נכנסים".

הצלחתם לתפקד ככה?
"זה היה סרט בלהה, היו עובדים שפחדו להיכנס גם עם הבגדים המוגנים. היו גם עובדים שהתגלו כגיבורים, שהתנדבו, כי מישהו חייב לעשות את זה. והיו גם דברים כיפיים בהתחלה, כי פתאום מחאו כפיים לרופאים, פתאום קיבלנו תקציבים. דברים ששנים ביקשתי – פתאום הברזים נפתחו".

כמו מה?
"עוד תקנים של אחיות, של רופא, שומר. מערכת הבריאות כל כך מורעבת, תמיד בתת-איוש ותת-תקצוב. ישראל מקצה היום לבריאות בערך 8% מתקציב המדינה, זה נמוך יותר מברוב מדינות המערב. 2%–3% מתקציב הבריאות הולכים לבריאות הנפש, כשבעולם מדובר ב-9%–10%. רק בקורונה המדינה הזרימה פתאום מאות מיליונים למערכת, מה שמלמד שהכסף קיים אם רוצים".

מה קרה לחולים בזמן הזה?
"ראשית הם הפסיקו לבוא לבתי החולים. לא רק חולים פסיכיאטריים, גם חולי לב. אנשים לא רצו להידבק, אז יותר חטפו התקפי לב בבית. בתחום שלי, היענות של חולים פסיכיאטריים היא מראש נמוכה. הם לא באים עד שלא קורה משהו או שמביאים אותם בכוח. בזמן הקורונה הם לגמרי הפסיקו לבוא, ומצבם של המקרים הקשים החמיר. הם הוזנחו, לא לקחו תרופות, לא יצאו מהבית. החולים הקלים איכשהו הסתדרו, אבל ככל שהמגפה התארכה עברנו מסטרס חריף לסטרס כרוני, וסטרס כרוני מתחיל לכרסם".

סטרס כרוני בקרב מי?
"הציבור הכללי, שהיה בסטרס הולך ומתמשך מעצם זה שיש מגפה. היחידים שחשו שיפור היו הכפייתיים עם ה-OCD, אלה שמפחדים מזיהומים וחיידקים, כי פתאום כולם היו כמוהם והיה לגיטימי לשטוף ידיים כל היום. מצבם של רוב האנשים החמיר, כי הם פחדו למות".

וראיתם את זה קורה בפועל.
"ראינו עלייה דרמטית בפניות עם חרדה ודיכאון, גם בשיעור המקרים החדשים וגם בהיקף המצוקה. אם פעם היה מגיע ילד אחד מהמשפחה, פתאום הגיעו שלושה. התחילה אבטלה, המצב הכלכלי נעשה רע וזה הוסיף עוד מתח, הייתה עלייה באלימות במשפחה. הכל נהיה קשה יותר. רק דבר אחד לא החמיר בקורונה: שיעור ההתאבדויות. לא רק שהוא לא עלה, הוא אפילו ירד כמעט בכל המדינות, והמצב הזה נכון גם היום. כמו שחזינו".

חזיתם איך?
"ראינו שבמצבי מלחמה, אסונות טבע, רעידות אדמה ומגפות יש פחות התאבדויות".

כי יצר החיים חזק יותר?
"בדיוק, בסכנת חיים אתה נהיה חיה שרוצה לשרוד בכל מחיר. כשנגמרים המלחמה או האסון נשארים עם הנזקים, הבעיות הכלכליות והסטרס הפנימי, והסרטים הפנימיים מתעוררים. אז גם צפויה עלייה בהתאבדויות. ראו את זה במלחמות העולם, ראינו את זה בארץ אחרי מלחמות כמו לבנון. אנחנו צופים עלייה בהתאבדויות גם בעקבות משבר הקורונה, אבל המידע שיש לנו על התאבדויות הוא באיחור של שנתיים, כי הוא נסמך על הנתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמצדה נסמכת על תעודות פטירה, ואת הדאטה מסכמים באיחור של שנתיים. לכן אין לי מושג מה קרה ב-2021–2022. אנחנו כן רואים כבר עלייה בהתאבדויות בצבא".

למה זה?
"אנחנו עוד לא יודעים. אבל אם צה"ל הוא מיקרוקוסמוס של האזרחות, הרי שגם באזרחות צפויה עלייה גדולה".

כמה גדולה?
"פי שניים".

דיכאון, חרדה, אובדנות – איך מטפלים במסות כאלה של אנשים במצוקה כשהמערכת בקריסה?
"היינו צריכים לעשות שינויים. הרי אי אפשר לסבול מצב שבן אדם מתקשר, אומר לך שהוא רוצה למות, ואתה אומר לו, 'יש לי תור בנובמבר'. זה לא מתאים יותר, הבנו שצריך לעשות טיפולים קצרים יותר, לטפל מרחוק. התחלנו להשתמש באפליקציה מאובטחת, שפתרה גם את הבעיה של מטופלים שלא מגיעים כי הם בדיכאון או במצב פסיכוטי. יש גם טיפולים שניתנים על ידי תוכנה, עם בוט. ד"ר לילך רחמים פיתחה פלטפורמה שלמה של טיפולים עם תוכנה". 

זה נשמע נורא.
"זה לא אידיאלי, כולנו מעדיפים את המגע האנושי. אבל כשיש לך פיגוע המוני ויותר פצועים מחובשים, אתה לא יכול לטפל בכולם באותה הרמה. אז אתה עושה תעדוף".

דפיקויות יש גם לאנשים שהייתה להם ילדות דבש

מלבד ההשפעה שלו על החולים ועל הרופאים, בשיחה עולים היבטים לא מוכרים של נגיף הקורונה על הנפש – של ילדים ובני נוער, אבל לא רק. "למדנו על הווירוס הזה שהוא נוירו-אינווסיבי, כלומר חודר למוח ועושה דברים. ראינו ירידה בזיכרון, ירידה קוגניטיבית, עייפות קיצונית. ראינו דיכאון, חרדה, הפרעות שינה ואובדנות אצל אנשים שלא היה להם כלום לפני כן. כלומר, פוסט-קורונה זה לא רק שהשיעול נמשך שלושה שבועות ויותר קשה לך לעלות במדרגות, זה גם יותר חרדה ויותר דיכאון אצל 20% מחולי הקורונה. זה וירוס שלא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, וזה כנראה מה שהעלה אצל אנשים מסוימים את המחשבה שמדובר בווירוס מהונדס".

אין צורך בתיאוריות קונספירציה כדי להבין את מה שפסיכולוגים מכנים "וירוס האימה", כלומר הידיעה שילד עלול להדביק אדם אחר או כבר עשה זאת. "תחשבי על בן 5 שהשתעל על סבא שלו ויכול להיות שהוא הרג אותו. ילדים מסתובבים עם תחושת אשמה ואחריות נוראית", אומר זלצמן. "כשהתחילה הקורונה עשינו מחקר דרך עמותת הסיוע סה"ר על התכתבויות של ילדים ונוער. לקחנו ביטויי מפתח כמו 'להתאבד' ו'בא לי למות', וראינו שבאפריל 2020 – בסגר הראשון, בפסח שבו כולם ישבו לבד בבית – הייתה עלייה משמעותית בכמות הצ'טים האובדניים, בעיקר בגיל ההתבגרות. פתחו את הסגר – המספר ירד. סגר שני – שוב עלייה. כלומר, הסגר עצמו גרם למצוקה ולהחמרה בדיכאון ובחרדה".

זיהיתם השפעה של סגירת בתי הספר?
"ראינו שזה יוצר בדידות, כי בית הספר הוא התעסקות חברתית מז'ורית אצל ילדים ובעיקר אצל מתבגרים. דבר נוסף הוא אובדן המסגרת: גם מבוגר צריך שגרה, אבל ילד במיוחד. שיהיה סדר יום, שהכל יהיה ברור. פתאום אתה מבלבל לו את השגרה, הוא קם מתי שהוא רוצה, נשאר עם הפיג'מה, יש שיעור, אין שיעור, כאוס מוחלט. זה הוריד אנשים מהפסים, והתוצאה היא עלייה של 40% בפניות למרפאות ילדים ונוער בבתי החולים. ואתה יודע שאלו פניות של מצוקה נוראית, כי כשיש מצוקה קלה הולכים לפרטי. אני חושב, וגם אחרים שעוסקים בזה, שהאפקט הזה לא נגמר אלא רק התחיל".

איך התקופה הזאת תשפיע על הילדים כשיתבגרו?
"לילדים יש עמידות ויכולת הסתגלות. רוב הילדים הבריאים מסתגלים, רובם מסתדרים. אנשים מניחים שכל טראומה שעברת מזיקה לך, אבל לפעמים דווקא התנסות קשה משפיעה לטובה. גם אנשים שהייתה להם ילדות דבש סובלים, גם להם יש דפיקויות. האישיות מתעצבת מסך האירועים ומהמבנה הגנטי, ולא כל אירוע עושה דווקא משהו רע".

בתקופת הקורונה דובר הרבה על עלייה של מעשי בריונות בקרב ילדים ובני נוער. האם ילדים בריונים הם ילדים בדיכאון?
"אני יכול להגיד שבריונים הם ילדים יותר דיכאוניים ויותר אובדניים. פרופ' ענת קלומק עשתה מחקר בנושא והראתה שהרבה ילדים שמתעללים – מישהו מתעלל בהם. ילד בכיתה ח' מתעלל בילד בכיתה ו', והוא מתעלל בילד בכיתה א'. מי שנמצא בסכנה הכי גדולה הוא הילד באמצע, זה שגם מתעללים בו והוא גם מתעלל באחרים. אלה ילדים שנמצאים בסיכון הכי גבוה להתאבדות".

קל יותר לזהות דיכאון אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים?
"לא, כי ילד לא יגיד שהוא עצוב, וזה גם לא מתבטא בזה שהוא מפסיק לעבוד או שוכב במיטה. ילד עצוב יהיה רגזן, והביטוי החיצוני של העצבות יהיה תוקפנות. ככה זה נראה אצל ילדים".

אתה יודע לזהות אדם בדיכאון כשאתה פוגש אותו?
"כן, למרות שאנשים יודעים להסתיר דיכאון. כשאדם עצוב אני רואה את זה, וילדים עצובים אני מזהה בשניות".