שבעה חודשים אנחנו חיים ומתים עם הקורונה, סופרים חולים ומובטלים, סופגים גזרות וסגרים – וכל הזמן מחפפים. עוטים מסכה ברחוב, אבל מסירים אותה דווקא במקומות סגורים. מכסים את הפה, אבל לא את האף. מסתובבים איתה כדי לא לחטוף קנס, אבל עוטפים בה את הצוואר כמו צעיף או את היד כמו צמיד.
ארגוני בריאות ברחבי העולם ממליצים כיום על עטיית מסכות בכל מרחב ציבורי. מחקרים מראים שהשימוש בהן מספק הגנה ומאפשר שליטה בהתפשטות המחלה; לפני נתונים של מרכז הידע והמידע הלאומי בנושא קורונה, יעילות המסכה במניעת הדבקה עומדת על כ-85% ועולה עד כדי 95% אם שני הצדדים (הנשא והנחשף) עוטים אותה כנדרש; מחקר ישראלי-סיני שפורסם באפריל השנה קובע כי לקראת יציאה ממצב של סגר, שימוש במסכות עשוי להוריד עד כדי מחצית את כמות המתים.
פרופ' עמוס פנט מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, וירולוג, מסביר את חשיבות העניין: "הנגיף יוצא מהפה ובעיקר דרך האף, אלא שהרוק מהווה 'מחסום וירוס'. אנחנו נושפים רסיסים של נוזל, והרבה מהנגיף נמצא בתוך החלקיקים הקטנים האלה ובעצם מועבר דרכם. החורים במסכות אמנם גדולים יותר מהנגיף, ולכאורה אפשר לומר שהוא עובר דרכם, אבל זה לא נכון. רסיסי הנוזל ברובם גדולים יותר מהחורים, והם נצמדים למסכה ונשארים עליה. לכן חשוב להחליף או לכבס את המסכות, כי הנגיף נשאר שם. הוכח שבמרחק של שני מטר אחד מהשני, גם בתוך חללים סגורים, הסיכוי להדבקה פוחת ב-90% כשהאדם עוטה מסכה. זה מאוד משמעותי".
אם המסכות הן הדבר הקרוב ביותר שיש לנו כרגע לתרופה נגד קורונה, אז למה אנחנו לא משתמשים בהן כמו שצריך? יכול להיות שה"תרופה" לקורונה, עוד לפני שיגיע החיסון האמיתי, נמצאת כל הזמן הזה מתחת לאף שלנו, תרתי משמע, ואם כולנו נקפיד להשתמש בה נוכל בעצמנו לחסל את הנגיף?
שאלנו שבעה מומחים מתחומים שונים את השאלה הזו. חלקם דיברו על משבר אמון, אחרים מצביעים על כישלון הסברתי, יש שמדברים על תהליך ממושך של אבדן הערבות ההדדית. הדברים אינם נעימים לאוזן, אבל מהדהדים מציאות שכולנו מכירים – ושהמומחים, ללא יוצא מן הכלל, מאמינים שניתן לשנות. הרי ככלות הכל, מדובר במסכות. כמה קשה זה כבר יכול להיות.
מה קרה לנו | "זה סינדרום 'לי זה לא יקרה' בצורתו המוקצנת"
ד"ר ליאור אונגר, נוירוכירורג ופעיל במאבק מול ההתנגדות לחיסונים: "למה הישראלים לא מקפידים על שימוש במסכות? סיבה ראשונה היא אבדן אמון ציבורי בדברים שמוסרת לנו התקשורת. אם פעם היו כותבים בעיתון על מגפה, אז היה ברור שמוטב להיזהר ולשמור על ההנחיות. בשנים האחרונות אנחנו מוזנים בפייק ניוז או מתפתים לחשוב שידיעות הן מפוברקות, כי אנשים שעובדים בהפצת קונספירציות ומידע כוזב מפריכים כל ידיעה ברשתות החברתיות. אנחנו כבר לא מאמינים לשום דבר, וגם כשיש מגפה שהורגת עשרות ביום, עד שבן משפחה לא נדבק או שמישהו מת לנו מול העיניים, אנחנו לא מאמינים. זה סינדרום 'לי זה לא יקרה' בצורתו המוקצנת.
"תפילה, חתונה, מסיבה, הפגנה - כל אחד נאחז ברבדים בעולמו שהוא מתקשה לוותר עליהם לטובת הכלל. נסו לדמיין אדם שיאבד את חייו כי אתם מסרבים לקבל הנחיות שלא נוחות לכם"
"הסיבה השנייה, ואני אומר את זה בעצבות רבה, היא שהפכנו לחברה צינית ואדישה יותר. אם לפני כמה שנים היה מתברר שאפשר למנוע תחלואה ומוות על ידי שטיפת ידיים ועטיית מסכה, הרוב הגדול היה עושה את זה. היום נדמה שיש חלקים בציבור הישראלי שזה לא מעניין אותם. יותר חשוב להם תפילה, חתונה, מסיבה, הפגנה, כל אחד נאחז ברבדים בעולמו שהוא מתקשה לוותר עליהם לטובת הכלל. סולידריות נמדדת בוויתורים - מה אני מוכן להקריב בתקופה מסוימת כדי שלחברה יהיה טוב יותר - ואני חושב שנצטרך לעשות חשבון נפש, כי אנחנו פחות מוכנים להקריב. ואלה קורבנות קטנים, לשמור על מרחק, להשתמש במסכה. נכון, יש שברון לב בוויתור על חתונה או תפילה או הפגנה בנושא שבוער בעצמותיך, אבל נסו לדמיין אדם שיאבד את חייו כי אתם מסרבים לקבל הנחיות שלא נוחות לכם".
זאת לא תופעה ישראלית ייחודית. בארה"ב יש ממש תנועה של מתנגדי מסכות.
"זה קורה גם בעולם, אבל ישראל קיצונית בזה. בעיני עצמנו יש לנו תדמית של חברה סולידרית, אבל הקורונה מראה שזה מיתוס. דרושה הרבה עבודה כדי שבאמת נהיה ערבים זה לזה".
מה לדעתך קרה לסולידריות שלנו?
"אני חושב שנדבקנו בסוג של ציניות, של 'איש לביתו יעשה'. הקורונה מלמדת אותנו דברים על עצמנו, והם לא מאוד חיוביים. היא כמו להקת תנים שעוקבת אחרי השיירה ומחכה שמישהו ייפצע - אנשים קשישים, קבוצות סיכון. אגב, דווקא הם חוששים יותר לחייהם ויותר מאמינים לאנשי מקצוע, אבל במקום שהחזק יגן על החלש, הוא בז לכל הסיטואציה. הוא לא תופס את עצמו כמי שצריך להגן על הקורבנות.
"רואים את זה במסיבות ענק, בחתונות. כחברה אנחנו לא מסוגלים לדחות סיפוקים, והטרגדיה היא שיכולנו למגר את זה אם היינו שומרים על ההנחיות בסגר הראשון. יש מדינות - טאיוואן, קוריאה הדרומית, ניו זילנד – שבזכות שילוב של סולידריות חברתית ומסרים עקביים מצד אלה שאמורים להיות אמונים על הבריאות יצרו משמעת שפחות או יותר מיגרה את המחלה. בישראל זה לא המצב, ואני חושב שניאלץ לחכות לחיסון אם לא נשתנה מהר. ואז כמובן יגיעו הקוסנפירטורים שישכנעו אנשים לא להתחסן".
המספרים מפחידים, 1,500 מתים נכון לשעה שאנחנו מדברים. למה זה לא מספיק לשינוי תודעתי?
"הקורונה היא נגיף מתוחכם דווקא כי היא לא מספיק קטלנית. החולים הצעירים מרגישים טוב, ואלה שמרגישים זוועה - אף אחד לא מאמין להם. כל מי שכותב שהוא סובל חודשים מותקף מיד על ידי עדר שטוען שהוא משקר, ששילמו לו. העיתונים עוסקים בפוליטיזציה במקום לשים 30 תמונות של אנשים שמתו, להראות את הפנים ואת השמות כמו שעושים כשיש אסון".
אתה מצליח לראות זווית אופטימית בסיפור הזה?
"הצוותים הרפואיים מקפידים, ותראי מה קרה גם לי וגם לאשתי, רופאה בתל השומר: טיפלנו בחולי קורונה שלא ידעו שהם חולים, ולא נדבקנו. כל עוד שומרים על ההנחיות, הסיכוי להידבק נמוך. גם כחברה יש לנו פוטנציאל לעשות את התיקון, להפנים את אמצעי הזהירות. אני מקווה שכך יהיה".
מבוא לזלזול | "אנשים מסתובבים בתחושה שהם אמיצים"
יובל פלדמן, מומחה לאתיקה ההתנהגותית, פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "חבישת המסכה מייצרת קושי להגדיר התנהגות תקינה ופסולה, כי זה לא שאנשים לגמרי לא מצייתים - היא אולי לא על האף ולא בדיוק כמו שצריך, אבל כשיש ציות חלקי אתה לא מרגיש עבריין, גם אם רפואית אתה מסכן את האחר. אז אנשים עושים 70 אחוז ומרגישים די טוב עם עצמם. זה לא כמו עם חגורת בטיחות - או שאתה חגור או שאתה לא".
"בתחום האתיקה ההתנהגותית, אחת ההצדקות הקלאסיות לעבור על החוק היא שכולם עושים את זה. אם כולם חונים על המדרכה, אני לא נכנס לחניון אלא מבין שככה מתנהגים"
אבל בשני המקרים מדובר בחיי אדם.
"צריך להביא בחשבון את ה'סאקר אפקט', ה'אני לא רוצה להיות פראייר'. מסכה זה לא נעים, ואם האחרים לא עושים את זה, למה שאני אעשה? אם אני עושה משהו חריג - כולם יסתכלו עליי, יוכיחו אותי. לא ארצה להיות במקום שבו אני מפר נורמה חברתית בצורה משמעותית. זאת לא התחושה במקרה הזה, אולי גם בגלל המחשבה שזה ממילא לא עוזר. הרי אם אף אחד לא עוטה מסכה, אז אין שום משמעות למה שאני אעשה והנגיף יתפשט בכל מקרה.
"אנחנו לא רוצים להיות עם מסכה, ולכן מחפשים כל הזמן סיבות שיצדיקו לעצמנו למה זה בסדר להימנע. קוראים לזה 'מוטיבייטד ריזונינג', אני מחפש את מה שאני רוצה לראות או לשמוע. די סביר למשל שאנשים מפריזים בכמות האנשים שהולכים בלי מסכות, גם כי זה בולט וגם כי זה משרת אותם. יש גם מדענים שממלאים את הצורך הזה. ביולוג שמפחית מהסכנה שבקורונה נותן תחושה שהם בסדר מוסרית, לכן האמירות האלו פופולריות.
"בכלל, בתחום האתיקה ההתנהגותית, אחת ההצדקות הקלאסיות לעבור על החוק היא שכולם עושים את זה. אנשים לא פותחים ספר לדעת מה אומר החוק, הם מסתכלים מסביב ומבינים מה מצופה מהם. אם כולם חונים על המדרכה, אני לא נכנס לחניון אלא מבין שככה מתנהגים. מעבר לזה, אם כל הרחוב בלי מסכות, זה גם סימן שהמדינה לא רצינית לגבי ההנחיה הזאת. אנשים הרי יודעים שהמדינה יודעת לאכוף כשהיא רוצה".
אולי הבעיה היא שקשה להנחיל שינוי התנהגותי?
"ברור שזה מאתגר, אבל המדינה דווקא הצליחה יפה לגבי חגירת ילדים במכוניות או ביחס לאיסור העישון במקומות ציבוריים, שהפך לנורמה מחייבת. העניין הוא שהמעשן יודע שהוא מזיק ויש עשן שמריחים, ומי שהולך בלי מסכה חושב, 'אני לא חולה, אז אני לא מדבק ולא עושה נזק'. אפילו עכשיו, כשהמגפה בשיא, נניח לצורך הדיון שהסיכוי שאדם רנדומלי חולה הוא 3%-4%. עדיין יש סיכוי של 97% אחוז שהוא לא חולה, וזה אומר שאדם יכול ללכת 20 פעם בלי מסכה ולא להדביק או להידבק. כך נוצר תהליך של למידה, במובן השלילי של המילה".
ואיך זה פתיר, בהסברה?
"מעבר לבעיות של דוגמה אישית, הרטוריקה של ההנהגה בעייתית. היא שמה דגש גדול מדי על הפחדה במקום על הסולידריות כלפי קבוצות הסיכון. אם היו מדברים על הסכנה שבה אתה מעמיד אותן כשאתה בלי מסכה, גם הצעירים היו הולכים יותר עם מסכות. אף אחד לא רוצה שיהיה לו כתוב על המצח שלא אכפת לו מזקנים ומחולים. בגלל רטוריקת ההפחדה, אלו שבלי מסיכה מסתובבים בתחושה שהם לא מפחדים על עצמם, שהם אמיצים".
במונחים של הנעה לפעולה, מה הכי דחוף לדעתך?
"האתגר הגדול ביחס למסכות הוא לייצר לגיטימציה להעיר לאנשים אחרים. בניגוד לקושי של שוטר לקנוס אדם עם מסכה על הפה, מי שמדבר איתך יכול לעשות זאת בקלות. אם לחזור לדוגמה של העישון במסעדות, להעיר למעשנים זאת כבר הנורמה".
למה זה חשוב | "רופאים שלחו לי מאמרים שמסכות לא עוזרות"
פרופ' נטלי בלבן, חוקרת בתחום הפיזיקה הביולוגית באוניברסיטה העברית, מחברת המחקר שהראה כי שימוש במסכות יוריד משמעותית את כמות המתים מהנגיף: "זה לא תחום המחקר שלי בכלל, לפני הקורונה חקרתי את העמידות של חיידקים לאנטיביוטיקה, אבל בחודש מרץ שמעתי מבתי החולים שאנשים שמלווים חולים - או החולים עצמם, לא בהכרח בקורונה - לא מחויבים לעטות מסיכות. ארגון הבריאות העולמי לא רצה לצאת בהנחיה שמחייבת את זה, ובארץ לא רצו שאנשים ימהרו לקנות מסכות של צוות רפואי ושיהיה מחסור. גם כשהוגדר שחובה לעטות מסכה, היה קשה לשבור את התפיסה של רופאים במערכת הבריאות הציבורית והייתי בכל מיני התנצחויות מולם. רופאים היו שולחים לי מאמרים על זה שמסכות לא עוזרות, דברים לא נכונים בעליל, ואמרתי לעצמי - אני אפרסם מאמר שיראה שזה כן עוזר".
"מה שחשוב זה שאנשים לא יוותרו אחד לשני. באדיבות, בנעימות, לבקש לעטות מסכה. באיטליה, שם קיבלו מכה אדירה של מוות, אנשים התחילו להעיר אחד לשני באדיבות וזה תפס"
המחקר שערכת עם פרופ' ג'אביד באבק מאוניברסיטת צינגהואה הסינית. התחזית שמדברת על ירידה של עד כמחצית בכמות המתים.
"כשאנשים יוצאים מסגר, הם חושבים שאפשר להוריד את המסכות. המחקר שלנו מראה שזה בדיוק להפך - חייבים להקפיד על מסכות כי יש להן תרומה גדולה למזעור כמות המתים. גם מסכות חצי טובות, למשל מבד, עדיין מגנות על האחר ומרחיקות אותנו מגל שלישי".
זה עדיין דורש שינוי התנהגותי.
"מה שחשוב זה שאנשים לא יוותרו אחד לשני. כשאנחנו נכנסים לחלל סגור ופוגשים אדם ללא מסכה - באדיבות, בנעימות, לבקש לעטות אותה. כולנו מבינים שבחוץ זה לא נורא, אבל בחלל סגור, גם עם שמירה על שני מטר, זו חובה. אני תמיד מבקשת ומעולם לא נתקלתי בסירוב.
"מהפוליטיקאים לגמרי נואשנו, אנחנו לא מצפים מהם לכלום, אבל אנחנו יכולים לדאוג זה לזה. דיברנו עם צוותים בקוריאה הדרומית ובמקומות אחרים בעולם, שם הבינו אמפירית שחייבים לעטות מסכות עוד לפני שיצאה הוראה רשמית מהממשלה. כך היה באיטליה, שם קיבלו מכה אדירה של מוות. אנשים התחילו להעיר אחד לשני באדיבות, וזה מה שגרם לזה לתפוס".
צריך להסביר, צריך להלחיץ | "אנחנו לא מפחדים מספיק"
פרופ' מיה בר הלל, המחלקה לפסיכולוגיה במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים: "לא צריך לשלוט באנשים עם פחד, אבל במקרה של הקורונה אנחנו לא מפחדים מספיק. הרי אם מתנהגים כיאות, המגפה הזאת היא לא גזר דין מוות. אם נשמור על עצמנו, יש סיכוי שנישאר בריאים עד שייתנו לנו חיסון. אני לא ממליצה לפחד, אלא במידה הנכונה.
"אני אישה זקנה עם שיער לבן, וכשאני רואה צעירים ללא מסכה, אני אומרת, 'אולי לטובתי תשימו מסכה?'. אני לא נתקלת בתגובות 'יאללה יאללה'. הם מחייכים ושמים אותה"
"אחת הסיבות שלא עוטים מסכות היא שההסברה אינה נאותה. אם אנשים היו מבינים שעטיית מסכה משפיעה לא רק עליהם אלא על סביבתם, יכול להיות שזה היה משנה. אני אישה זקנה עם שיער לבן, וכשאני עוברת ברחוב ורואה צעירים ללא מסכה, אין לי פחד להעיר להם. אני אומרת, 'אולי לטובתי תשימו מסכה? אולי כדי להגן עליי?', והם בדרך כלל עושים את זה. אני לא נתקלת בתגובות 'יאללה יאללה'. הם מחייכים ושמים אותה".
מה לגבי המגזר החרדי? חלקים גדולים בו רחוקים מההסברה, מהמדע.
"אפשר לומר לחברה החרדית, 'תשמעו, אתם לא מפחדים מקורונה, חושבים שריבונו של עולם יגן עליכם, מוכנים להסתכן - אין בעיה. אבל כשמישהו מכם חולה, הוא נכנס לבית חולים ומתחרה שם על מיטה ותשומת לב רפואית עם אנשים שכן הקפידו. זה לא הוגן'".
הנקודה החרדית | "אסור לסכן בשביל מצווה"
הרב והפוסק נפתלי רוטנברג, חוקר חכמת האהבה במקורות היהודיים ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר: "אני משמש כרב מעל 47 שנה, ואני יכול לומר שהקורונה היא אתגר הלכתי שלא היה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה. כל מעגלי החיים, מברית מילה ועד השבעה, הכל השתנה".
"האוכלוסייה החרדית היא המגוונת ביותר בישראל וגם השנואה ביותר. חשוב לומר: יש לנו סקטורים שמתנהגים באחריות רבה, ויש לנו את המצווה 'וחי בהם'. לא 'שימות בהם'"
כמעט כל יום מגיעות תמונות של התקהלויות והפרות בקהילה החרדית. אולי לא השתנה מספיק?
"האוכלוסייה החרדית היא לא מקשה אחת, ויש בה קיצונים שחושבים שהכל קונספירציה. מי שלא מקפידים על המסכות יהיו הרבה פעמים חסידויות כמו בעלז וסאטמר, שאידיאולוגית מתנגדים לשלטון. אבל אנשי המדע בלבלו אותנו לא פחות מהפוליטיקאים, בכל תכנית טלוויזיה יש מדענים ופרשנים שאומרים דבר והיפוכו.
"יש כאלה שהחליטו להמשיך כאילו אין קורונה, כי הנזק לקהילה שלהם גדול יותר ממותם של כמה אנשים. אבל יש גם כאלה, כמו חסידות קרלין, שהיא בשמירה קיצונית על ההוראות ולא תמצאי שם חולה קורונה אחד. גם חסידות גור נהגה כך בהתחלה, הקפידה על הכל, ביטלה בתי מדרש וקבלת פנים אצל הרבי. אני לא יודע מה קרה שם אחר כך. הרב דויד יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, הודיע בתחילת מרץ שהוא סוגר את הישיבה ומעכשיו מתפלל בבית. הרב אושר וייס, מגדולי הפוסקים, הודיע אותו הדבר".
ועדיין, במונחי מספריים של חולים מאומתים, מדובר במגזר הבעייתי ביותר.
"אי אפשר להתווכח עם המספרים של הנדבקים והחולים, אבל זה נובע לא רק מזלזול אלא גם מצפיפות רבה. בכלל, האוכלוסייה החרדית היא לא רק המגוונת ביותר בישראל, אלא גם השנואה ביותר. מול זה ומול מי מקרבנו שמזלזלים, חשוב לומר: יש לנו סקטורים שמתנהגים באחריות רבה, ויש לנו את המצווה 'וחי בהם', לא 'שימות בהם'. אסור לסכן בשביל מצווה. מי שמסכן - לא רק שלא מקיים אותה, אלא עובר עבירה חמורה".
מה השתבש במגזר הערבי | "מי ששם מסכה רואים בו שחצן או פחדן"
איימן סייף, ראש מטה הקורונה של המגזר הערבי, לשעבר מנהל הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה ובמשרד לשוויון חברתי: "החברה הערבית הייתה מאוד אחראית בגל הראשון, צייתה להוראות, לכן סיימנו אותו עם מעט מאוד נפגעי קורונה. אבל אנשים ראו שלא קרה כל מה שהפחידו אותם שיקרה, שיהיו אלפי מתים, וכשהגיע הגל השני הם כבר התנהגו אחרת לגמרי. החברה הערבית, בהכללה, הפסיקה לשמור על הכללים, בטח בנושא המסכות.
"ההתנהלות של הממשל, ההחלטות שמשתנות, הגופים הפוליטיים שדוחפים לכיוון שלהם - אנחנו לא מיוצגים בדיונים ונוצר אי אמון בממסד. זה מוביל לכך שהמסכה היא בגדר המלצה"
"יש פה עניין של נורמה. המסכה נעשתה משהו שלא מקובל, לא קול. אשתי הייתה באירוע משפחתי והיא הייתה היחידה עם המסכה. מי ששם מסכה רואים בו שחצן, אחד שחושב שהוא יותר טוב מאחרים, או לפלף, פחדן. אם אני בן 17, עם החבר'ה שלי, זה לא מגניב להיות עם מסכה. ובאמת נדבקים אצלנו צעירים, מגיל 10 ועד 45-50".
ויש גם את עניין החתונות ההמוניות. הרבה ביקורת הושמעה עליהן.
"חתונות של 500 ואפילו 1,500 איש ממשיכות להתקיים ואף אחד לא שומר שם על ההנחיות. רוקדים ושרים ונוגעים, כי חיכו לזה שנה שנתיים או שלוש, השקיעו כסף, אומרים 'יהיה בסדר' ולא מוותרים".
למה?
"זה בגלל ההתנהלות של הממשלה. ההחלטות שמשתנות, התחושה של חוסר ודאות, הגופים הפוליטיים שדוחפים לכיוון שלהם. אנחנו לא מיוצגים בממשלה בדיונים האלה, וכל זה יוצר אי אמון בממסד. זה מוביל לכך שהמסכה היא בגדר המלצה, לא חובה. צריך בדחיפות להחזיר את ההסברה שהייתה בגל הראשון, לדבר על החולים הקשים, על הזקנים, על המתים. הרי מספר הנפטרים אצלנו למיליון נפש הוא הכי גבוה בארץ. צריך גם אכיפה משמעותית והגדלה של הקנסות. אין ברירה".
מבט למזרח אסיה | "זאת התחשבות באחר, פשוט ככה"
רחל בית אריה, עיתונאית המסקרת נושאים חברתיים בסין: "במזרח אסיה נהוג לעטות מסכות הרבה לפני הקורונה, בעיקר בגלל זיהום אוויר, וגם כי זו לא המגפה הראשונה שם. היו התפרצויות סארס ומארס שהשפיעו על האזור, כך שהתושבים מתורגלים בזה. בסין ובטאיוואן, שהיא אחת ההצלחות העולמיות הגדולות במאבק בקורונה, מקובל מאוד ללכת עם מסכה גם אם אתה רק מצונן, שלא תהיה מפגע לאחרים. זה עניין של נימוס חברתי.
"אנחנו לא צריכים לחכות להסברים מדעיים, למה המסכה מועילה ואיך היא עובדת, אלא להבין שבמזרח אסיה יש ניסיון חיים של חברות שלמות ששווה מאוד ללמוד מהן"
"אני רואה בתמונות של חברים מסין, הונג קונג וטאיוואן - אין יותר דבר כזה לראות מישהו בלי מסכה ברחוב, בטח לא במקומות סגורים כמו קניונים, תחבורה ציבורית. המגפה במקומות האלה די בשליטה, אבל המגמה נמשכת".
זה עניין תרבותי?
"זאת קלישאה שהמערב הוא יותר חברה אינדיבידואליסטית והמזרח הוא יותר קולקטיביסטי, זאת הכללה שמוחקת ניואנסים, אבל בגדול אני חושבת שבקורונה זה כן עניין תרבותי. בחברות האלו יש פחות ההתנגדות לרעיון שאת צריכה לעשות שינוי בהרגלים שלך לטובת כל החברה. זאת התחשבות באחר, פשוט ככה. אנחנו לא צריכים לחכות להסברים מדעיים, למה המסכה מועילה ואיך היא עובדת, אלא להבין שיש פה ניסיון חיים של חברות שלמות ששווה מאוד ללמוד מהן".