לאולם הנוסעים של נתב"ג נכנסה קבוצה גדולה של גברים ונשים, חרדים וחילונים. הם מחייכים, צוחקים, מתרגשים לקראת הנסיעה הקרבה ללונדון. קשה להאמין ש-41 חברי הקבוצה מכירים אלה את אלה מהשהות הממושכת והמייסרת במחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בבית החולים "הדסה עין כרם", לצד מיטות בניהם ובנותיהם. עכשיו הם לוקחים פסק זמן מהיקום המקביל, שכולו מתנהל סביב הטיפולים, ומנסים להיזכר במי שהיו לפני שהמחלה התגלתה. ואם קשה עד בלתי אפשרי לעזוב ילד שחולה אפילו בשפעת ולטוס לחו"ל, תארו לעצמכם איזו החלטה הופכת קרביים זו עבור הורים לילד חולה סרטן.
"לא האמנתי שאני אעשה את זה", אומרת רבקה (חלק מהשמות בכתבה בדויים), חרדית ואם ל-14 ילדים, רגע לפני שאנחנו עוברות את הבידוק הביטחוני. "זו הפעם הראשונה שאני נוסעת לחופש ככה לבד. הילדים הם אלה שאמרו לי 'ממי, תסעי', וגם בעלי שכנע אותי. בחודשים האחרונים הגידול של אביטל נסוג, אז חזרתי לעבוד קצת, להגיע לשמחות, אבל זה לא קל לחזור משגרת בית חולים. אנשים מצפים שתשימי הכל מאחור ותחזרי לחיים. מי שפה מבין כמה התערערו החיים וכמה זה לא פשוט". גם רחלי מבית"ר עילית, שבנה סובל מגידול בעינו, אומרת: "אני נוסעת לחופשה הזו כי אני רוצה לחזור לחיים תקינים. אני אוספת את עצמי ושוב נופלת. אני רוצה לחזור לעבודה, לתפקוד בבית, לשים לב לכל ילד".
מאחורי הטיול הזה עומדים חיים ומירי ארנטל, מייסדי עמותת "זכרון מנחם" לתמיכה בילדים חולי סרטן. הם התקשרו שוב ושוב להורים, לא חושבים לרגע לוותר לאלה שסירבו או היססו לנסוע – והיו רבים מהם. "זו הזדמנות בשביל ההורים באמת לשבת, לדבר, לשחרר מהילד החולה", מסביר חיים, "בזמן מחלה נוצר חיבוק דב, וכשההורים נוסעים לשבוע הילד פורח וגם הם פורחים. הם משחררים מהמתח, מההכרח לנהל את כל המערכה הזאת, ועוברים למצב יותר נינוח. ככה הם יכולים לחזור עם כוחות מחודשים".
המחלה מוציאה ממני דברים שלא האמנתי שאעשה
אם חשבתם שמדובר בחופשה שמורכבת מבכי, דאגה לילד החולה שנשאר מאחור וטלפונים נון-סטופ לארץ – זה ממש לא הכיוון. האוטובוס עוצר במגרש קרטינג בפאתי לונדון ופורק את כולנו. אנחנו נכנסים לתדריך, מקבלים סרבלים ונערכים לעלייה למסלול, אלא שאז מתחילה תכונה בקבוצה. הנשים החרדיות בקבוצה לא יכולות ללבוש מכנסיים, וכבר חושבות להישאר בצד. ארנטל לא מוותר, ולאחר מו"מ עיקש עם האנגלים הוסכם שהמכנסיים יולבשו מתחת לחצאית. בזה אחר זה עולים למכונית נשים וגברים, שבחיים לא הייתם חושבים שמסתתר בתוכם נהג מרוצים קטן, ולוחצים עד הסוף על דוושת הגז.
לראות את רבקה, בכל זאת בת 48, נכנסת למכונית עם פאה שעליה מונח כובע, ודוהרת במסלול בעיניים נוצצות זה מחזה שלא רואים כל יום. "המחלה הזו מוציאה ממני דברים שלא האמנתי שאעשה", צוחקת רבקה. לאורך כל הטיול החיוך לא מש מפניה ומעיניה. "אביטל עשתה קרטינג במחנה הילדים של זכרון מנחם, ורציתי לחוות את מה שהיא חוותה”.
היא מוציאה תמונה שמתעדת רגע משפחתי ומראה לי. "אפשר להסתכל ולהגיד 'איזה עצוב, ילדה קירחת בכיסא גלגלים', אבל את גם יכולה להסתכל ולהגיד 'איזה מהמם, איזו חוויה משפחתית נהדרת זו לעזוב הכל וללכת ביחד לספארי'. אני שואלת את עצמי למה לא עשיתי את זה קודם, לפני שאביטל חלתה, את הדבר הזה של לעצור את החיים הרגילים, של עבודה ולימודים ולצבור חוויות?".
אדל מבית שמש, אמה של מיכלי בת השנתיים וחצי שהתגלה אצלה גידול נדיר בכליה, הגיעה לבד לטיול. בעלה נשאר עם הילדים. "אנחנו כבר מספר חודשים אחרי הטיפולים, ולמיכלי אפילו צמחה פלומה על הראש", הוא אומרת, "לבוא לטיול זה להיות עוד שייכת לסיפור הזה של המחלה, בזמן שאני כבר לא רוצה להיות שייכת, ולכן התלבטתי. גם בעלי, שהוא מהקיצוניים הדתיים, היה מעדיף שלא אסע, אבל הייתי חייבת להתאוורר. הראיתי לו את התוכנייה והוא התפלל שאחזור אותו דבר. אני צריכה לשמור כל הזמן שלא אעבור את הקווים האדומים של עצמי, ובעיקר מחכה לישון לילה שלם סוף סוף".
מחוץ לטירת וינדזור, לפני שאנחנו נכנסים, ניגשת אלי נעמי ושואלת "את אמא לילד חולה?", כשאני עונה שלא, היא אומרת "ידעתי. אני רואה על הפנים מי עובר את זה. רואים את המתח, העייפות, הכובד. זאת כמו חותמת".
זה מה שאת רואה כשאת מסתכלת במראה? בגלל זה נסעת?
"לא רציתי לנסוע. ההורים שלי התעקשו ושילמו את דמי ההשתתפות העצמית של בעלי ושלי. הם אמרו לי שאנחנו צריכים להיות ביחד. הם צודקים, הזוגיות עוד רגע מתפוררת. כשאני עם הבת, הוא בבית. כשהוא מגיע למחלקה, אני הולכת. את לא פנויה לזוגיות כשאת במלחמה. זו תקופה שלא אכפת לך מה קורה בבית, מה קורה עם הילדים האחרים, את כל החגים העברנו בבית החולים. אהובה עברה טיפולי כימותרפיה ארבע פעמים בשבוע, וזה כל מה שעניין אותי".
בתה של נעמי, אהובה בת ה-19, היא החמישית מבין שבעה ילדים. "אני מרגישה שפגעו בציפור נפשי", נעמי אומרת. "היא בחורה מהממת, יפה, בדיוק סיימה ללמוד בסמינר והתחילה לעבוד. הכל הלך לה תמיד בקלות, היא קפצה כיתה בבית הספר, הייתה בשיא החיים והפעילות, ופתאום הגיעה האבחנה של לוקמיה חריפה. בעלי ואני רצנו לכותל להתפלל ולבכות. אמרו לנו בהתחלה שסיכויי הריפוי לא טובים, דיברו איתנו על השתלת מח עצם, אבל כרגע זה ירד מהפרק. אתמול היא סיימה טיפול אחרון, ויש לי בכיס את הבדיקות הרפואיות שלה למקרה שאצטרך לעשות טלפונים. זה עוד טרי וקשה לי מאוד להתנתק, אבל אני מנסה".
רצינו להעביר הלאה את התמיכה שמנחם קיבל
פה ושם חיים ארנטל גוער בהורה סורר שהחל להגזים עם השיחות בטלפון, ואומר לו "אתה בחופשה, תתנתק". הוא יודע עד כמה ההפוגה הזאת דרושה להורים, גם אם הם עצמם מוותרים עליה.
חיים ומירי ארנטל הקימו את "זכרון מנחם" ב-1990 בירושלים, לזכר בנם מנחם שנפטר מלוקמיה לאחר מאבק של 14 שנה. ביום העצמאות האחרון הזוג ארנטל היו בין מדליקי המשואות, כהוקרה על מערך התמיכה שהקימו בילדים חולי סרטן, אבל גם במשפחותיהם, הורים ואחים, שגם להם נגרם זעזוע וחייהם משתנים ללא היכר.
"החלטנו להקים את העמותה בט"ו באב", נזכרת מירי. "כשמנחם חלה עזבתי את העבודה שלי כמורה והייתי סביבו 24/7. הבית היה מלא כל הזמן בחברים, בתמיכה, במוזיקאים שהגיעו לנגן לו, ופתאום זהו, הבית ריק. זו הייתה פרידה מאוד קשה וגעגועים נוראיים. אני אדם מאמין ואני מבינה שזה מה שהיה צריך לקרות, ועדיין היה קשה וכואב. חשבנו על משפחות שעוברות עכשיו את מה שעברנו, על ההורים שעסוקים בילד, על האחים שעוברים טלטלה".
ההתחלה הייתה צנועה. חיים ומירי היו מגיעים להדסה עין כרם, יושבים עם ההורים ועם הילד החולה, מביאים אוכל ושתייה חמה. "מנחם אהב את החיים כי הייתה לו הרבה תמיכה, רגע אחד הוא לא היה עם עצמו. גם אנחנו, ההורים, נתמכנו על ידי הקהילה שלנו. היה חשוב לנו להעביר את זה הלאה. היינו מגיעים בערב לבית החולים ויוצאים משם בשעות הקטנות של הלילה. במקביל הקמנו מאגר תורמי דם ומרכיבי דם, שכל כך קריטיים לחולי סרטן. עד היום בית החולים עושה שימוש במאגר שלנו, שכל הזמן הולך וגדל". פרויקט מוכר נוסף של העמותה מתמקד בתרומת שיער לילדים חולים, ופופולרי במיוחד ברשתות החברתיות.
כיום, אומרת מירי, "זכרון מנחם" היא כבר אימפריה. יש לה מערך של מאות מתנדבים ובנות שירות לאומי, שמפעיל ימי כיף ומחנות קיץ לילדים החולים. "לכל מחנה מגיעים כ-150 ילדים ויש אופרציה שלמה סביב זה. יש ילדים שמגיעים עם בלון חמצן וכיסאות גלגלים", מספרת מירי. "בנוסף יש שבתות וסדנאות לכל המשפחה, וקבוצות תמיכה להורים ולאחים של הילד החולה. ההבנה היא שהתמיכה צריכה לעטוף את כולם. חיים לא מתעייף, כל הזמן נולדים לו רעיונות חדשים. אנחנו רוצים להתרחב גם לבתי החולים במרכז ולגייס עוד מתנדבים".
"אין שבוע שלא מתקשרים להזמין אותנו למשהו שקורה במרכז היום של העמותה", מספרת חדוה שמואלי, שהגיעה לטיול עם בעלה בועז. "סדנת פטיפורים, סדנת ריקוד, סדנת אמנות, סדנת נגרות. היה איזה יום שאייל, הילד שלי, היה בטיפולים. עובדת במרכז התקשרה אליי שאבוא להתפנק, לקבל מסאז' ולעשות פדיקור. אמרתי 'מה פתאום, אני עם אייל בטיפול'. אז אמרו לי: 'מה הבעיה, מתנדבת תבוא להיות איתו ואת תגיעי'. הם חושבים על מה שאת צריכה עוד לפנייך".
את מחנה ההורים בחו"ל העמותה מארגנת כבר יותר מעשר שנים. היא דואגת לצוות בנות שירות לאומי שישהו שבוע עם הילדים, אם להורים אין סידור אחר, וגובה מהם דמי השתתפות עצמית שנעים בין 200 ל-1,800 שקל, בהתאם ליכולת הכלכלית. זו לא הפעם הראשונה שהיעד הוא לונדון: יש לעמותה תמיכה גדולה בקהילה היהודית המקומית, והמשפחות שנוסעות ישנות אצל יהודים מקומיים, שאפילו הביאו להם ביום האחרון מתנות פרידה. גם הזוג ארנטל לא מפסיק לפנק את ההורים בשוקולד וגודיז. על עטיפת הסוכריות שקיבלנו הודבק פתק עם המילים "החיים הם כמו סוכריה, לפעמים מתוק ולפעמים חמוץ".
כדי שכל ההורים ייהנו, חרדים וחילונים כאחד, הארנטלים מוצאים פתרונות אלגנטיים. הקבוצה נכנסת למוזיאון מדאם טוסו, שמלא בדמויות מעורטלות, אז החרדים פשוט הולכים מהר יותר ומסתכלים למטה. בהצגה "סטומפ" מעין "מיומנה" בוורסיה הבריטית, ההורים חוזים גם ברקדניות בלבוש חשוף שקופצות ורוקדות על הבמה. מי שזה יותר מדי בשבילו – יוצא והולך להסתובב. "אני מאמין שבורא עולם ברא עפעפיים כדי לסגור את העיניים כשלא רוצים לראות משהו", אומר חיים, חרדי בעצמו. "אלה אנשים מבוגרים שיכולים לעמוד בזה".
מירי ארנטל מוסיפה שההתמודדות עם המחלה שוברת מחסומים ומייצרת מתינות. "לקחנו פעם משפחות לרכיבה על סוסים בגליל. על סוס אחד ראיתי חסיד סאטמר אדוק, על סוס אחר, לא רחוק ממנו, הייתה אישה עם גופיה. זה לא משהו שהוא היה מוכן לקחת בו חלק לפני". חדוה, חילונית גמורה, מאשרת: "אז אומרים דבר תורה במיקרופון באוטובוס, אין לי בעיה לשמוע. כולנו, כל ההורים, מדברים באותה שפה. כל הורה שמגלה שהילד שלו חולה, חרדי או חילוני, השמיים נופלים עליו. כשאימא מספרת לי שהילד העלה חום והם טסו לבית חולים, או שהספירות שלו נמוכות, אלה אותן דאגות שיש לי".
כל כך כיף, שאתה שוכח באיזה מועדון אתה
כשאני משוחחת עם יושבי האוטובוס, מדי פעם אני נאלצת להפסיק את המשפט באמצע. עוד הורה ניגש למיקרופון, בהוראת ארנטל, ומספר על דברים טובים ומשמחים שקרו לו בטיול. אחת מהן היא מיכל, בת 25 בסך הכל, שהגיעה עם בעלה אליהו ובתם התינוקת שהיא עדיין מניקה. בתם הבכורה, בת שלוש וחצי, מחלימה בימים אלה אחרי טיפולים אינטנסיביים בארץ וניתוח בחו"ל. "אני בדרך כלל אדם מאופק ששומר דברים לעצמו", היא אומרת, "ואז הגיע הטיול הזה".
"רק בערב נזכרנו שכל היום לא התקשרנו לילדים", אומר למיקרופון נתנאל סבג (שכל האוטובוס קורא לו פשוט סבג), אחד ההורים הוותיקים בקבוצה. לאחרונה הסרטן חזר בשנית לתקוף את בנו בן השש, וזו הפעם השנייה שהוא נוסע למחנה הלונדוני. "אשתי ואני אמרנו לעצמנו שהטיול הקודם היה מצוין, והיינו בספק אם הטיול הזה יצליח להתעלות. אבל גם הפעם, שינוי האווירה והניתוק היו כל כך טובים. אתה כל כך נהנה שאתה שוכח שאתה במועדון של החבר'ה. אתה מרגיש פה שהחיים שלך נורמליים".
ויש גם רגעים שהלב עולה על גדותיו. רות, אחת האמהות, מספרת לקבוצה שאחד מבניה התארס אתמול בלילה. היא קורנת מאושר, וכולם מתחילים לשיר "סימן טוב ומזל טוב". גם הומור שחור, שזר לא יבין, יש בשפע. ליאת, אמו של יותם בן ה-14 שמחלים מלוקמיה, מספרת לקבוצה שזמן רב חיפשה תורם מח עצם מתאים לבנה, ואז היא ובעלה נקראו אל הרופאה. "הייתי כל כך באופוריה ואמרתי לה כמה אני מודה לתורם וכמה אני מאושרת. היא ענתה לי ברצינות תהומית, 'חכי, אל תתלהבי, ואם התורם יידרס?'".
אני מגלה שרות מתגוררת בניין ליד רבקה, בשכונת בית וגן בירושלים. עד המחלה הן היו מיודדות ונעצרו לפטפט קצת למטה כשנפגשו, אך לא מעבר לזה. "כששמעתי שאביטל חולה ריחמתי על רבקה, איך היא עוברת תקופה כזו. אמרתי שצריך להתפלל על הבת שלה. כשגילינו שאריה חולה בסרטן מסוג הודג'קינס, רבקה הייתה מהראשונים שהתקשרו. היא אמרה לי שמעכשיו אנחנו משפחה וממש פרסה עלי חסות. היא זו ששכנעה אותי לנסוע לטיול".
את שמחה שהיא שכנעה אותך?
"בהתחלה חשבתי 'איך אמורה ליהנות עם עוד הורים שמתמודדים עם אותו סיפור?', אבל גיליתי אנשים מדהימים עם אמונה ותקווה. אמרו לי שאני אחזור אחרת, ולא הבנתי על מה מדברים, אבל כל החשיבה והאמונות שלי השתנו לטובה. אני אופטימית וחוזרת חזקה יותר. עברתי תקופה שבה לא הייתה לי שנייה לעצמי, ועכשיו הצלחתי לפגוש את עצמי".
"רות חשבה שזה סוף העולם", נזכרת רבקה, "והנה היא פגשה אנשים שעם כל השק שעל גבם, הם כל כך שמחים וכיף להם והם צוחקים. אוטובוס שלם מתמודד וחי. אני הצלחתי להתנתק כמו שלא התנתקתי בחיים, לחזור להרגיש אנרגיה פנימית ושלווה וכוח. אני מקווה שהתחושות ילוו אותי גם כשאשוב הביתה".
פרופ' ראובן אור שומע את ההורים המרוצים ומתמוגג. הוא לא אחד מהם, וגם לא איש העמותה, אלא מומחה להמטולוגיה והשתלות מח עצם בהדסה עין כרם, שמלווה את "זכרון מנחם" עוד מאז שהיה רופא צעיר. הוא איש מתוק ומאיר פנים, שמרגיע את ההורים וקשוב למצוקותיהם. שלוש פעמים בשבוע הוא מגיע למרכז היום, לתת חוות דעת שנייה, ולא פעם נותן שביב של תקווה אחרי תחזית קודרת.
"אני זוכר שכשפגשתי את מירי וחיים, והכרתי את העמותה, הרגשתי כאילו גיליתי תגלית מדעית", הוא מספר. "כשהורים מקבלים בשורה על סרטן, הם אבודים, העולם נחרב. הם מקבלים הסבר על המחלה, הטיפול, מה צריך לעשות, למה לצפות. המון המון מידע בבת אחת שאין סיכוי שיצליחו לקלוט. אנחנו יודעים שהמציאות של המערכת הרפואית היא מציאות קשה, אין הרבה זמן לרופא-מטופל. אז כשאני מודיע להורים שהילד שלהם חולה, אני מיד אומר להם 'תיפגשו גם עם זכרון מנחם'. אין מצב שהמערכת הרפואית תצליח לחבר כל כך מהר את השברים, ואת זה מירי וחיים עושים".
הילדים שכבר לא איתנו, ואלה שהחלימו
אנחנו יוצאים לשיט בנהר התמזה. האוטובוס האמפיבי נכנס למים. עוד חוויה ראשונה של גברים ונשים רבים בקבוצה, אך הפעם המחשבות נמצאות רחוק משם. זה יום ההפגנה הגדולה של חבריהם, הורים נוספים לילדים המטופלים במחלקה ההמטו-אונקולוגית, מול הדסה עין כרם. חדוה, ממובילות המאבק, הכינה את ההפגנה ונסעה.
בתחילת מרץ הודיעו שישה רופאים מהמחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בהדסה על התפטרותם, ובהם מנהל המחלקה פרופ' מיקי וינטראוב. מאוחר יותר עזבו עוד שלושה רופאים. הם קיבלו את ההחלטה הדרמטית לאחר שמנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, הורה על ביצוע השתלות מח עצם לילדים במחלקה למבוגרים מעתה ואילך. הרופאים טוענים שמדובר בהחלטה כלכלית גרידא שתגרום לירידה באחוזי ההצלחה של ההליך, ולאחר שניסיונות ההידברות כשלו החליטו לעזוב. מכתבי ההתפטרות נכנסו לתוקף בימים אלה ממש, ושר הבריאות ליצמן דרש מבתי החולים אחרים לא לקבל אותם לעבודה.
הסיטואציה הזאת יצרה עננה של דאגה ואי ודאות שריחפה מעל הטיול. גם כשהנושא לא דובר, זה ישב להורים בירכתי המוח. אחרי הכל, ילדיהם מטופלים אצל הרופאים האלה, והם לא ידעו לאיזו סיטואציה יחזרו: האם המשבר ייפתר, או שהם ייאלצו להיפרד מהאנשים שעליהם למדו לסמוך במלחמה על חיי ילדיהם. "אחותי וגיסי לא יכולים להירגע מהסיפור הזה", אומרת רבקה. "הם נסעו מנתניה לירושלים עם שלטים שהכינו ומשתתפים במקומי בהפגנה. את לא מבינה באילו רופאים מסורים מדובר. הסיפור הזה לוקח ממני את הבריאות שלי. אני משתגעת".
ד"ר איריס פריד, אחת מהרופאים המתפטרים, מועלית על נס אחת לכמה דקות. "איריס זמינה שבעה ימים בשבוע", מספרת רבקה. "כשאת מתקשרת היא נותנת לך תחושה שאין דבר יותר חשוב ממך. היא אמרה לאביטל: 'כשאת מרגישה רע תגידי אוף, האיריס הזו'. שאלנו אותה 'למה?', והיא ענתה לבת שלי: 'כי את לא כל כך חולה, כמו שפשוט לא ידעתי להתאים לך את התרופה המתאימה'. היא זו שהורתה לי לנסוע לטיול. 'סעי ותתנתקי'. אז נסעתי".
"כל הסיפור הזה אכזרי", אומרת אדל, "לא אכפת לי מי רב עם מי. זה לא יכול לקרות, שמשאירים באוויר אנשים שעוברים התמודדות כזו. אתה לומד לסמוך על הרופא ותלוי בו. להתחיל מההתחלה עם רופא אחר זה קשה מאוד".
רגע קשה נוסף בטיול מתרחש בערב שבו נערכת ארוחה חגיגית למשפחות, למתנדבים ולתורמים בבית כנסת מקומי בגולדרס גרין. על המסך הגדול מוקרן סרטון מפעילויות שונות של "זכרון מנחם". כשמתחילים להקרין קטעים מקייטנת הילדים שנערכה בשנה שעברה, רבקה מפסיקה לאכול, נעמדת לידי, מוכנה לתפוס את הרגעים שאביטל מופיעה בהם על המסך. "בשביל אביטל המחנה היה כמו מכת חשמל. היא חזרה לחיים ולשמחה", מספרת רבקה.
אני לא מספיקה לשמוח בשביל אביטל הקטנה כשהיא לוחשת לי "הנה, זה שמוליק המתוק. הניתוח בראש פגע לו במיתרי הקול, והוא היה לוחש שהוא שומר על כל הממתקים שהוא מקבל. הוא מת מאז. זו שקד, גם היא כבר לא איתנו. היא הייתה מאוד חולה. הרבה מתו מאז המחנה. כל כמה חודשים יש קציר, ככה אני קוראת לזה. באותו שבוע מתים כמה ילדים, פתאום נעלמים מהמחלקה".
מה עובר בראש כשרואים תמונות כאלה?
"אני זוכרת שאיריס סיפרה לאביטל שבסוג הסרטן שלה 14 מכל 15 ילדים מחלימים, ושהיא תהיה אחת מה-14. מיד התקשרתי אליה ואמרתי שאני מפחדת שאביטל תתעורר ותבין שאולי היא תהיה האחת שתמות. איריס אמרה לי 'מישהי אחרת התעוררה', והתכוונה אלי. ילדים שהיו ליד אביטל, מיטה ליד מיטה, מתו. זה לא פשוט. ככל שעובר הזמן אפשר להרגיש יותר בטוח שהסרטן לא יחזור, אבל יש לה מיגרנות חריפות ועוד תופעות לוואי קשות. אז לכאורה סיימנו, אבל את מבינה שזה לא יסתיים בחיים. ועדיין, כשאני מסתכלת על אביטל של עכשיו לעומת אביטל החולה, אני מודה להשם".
ליאת, אמו של יותם, נהנית להסתכל בתמונות. מחנה הקיץ עשה פלאים בבנה. בתמונות שעל המסך הוא מתועד בהתחלה שדוף, חסר חיוניות ועל כיסא גלגלים. לאחר כמה ימים הוא נעמד ומתחיל ללכת בכוחות עצמו. התמונה עוברת לילדה אחרת. "יה, נריה החמודה", מתלהבת ליאת, "כמה זמן לא ראיתי אותה. היא כבר החלימה ולא נמצאת במחלקה. זו הפעם השנייה שאני משתתפת בטיול הורים, ומאחלת לעצמי שזה הטיול האחרון שאצטרף אליו. אני נורא נהנית, אבל מאחלת לעצמי שאת הטיול הבא אעשה עם יותם בלונדון, לבד".