האישה הביונית

החיוך של ד"ר איה מור ששון נראה כאילו הוא מקובע לפניה. זה אותו חיוך שנחשפנו אליו בתכנית "המתמחים" ומלווים אותו טון דיבור עולץ, אנרגיות גבוהות וחוסר מוכנות להיסדק, גם כשהיא מדברת על הדברים הקשים ביותר. "אני מקווה שאני לא נשמעת לך קרה ונטולת רגש", היא מרחיבה את החיוך, "זה כנראה פשוט מנגנון ההגנה שלי. אני לא שולטת בזה. משהו בי ידע, כשזה קרה - שאם אני אתן לרגש להשתלט אני לא אצליח לתפקד". 

"זה" הוא המקרה, האירוע, האסון - תלוי את מי שואלים. בן זוגה, גיא ששון, שנפצע בתאונת סנובורד וסובל עד היום ממוגבלות ברגליו - מקפיד להסתגר בכל פעם שחל יום השנה לתאונה. איה, לעומת זאת, אפילו לא זוכרת את התאריך בשלוף. "מתישהו בינואר, לפני חמש שנים", היא מאמצת את מוחה, "לי זה לא אומר דבר. זה חסר משמעות. אני לא רוצה לציין את היום הזה, אני מתעסקת בעתיד, לא בעבר".

גם ערב הפציעה, היא חשבה על העתיד. איה הייתה באמצע ההתמחות שלה בתל השומר, מתכננת את כל התחנות שעליה לעבור בדרך, כדי להגיע לאן שהיא היום - רופאה בכירה בגינקולוגיה ומיילדות, ובמרפאת נשאיות למוטציית BRCA. גיא עשה חיל בחברת הנדל"ן שלו, "ישראמיש" ובדיוק נבחר לאחד מ-40 הצעירים המצליחים מתחת לגיל 40, בפרויקט של עיתון "כלכליסט". היו להם שני ילדים קטנים ואיה כבר תכננה את השלישי. כשגיא הודיע לה שהוא נוסע לחופשת סנובורד עם אחיו בהרי האלפים בצרפת, היא לא התנגדה, רק קצת קינאה. "שנינו מתים על אקסטרים. אני זו שהכרתי לו את העולם של סנובורד והוא תפס את זה מהר, לא ראה אותי ממטר. הוא היה קופץ ומשתולל עם זה, לא היה לו פחד".

"הבנתי שחיים בכיסא גלגלים יכולים לעמוד על הפרק"

איה הייתה בישיבה עם רופאים נוספים כשהטלפון שלה לא הפסיק לצלצל. "לא עניתי, אז אחיו שלח לי תמונה. זה היה צילום רנטגן שבו כל העצמות בערך שבורות והבנתי שזה של גיא. מיד התקשרתי והוא אמר לי שגיא נפל מצוק ופונה במסוק, הוא לא ידע אפילו לאן. הוא הגיע לבית החולים כ'אנונימי', והייתי צריכה למצוא אותו".

מה עובר בראש ברגעים כאלה? 
"כלום. את לא חושבת בכלל. נכנסתי למוד רופאה. היה הלם אבל ישר תקתוק. מצאנו את גיא, הצלחתי לדבר איתו בטלפון, הוא היה בהכרה ואמר שהוא נכנס לניתוח ואוהב אותי. בדיעבד זה היה הניתוח שהציל לו את היכולת ללכת, הייתה לו התפוצצות חוליית L1 בעמוד שדרה, זו פציעה גבוהה אבל אפשר להחלים ממנה. הם תיקנו את עמוד השדרה כבר בניתוח שם, אבל יקח עוד זמן עד שהוא יוכל להזיז את הרגליים".

בלילה איה כבר הייתה על המטוס. היא מצאה בעל משותק. "הוא היה מכוסה בשמיכה לבנה, לא נתנו לי להיכנס, אני לא פרסונל אלא רגילה כמו כולם. הוא חייך, לא נראה סובל, אבל לא הצליח להזיז כלום".

ואת עדיין לא נשברת.
"לא. רק בלילה כשבא חבר שלו מהארץ כדי להיות איתו. זו פעם ראשונה שמיררתי בבכי על מה שקרה. לא ידעתי כמה מהיכולות שלו יחזרו, הוא ספורטאי ואתלט, הוא אהב לשחק כדורגל עם הבן שלנו. הבנתי את חומרת הפגיעה ושחיים בכיסא גלגלים יכולים לעמוד על הפרק. אבל מההיכרות שלי איתו בחרתי לא להאמין שזה ישבית אותו. ידעתי שגיא ילחם בכל רמ"ח אבריו כדי להחזיר לעצמו כמה שיותר יכולות".

הימים הבאים בצרפת היו מלווים בחרדות רבות. "בית החולים בצרפת היה מאוד לואו טק, רציתי להביא אותו לארץ, כי ידעתי שכאן הוא יקבל טיפול יותר טוב. כשבן זוג של רופאה נפצע, כל הרופאים מחכים לו כאן. גם אבא שלי רופא, אז כולם היו על הרגליים". אבל הצוות המקומי המליץ שלא להזיז את גיא. "היה לו חשד לקרע באבי העורקים, שיכול להתפוצץ ולהרוג אותו. אבל אני התעקשתי. ארגנו פינוי בטיסה של אל על, היה צריך מנוף להרים אותו לשם".

בישראל, גיא עבר לשיקום בתל השומר, שלווה בקשיים רגשיים גדולים. "הוא לא הסכים לראות את הילדים בהתחלה, לא הסכים לדבר עם פסיכולוגית. גם לי היה קשה. הייתי חוזרת לבית ריק, בסופי שבוע מנסה למצוא תחליף לאבא שאיננו פתאום".

"החיוך שלי הוא מנגנון ההגנה שלי. אני לא שולטת בזה. משהו בי ידע, כשזה קרה - שאם אני אתן לרגש להשתלט אני לא אצליח לתפקד"

מה אמרת לילדים?
"את האמת, שהוא נפל ונפצע. לאט לאט הוא הסכים לראות אותם, למרות שהיה בכיסא גלגלים. הוא עבר את השלב של ההכלה וההבנה ושיתף אותם בתהליך וכשלמד לרכוב על אופני כושר הם ישבו עליו, זה הפך לחלק מהמציאות. בים הוא היה מתעקש לשחק כדורגל עם הילד, גם אם זה אומר לעמוד על הברכיים בשער. עם הזמן הבצקות ירדו והוא למד ללכת שוב. כל הצלחה בדרך הייתה משמחת ומשמעותית".

גיא חזר הביתה אחרי חצי שנה, על הרגליים, בקביים בהם הוא משתמש עד היום. על אף שהבית הונגש בינתיים לכיסא גלגלים - לא היה בו צורך. "את ההליכה הוא קיבל בחזרה, אבל יש עוד נזקים שלא נכנס אליהם. החזרה הביתה לא הייתה קלה. הייתי צריכה להכתיב לו שאנחנו מתחילים את החיים הרגילים, אני חוזרת לעבוד, צריך לתפקד. אמרתי לו שאם הוא לא מוציא רשיון נהיגה של נכה כדי לפזר את הילדים בבוקר, אז שיזמין מוניות".

קשוח. לא הייתה לכם עזרה?
"תמיד יש לנו, ההורים שלי ושלו מאוד מעורבים. אבל המציאות נכפתה על גיא והוא הבין שיש דברים לעשות, גם אם יש לו פער רגשי ביחס אליהם. אין ברירה. הוא חי עם מישהי שלא ויתרה על החיים, והבין שיהיה אותו דבר אבל אחרת. הוא צריך לטפל בילדים ואשתו רוצה עוד ילד".

שזה נשמע קיצוני קצת, להיכנס להריון בזמן שכל זה קורה.
"לפני הפציעה גיא ידע שאני רוצה ילד שלישי ולא רציתי לוותר על זה, זה היה גם משהו בשביל שנינו, שנמשיך לבנות את החלומות שלנו. ובמקום להתעסק רק בפציעה ובדכדוך מאוד מהר הייתי בהריון והתעסקנו בזה. הוא הפנה את השיקום שלו לאיך מרימים תינוק, זה הוביל אותו למקום שלא הייתה לו ברירה אלא להתמודד". 

וכאן לא נגמר האקסטרים של ד"ר מור ששון - לפני שנתיים החליטה שהיא רוצה ילד רביעי. "מה אני אעשה, אני נהנית מהם כל כך, לא יכולתי לוותר על עוד אחד", היא אומרת, "כמו הרבה רעיונות שלי, זה התחיל ב'לא' של גיא אבל עם הזמן הוא מקבל את זה ומתגלגל לתוך זה", היא צוחקת.

היום הם שבט גדול ופעיל וגרים בסביון, "חבורה שמחה", כפי שאיה מתארת זאת, הכוללת את מור בן ה-10, עמית בת ה-8 שי בת החמש וליעד בן השנתיים. מאז הפציעה, גיא חזר לעבוד בנדל"ן אבל גם התמסר לקריירה של ספורטאי בתחום הטניס הפראלימפי אותו גילה. "זה טניס בכיסא גלגלים, אז הייתה לו רתיעה מאוד גדולה בהתחלה, אבל הוא התאהב בתחום הזה. הוא זכה באליפות הארץ בשנה שעברה ועובד על דירוג אולימפי כדי להגיע לאולימפיאדת המוגבלויות בטוקיו 2021". 

את לא משתמשת במילה נכה?
"כמעט ולא. יש לו מוגבלות, למה לקרוא לו נכה? תקראו לו 'אלוף הארץ בטניס פראלימפי', עדיף. אפשר להציג אדם כמוגבל או מסכן ואפשר גם להגיד - לכל אחד מאיתנו יש סוג של מגבלה, השאלה אם ניתן לה להפריע לנו. אולי המגבלה של גיא אפילו הובילה אותו למקומות יותר טובים בחיים".

"יכול להיות שגינקולוגיות של פעם היו פחות אנושיות ויותר אגרסיביות וקרביות"

לא צריך ארבעה ילדים ו/או בן זוג עם מוגבלות כדי להתקשות לתמרן בכאוס של החיים כרופאה צעירה. אבל מור ששון בת ה-40, נחושה להראות שזה באמת לא עניין כזה גדול. כמו רוב המשתתפים ב"המתמחים", הסיפור שלה מתמקד בתמרון האינסופי הזה בין בית ועבודה, על רקע האדרנלין שמלווה את התקופה המטורפת הזו. "פנו אלי, אז זרמתי. לא רציתי להיות סלב, אבל אין לי בעיה עם החשיפה. אני חושבת שהתכנית הזו חשובה בתקופה שבה האהדה לרופאים יורדת בציבור. אנשים רואים את הקושי וההמתנה שהם חווים, את הרופא שמדבר אליהם לא יפה, זה לא מוצדק אבל צריך להבין גם את הצד השני".

מה הדבר הכי קשה שקרה לך כמתמחה?
"פעם נרדמתי מול מטופל. זו הרגשה נוראית כי את יודעת שאדם מגיע ממקום חלש ואת לא יכולה להיות שם בשבילו. אנשים מגיעים עם המון כעס למיון, והמתמחה הוא הפנים של המערכת, אבל הוא לא אשם בעומסים ובעייפות. צריך להבין את שני הצדדים כאן. זה קשור לתקנים ולכוח אדם, צריך לשאול את הממשלה למה זה קורה. יש כאן תקנים מ-1980, אבל האוכלוסייה השתנתה והציבור דורש דברים אחרים. נדרש היום יותר זמן עם מטופל, התשובה היא מערכתית".

היום את במיון מיילדות, זה לא עולם יותר רגוע?
"גם שם חשים את המתח של היולדות ביחס לרופאים. יש נשים שמגיעות עם תוכנית לידה, ויש אנטגוניזם חזק כלפינו, זה דבר רע. אני רוצה לתת להן את החוויה הכי נעימה שאפשר אבל הן מגיעות עם מטען כאילו אנחנו באים לתקוף. אני בעד דולות, אבל יש כאלה שבאות להגן על היולדת מפנינו, זו גישה לא נכונה".

לי אישית מאוד מרענן לראות אישה גינקולוגית על המסך. יש תחושה שדווקא התחום שצריך להישלט על ידי נשים, הוא בעל רוב גברי מובהק.
"היום יש רופאות מיילדותיות לא פחות מרופאים לדעתי, אבל בגינקולוגיה עצמה יש פחות, אני מסכימה. אני יכולה להבין את המקום שלאישה יהיה יותר נוח עם אישה, כמו במסאג'. אבל לא כולן מרגישות כמוך. יש נשים שמרגישות יותר ביטחון עם גבר, שצריכות את הדמות הזכרית שתתן להן ביטחון".

והן אומרות לך את זה?
"לא, אבל אני מרגישה את זה כשזה קורה. הן רגילות לגברים וקשה להן לצאת מההרגל".

"בלילה, זו  היתה הפעם ראשונה שמיררתי בבכי. לא ידעתי כמה מהיכולות שלו יחזרו. הוא ספורטאי ואתלט, הוא אהב לשחק כדורגל עם הבן שלנו. הבנתי את חומרת הפגיעה"

למה בעצם התחום מושך גברים יותר מנשים?
"כי גינקולוגיה זה תחום דורשני מאוד, המון שעות עבודה. כדי להכשיר את עצמך ולצבור ניסיון צריך גם לתת שעות ברפואה הפרטית, זה לוקח המון זמן. אני אשמח ליותר נשים בתחום הזה, אבל אני גם יודעת שהקולגות הגברים שלי לא מסתכלים על נרתיק כעל איבר מין או על שדיים כאיבר ארוגני. הם מאוד מקצועיים".

ובכל זאת, גינקולוגיה היא תחום רגיש מאוד. יש סיפורי זוועה על התבטאויות של גינקולוגים למטופלות.
"אני יודעת, אבל לפעמים שומעים סיפורים כאלה גם על רופאות גינקולוגיות. יש כאלה שהן הרבה יותר אגרסיביות,  כי הן לכאורה אימצו את הגבריות. בעיני כל זה שייך לדור העתיק ואין לזה מקום היום. יכול להיות שגינקולוגיות של פעם היו פחות אנושיות ויותר אגרסיביות וקרביות, אבל היום אנחנו יודעים שאנושיות היא חיונית לכל רופא באשר הוא. זה בסיס לתקשורת עם מטופל כדי לשמוע את סיפור המחלה ולתת טיפול. מי שאין לו את זה, אולי צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מחליט להיות רופא".

עבור איה עצמה, ההחלטה קרתה באופן טבעי. היא לא רק נולדה בבית החולים שבו היא עובדת - היא גם גדלה בו עד גיל שלוש, כבתו של מנתח הלב הידוע, פרופ' רפי מור. "גרנו במעונות של המתמחים, אבא שלי היה מסיע אותי פה באופניים, מגיע הביתה בין התורנויות כשהוא יכל. הרפואה זה תמיד היה ברקע. כילדה אני כל הזמן זוכרת שפה רפואית שאבא מדבר ושאני רוצה להבין, לפתור את זה".

"אם גברים יודעים להפעיל רכב, אין סיבה שלא יידעו להפעיל מכונת כביסה"

לאיה יש שתי אחיות גדולות ואמה הייתה דיילת באל על. מכל אחיותיה, היא היחידה שהחליטה להמשיך את הדרך של אביה. "התעניינתי ברפואה במקביל למחול, למדתי ריקוד מגיל צעיר וחשבתי שזה מה שאעשה. בסוף החלטתי שכדי להמשיך ליהנות מהמחול, אני צריכה שזה ישאר בגדר תחביב. היום אני מלמדת את הלהקה של המרכז הבינתחומי, בזמן שאני לא עובדת".

בזמן לימודי הרפואה, נישאה לגיא. "אנחנו חברים טובים מהתיכון אבל אני תמיד הייתי עם בני זוג אחרים והוא עם בנות זוג אחרות. הוא חי בארה"ב תקופה ואני הייתי נוסעת אליו בחופשים ובשלב מסוים הודעתי לו שהגיע הזמן שנממש את זה סוף סוף ונהיה זוג".

"פעם נרדמתי מול מטופל. זו הרגשה נוראית כי את יודעת שאדם מגיע במקום חלש ואת לא יכולה להיות שם בשבילו. אנשים מגיעים עם המון כעס למיון, והמתמחה הוא הפנים של המערכת, אבל הוא לא אשם בעומסים ובעייפות"

ואיך הוא הגיב?
"הוא אמר בהתחלה לא, שזה לא יעבוד כי הקשר שלנו בשלט רחוק, אבל אחרי איזו תקופה הוא נכנע. אמרתי לך, הדברים אצלנו תמיד מתחילים ב'לא'".

הקשר הרומנטי התחיל על קו ישראל-ארה"ב. שני צעירים מצליחנים שמתכננים עתיד משותף כפאוור-קאפל. "מי שמכיר את גיא, שהוא כל כך חזק, בטוח שיש לידו אישה קטנה ומכילה וממושמעת ונעימה. ומי שמכיר אותי חושב אותו דבר. אף אחד לא חשב שאש ואש יכולים להסתדר, אבל זה מה שקרה. שנינו מאוד קרייריסטים ואולי זה סוד ההצלחה".

כי אף אחד לא מצפה שהשני יוותר בשבילו?
"כן. מבלי להגיד בקול רם, אף אחד לא ביקש מהשני לעשות ויתורים. לא חשבתי שזה בכלל על הפרק עד שנולד הילד הראשון. רק אז הבנתי שאני תלויה בצד השני בזוגיות שלי, וזה היה קשה שגיא חוזר מאוחר הביתה וחושב שהוא בא לנוח. הבהרתי לו מהר מאוד - זה גם הילד שלך. המסר שקע והופנם וגיא הבין די מהר. ובמקביל חשוב לי לא לבקש ממנו לעשות ויתורים בשבילי. אני לא רוצה שיווצר תסכול סביב זה".

אז את לא מוותרת על הקריירה - אבל מעולם לא הרגשת שאת מוותרת על משהו בהורות?
"אני לא חשה שאני מפסידה דברים, למרות שבטוח יש כאלה. אולי הילדים שלי יראו את זה אחרת. בעיני זה חשוב שהילדים יראו אותנו מגשימים את עצמנו ועוברים מכשולים, אני יודעת שאני לא תמיד עם הילדים אבל הנוכחות שלי שם תמיד. זה לא פחות חשוב מלהיות כל היום בבית. אני משתדלת לתמרן ולהיות בדברים הדרמטיים, אני צריכה לדעת ולתכנן הכל מראש, כדי לא לפספס שום מסיבת יום הולדת וחנוכה בגן. מארגנת את הלו"ז חודש מראש. הקושי העיקרי שלי הוא שבעלי מסדר את הילדים בבוקר, ואז אני אוספת אותם ונחרדת ממה היא לבשה בחורף. כשזה קטסטרופה, הוא מקבל נזיפות".

הקריירה הספורטיבית של גיא הכניסה את המשפחה למציאות חדשה. ב"המתמחים", איה מספרת למצלמה שבשנים האחרונות היא הפכה ל"סוג של אם יחידנית". גיא נוכח בבית פחות ופחות, אבל איה לא נותנת לזה לעכב אותה - בימים אלה היא עומלת כדי להתקבל לתת-התמחות בניו יורק, לשם היא רוצה לנסוע עם ילדיה בשנה הבאה. "גיא לא יגור איתנו שם כל הזמן. הוא בטח יהיה על הקו".

אז את תקחי ארבעה ילדים לשנתיים בניו יורק, בלי בן זוג נוכח?
"כן, ככה זה יהיה כנראה. לא נורא, עברנו תקופות כאלה. פעם היו צוחקים על גיא ועליי שאנחנו עושים כל כך הרבה ילדים בלי להיפגש, ואמרתי שביצית וזרע צריכים רק מפגש אחד".

"נשים מגיעות עם תוכנית לידה, ויש אנטגוניזם חזק כלפינו, זה דבר רע. אני רוצה לתת להן את החוויה הכי נעימה אבל הן מגיעות עם מטען כאילו אנחנו באים לתקוף. אני בעד דולות, אבל יש כאלה שבאות להגן על היולדת מפנינו‎"

למה בעצם גיא פחות בבית ממקודם?
"כי הוא חייב להתאמן כל הזמן. הוא ספורטאי בקריטריון אולימפי, הוא שייך למדינה עכשיו ולא לי. אין יום שהוא לא עושה אימון והוא המון לא בארץ. הנה, אתמול הוא נחת מיוון ומחר טס לצרפת, הוא אפילו קיבל אישור מיוחד לטוס בקורונה. אני תומכת בו בזה כמה שאני יכולה. אם היו לוקחים לי את הרגליים אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה. אני מאוד גאה בו ומעריכה אותו".

אני לא בטוחה שהשאיפה שלך להראות שכל אחד יכול לעשות את מה שאת עושה, היא ריאלית. לי את נראית כמו האישה הביונית.
היא צוחקת שוב, "תשמעי, אני באמת מאוד יעילה ומהירה. הייתי כך מילדות כשהוריי הבהירו לי שהם לא הנהגים שלי והייתי צריכה למצוא דרך להגיע לבד לשיעורי מחול. ראיתי מחקר שנשים הן יותר יעילות כי יש להן עוד משימות, אנחנו לא מורחות עד 8 בערב, וזה מה שגורם לנו לתקתק הכל מהר. אבל אני מאמינה שגם גברים יכולים להיות ככה. אם הם יודעים להפעיל רכב, אין סיבה שלא ידעו להפעיל מכונת כביסה".