מעט אחרי חצות, הדלת החשמלית בבית החולים איכילוב נפתחת ולתוך החדר מתגלגלת אלונקה עליה מונח ג'ורג'. פניו חבולות. אחרי רישום מהיר אצל פקידת הקבלה, הפרמדיקים מובילים את האלונקה אל תוך המיון. חמש דקות מאוחר יותר, ג'ורג' יוצא כשהוא צועד על שתי רגליו, ישר אל עמדת הקפה והחטיפים הקטנה. מאחוריה עומדת מאיה מדוכן הקפה שבקומה, מוזגת אספרסו מר לכוסות נייר. ג'ורג' מבקש כוס תה, כסף אין לו לשלם. היא מסבירה לו שהתה לא שייך לה, הוא מסביר לה שהוא חייב תה. הוא מתחנן, היא נכנעת ועם התה הוא פוסע אל חדר ההמתנה של המיון המהיר, זה שאינו עובד בלילות.
ג'ורג' לא לבד בחדר ההמתנה החשוך. גם שלמה כאן. בן 69, יושב עם גבו אל הדלת, מרשרש בשקיותיו ומשמיע גניחות של כאב. ג'ורג' מביט בו, לוגם מכוס התה ונרדם. ידו המחזיקה את הכוס נעשית רפויה יותר ויותר, הוא משמיע נחירה כבדה והמים הרותחים אט אט נשפכים אל מפשעתו. ג'ורג' לא מתעורר. אני מגישה לו מגבות נייר והוא מכסה את הכתם הפולט אדים. "אני כבר שלושה ימים ושלושה לילות בדרכים, מוביל משאית של צה"ל מרמת הגולן לתל אביב. היה פאנצ'ר בגלגל, החניתי את המשאית פה קרוב, מחכה שיבואו לתקן", הוא מסביר לי ברצינות תהומית. "העייפות הורגת אותי, אבל אין מה לעשות, חייבים לעבוד, אי אפשר להבריז לבוס".
אני מגישה לו כוס תה חדשה, הוא לוגם ממנה ושוב נרדם ושוב שופך את תכולת הכוס על עצמו. "נראה לך שהוא מוביל משהו, זה?", פונה אליי שלמה, "בקושי את עצמו הוא מוביל. הוא הומלס ומטורף וממציא סיפורים".
ומה אתה עושה פה?
"אני מחוסר דיור, ישן פה כבר שנה. אני חולה ולא יכול לעלות במדרגות, אז מסרתי את המפתחות לדירת עמידר שלי ואמרתי 'שלום, אני הולך לרחוב, מחכה שתתנו לי משהו מתאים יותר'. יש לי קוצב לב וריאות לא מתפקדות ופה אני מכיר את כולם, מתייחסים אליי יפה, כולם אוהבים אותי. צורי, צורי...", הוא קורא למאבטח הלילה של המיון, העומד ליד הקפה. צורי מסובב ראשו ומציץ אל חדר הקבלה החשוך. "היי, שלמה, מה נשמע? להכין לך את הסוויטה?"
"עוד לא, צורי, אני אגיד לך מתי, אבל תשמע, שלח מנקה שינקה פה את השולחנות, מאד מלוכלך".
כשהחורף מגיע, ואיתו הסערות והגשמים והקור, ניצבים ההומלסים של תל אביב בבעיה. חלקם פוקדים את המקלט ברחוב דפנה, הנפתח על ידי העירייה לתקופת הסערה; חלקם הולכים אל ה"גגונים" - בתי המחסה של עמותת "לשובע", שם הם יכולים לישון ולאכול. יש גגון אחד לגברים מכורים, אחד לגברים לא מכורים, אחד לנשים – ובכולם בסך הכל 90 מקומות בלבד וצפיפות נוראית; ויש גם פתרון שלישי: עשרות חסרי בית, מסתבר, פונים מדי חודש אל בית החולים איכילוב והופכים אותו לבית המחסה שלהם. במעין הסכם בלתי כתוב, מסורת ארוכת שנים שאינה מוגדרת כמדיניות רשמית אך ידועה לכולם - מהרופאים והאחיות ועד למאבטחים והאנשים מאחורי דוכן הקפה במסדרון - הם מתייצבים פה, אם באמבולנס ואם בכוחות עצמם, לילה אחר לילה. נרשמים אצל פקידת הקבלה, לעתים מקבלים מיטה באחד ממסדרונות המיון או מורשים לישון על הכיסאות של חדר הקבלה במיון המהיר, שאינו פעיל בלילות, עולים אל המחלקות השונות, נכנסים אל חדרי המקלחת הצמודים לחדרי החולים, מתקלחים במים חמים ומחזירים לעצמם צלם אנוש.
העובדים, המחויבים לקבל אותם (בדיוק כשם שאמבולנס מחויב לקחת כל אדם המזמין אותו), דואגים להם מתוך חמלה למזון, לעיתים מחדר הצוות, ולשתייה חמה. לא מזמן האכילו האחיות גם את כלבו של אחד ההומלסים, על אף האיסור להכניס חיות למיון, מתוך הבנה כי הוא היחיד שעומד לצידו. כך מעבירים חסרי הבית את השעות עד הבוקר, אז רובם יחזרו אל פקידת הקבלה ויאלצו לצאת כשבידם טופס שחרור, וזאת רק כדי לשוב לכאן בעוד מספר שעות. השקטים שבהם ימשיכו לנום באחת הפינות בחדר המיון, רגליהם הפצועות מבצבצות מתחת לשמיכות הכחולות.
"לעתים החולים מתלוננים, אבל אין מה לעשות, אי אפשר לזרוק את האנשים האלה לרחוב", אומר אחד העובדים. "אנחנו בית חולים כאן וחובתנו לשמור על חיי אדם, לא להפקיר אותם".
00:10: הסלב התקופתי מגיע
יש משהו משונה בבית חולים בלילות. רוב מסדרונותיו מתרוקנים מאדם והוא דומה לעיר רפאים עשויה בטון ואורות נאון - אבל השטח הקטן של חדר המיון דווקא הופך צפוף יותר ודומה לכוורת מתפקעת מרוב רעש, אנשים ותופעות שדורשות הסבר. כך למשל, מזה חמש שנים כמעט מדי לילה, לפעמים בשתיים ולפעמים בארבע וחצי בבוקר, מגיע לחדר המיון של איכילוב אמבולנס ובתוכו שוכב גרגורי נבון. נבון היה פעם שוטר, עד שנפצע במהלך שוד בעקבותיו התדרדר מצבו הפיזי, הנפשי והכלכלי. יום אחד מצא את עצמו עם אקדח צעצוע בידו מול פקידת בנק המעבירה לידיו סכום של 1800 שקלים. על נבון נגזרו חמש שנות מאסר. מאז שחרורו הוא חי עם בנו בדירתו שברמת גן ובלילות מתייצב במיון, כאן חובשים לו את הרגל. לאחר מכן, ברעש וצלצולים, נבון יוצא אל הקבלה ודורש מהנוכחים שירכשו עבורו חטיף שוש. "אחרי זה הוא עולה למעלה ומקבץ נדבות. פעם אחת עשה 500 שקל", אומר אחד מעובדי המיון.
"הוא הסלב התקופתי שלנו", אומרת מאיה והמאבטחים מהנהנים בראשם, "לפניו היה את דרור ספסלים ואורטל הנרקומנית, איזה קול היה לה, הייתה רוקדת ושרה פה בחוץ. לא יודעת למה הפסיקו להגיע או מה קרה איתם. אני כבר רגילה לזה, אני פה הרי כמו ברמנית - אנשים באים אליי במצבים הכי קשים שלהם, מספרים דברים, משהו משתחרר אצלם והפוזה נעלמת. הם אמיתיים. לפעמים מישהו נראה לך הכי נורמלי ופתאום משתחרר לו כאן הבורג".
בכי קורע לב נשמע מתוך המיון. אישה בלי שיניים, שעונה על ידו של צורי ומלווה מצידה השני בבחורה לבושה חרמונית, צועקת במסדרון. "כואב לי", היא צורחת, אך מסרבת להתיישב בכיסא הגלגלים שצורי מקרב אליה. הוא מחכה. כבר שש שנים שהוא עובד כאן, בעיקר משמרות לילה. לפני זמן מה ניסה עבודה אחרת, אבל חזר למיון. "שבי כבר, שבי", צועקת הבחורה עם החרמונית על האישה בלי השיניים. "אני רוצה את השקיות שלי!" היא צועקת עליה חזרה ומתיישבת בזעם. צורי מגלגל את הכסא אל הקבלה. "איך אקום ממנו עכשיו?", בוכה האישה, "אני צריכה לתחנה המרכזית, איך אני מגיעה לשם?". "אני אראה לך", אומר צורי ומגלגל אותה לעבר הדלת המסתובבת.
רגע אחרי שהם יוצאים, ג'ורג' מתגלגל פנימה, רכוב על כיסא גלגלים משלו. ידיו, שיכורות אך מיומנות, מחליקות על הגלגלים, פניו נראות חולמניות מעט. "אני לא מוצא את הגליון שלי", הוא אומר לשלמה ולי, "מנהל בית החולים בא לראות אותי, אנחנו חברים טובים, צריך להראות לו את הגיליונות. זה הכל בגלל תאונות קלות שהיו לי במסגרת העבודה שלי. זה לא צחוק, ימים ולילות על משאית. ומה אתה עושה פה?", ג'ורג' פונה אל שלמה, "אני רואה אותך פה כל בוקר".
"אני לא מתבייש לומר, אני מחוסר דיור", עונה שלמה.
"אתה יודע מה? גם אני! וגם אני ישן פה. אני, שהעליתי את יהודי אתיופיה בשנת 83", הוא מרים את ידו בפאתוס.
"אני רק מבקש, אתה רואה את הפינה הזאת כאן? היא שלי", שלמה קוטע את ג'ורג', מצביע על שורת כסאות ללא משענת.
"מה ששלך, שלך, אני לא נוגע, אני לא רוצה בעיות. טוב, אני הולך לקושש אגורות, לקנות איזה תה".
"עדיף לבקש מהגברת בקיוסק", מציע שלמה, "עדיף לבקש מלגנוב".
"עדיף לא להתפס", צוחק ג'ורג' ומשתעל, "אבל שמע, לחיות בבית חולים זה לא עסק. עם כל הכבוד, יש פה ים של חיידקים, קופצים עליך מכל עבר".
"אוי בחייך, ומה עדיף? הגגון? שם זה לא רק חיידקים, שם זה מלא הומלסים מפוקפקים", אומר שלמה.
"אני לא הומלס, יש לי בית ברמת הגולן. לפרנסתי אני מחלץ אופנועים מהשטחים, אבל לצערי זה לא מכניס מספיק לבנק. אני חייתי באמזונס בג'ונגלים, גידלתי נחשי אנקונדה. לא מפריע לי לחיות ברחוב, רק בריאות אני רוצה", ג'ורג' אומר.
02:30: בני זונות, מניאקים, אמאשלכם זונה
כמה הומלסים יש בתל אביב? שאלה טובה. שירותי הרווחה סופרים אך ורק את מי שנקראים "דרי רחוב" - כלומר אנשים החיים במרחב הציבורי, על הספסלים, המדרכות, הגנים והפארקים. כך, למשל, לא נספרות משפחות שנזרקו מהבית עקב אי תשלום שכר הדירה, לא נספרות נשים מוכות החיות עם בני זוגן, כי אינן מסוגלות כלכלית לעזוב, לא נספר האסיר המשוחרר שאין לו לאן ללכת. לפי גיל גן-מור מהאגודה למען זכויות אזרח בישראל, המספר עומד על כ-400 או 500, וכולל מגוון רחב של אנשים שנדחקו לשולי החברה: מעורערים נפשית, נרקומנים, אלכוהוליסטים, צעירים שנזרקו מבתיהם. החיפוש שלהם אחרי קורת גג, מזון ומקלחת הוא מרדף בלתי פוסק, מעגל שקשה מאוד לצאת ממנו.
בשעה שתיים בבוקר צורי המאבטח נקרא אל תוך המיון, שם מתגלה הבחורה עם החרמונית רותחת מזעם. היא הגיעה לכאן כי בלעה כדורים וכעת נראה שהיא בתוך מצב פסיכוטי ואלים. היא מתרוצצת בין החולים העייפים של המיון וצועקת. צורי הולך אחריה בשקט, מנסה להרגיע. "איזה בית חולים זה, זבל של בית חולים! בני זונות, מניאקים, אמא שלכם זונה", היא צורחת.
"מה קרה? מה הבעיה?", שואל אותה צורי.
"מה הבעיה? שאני פה כבר שעות ואף אחד לא מטפל בי, לא שתן ולא דם, אלך לבית חולים אחר". היא מכניסה את ידיה אל כיסי החרמונית וכשהיא מוציאה אותן, מתעופפות ונוחתות על הרצפה עשרות תמונות פספורט עליהן פניה של הבחורה בתקופות שונות של חייה. היא מקללת שוב, רוקעת ברגליה כמו ילדה קטנה, אוספת את פניה הרבים מהרצפה.
"את לא יכולה להיות עם שוקר חשמלי פה", אומר צורי, "אמרתי לך שזה לא עובד", היא עונה אומרת ומתחילה לצעוד מהר החוצה, "אני עפה מפה!". צורי הולך אחריה, חולף על פני מיטותיהם של שני הומלסים ישנים, אחד מהם כבן 80, שוכב בתנוחת עובר, עיניו פעורות והוא רועד. הבחורה נעלמת. בחוץ על האלונקה שוכבת אישה ומעשנת סיגריה. ידה חבושה. ליד אחד השומרים עומד בנה. "עברתי לגור איתה לא מזמן, באזור התחנה המרכזית הישנה. הבאתי את ארבעת הכלבים שלי איתי, חצי פיטבול חצי אמסטף. היא רצתה ללטף את אחד הגורים ושלושת הכלבים קרעו אותה. אכלו לה את היד עד העצם. רק כלבה שהכירה אותה הגנה עליה. תפרו אותה עכשיו שלוש שעות". הוא מביט באמו המעשנת בשלווה סטואית את הסיגריה שלה. אמבולנס נעצר למולם ומתוכו יוצאת אלונקה ועליה בחור צעיר מלא בדם ועיניים נפוחות. אחד הפרמדיקים ניגש לקבלה. השני מדבר עם צורי. "אריתראי. הותקף. פיצצו אותו במכות. ריססו גז מדמיע בפנים", הוא מדווח קצרות. הפליט מביט בנו בעיניים מלאות דמעות. "אלה לא צריכים להיות פה בכלל", אומר מגדל הפיטבולים, "זאת מדינה יהודית ואין להם מה לחפש פה".
אני רואה את ג'ורג' מבעד לחלון, ישוב על כסא הגלגלים ובדל סיגריה בפיו, מחטט בפחים. "אמרתי לו שיבקש מהמאבטחים להכין לו תה", מאיה אומרת "את רואה שם את החדר הצדדי? חדר מד"א קוראים לו. יש שם מטבחון ושם המאבטחים מכינים לכולם תה. אבל הוא מתעקש על יוקרה", היא מחייכת. איש עם כיפה לראשו ניגש אל דלפק הקפה, מזמין שתייה ובורקסים.
"פעם ראשונה אני פה וגם פעם אחרונה", הוא פותח בשיחה עם מאיה, "הייתי בכל בית חולים אפשרי בארץ, אבל כזה דבר עוד לא ראיתי".
"מה קרה?", שואלת מאיה.
"תשמעי, אלה מראות קשים, מי שמע על הומלסים ישנים במיון? אדם לא צריך לראות שאנשים חיים ככה, שמתדרדרים ככה. טוב, אבל זאת תל אביב פה, יש לעיר הזאת סבלנות לכולם", הוא אומר ומתרחק.
רעש נשמע מכיוון הכסאות הצמודים לכניסה. הבחורה עם החרמונית חזרה. היא יושבת על כסא ומולה צורי, שוטר ושוטרת. הם משכנעים אותה לתת להם את השוקר. היא מסרבת. מקללת, מסבירה שהוא ההגנה היחידה שלה. הם מבטיחים לה שיחזירו לה אותו ברגע שתצא מבית החולים. היא מאיימת שאם מישהו יגע בה היא תוריד אותו לרצפה ותשב עליו. הקב"ט הראשי מגיע, עוד ועוד אנשים מתאספים סביבה. ופתאום היא על הרצפה, ידיה האזוקות מאחורי גבה. "איזה אנשים יש בעולם", נעמד לצידי מגדל האמסטפים, "יאללה יאללה, שתלך לחפש את עצמה המשוגעת".
"הלילות הם הזמן הקשה ביותר", אומר צורי, "במיוחד בסופי השבוע. אז זה טירוף מוחלט. יש לילות שמגיעים לכאן דקורים ממועדונים. זה לא דומה לשום סרט".
06:20: אחזור לפה בעוד כמה שעות, באמבולנס
שש בבוקר והציפורים משתוללות בחוץ. עדיין חשוך. אל הקבלה מגיע בחור אריתראי. הוא לא מבוטח ולכן עליו לשלם עבור הטיפול כמעט 800 שקלים, אבל חסר לו כסף. "לא נורא, אל תדאג, אני אשלים לך", אומרת פקידת הקבלה הצעירה. הקולגה שלה מצטרפת אליה: "פעם הבאה עדיף לך ללכת לתחנה המרכזית, יש שם מוקד עם הרופאים של איכילוב וזה יעלה לך רק 15 שקלים. חבל על הכסף שלך, זה באמת הרבה", היא מסבירה לו , שולפת פלייר עם פרטי המרפאה בתחנה המרכזית.
איש ללא נעליים מובל על ידי צורי מחדר המיון. האיש אוחז בכוס תה רותחת, ידיו רועדות. כשהוא נשאר לבדו, הוא מניח את הכוס על הרצפה ועוזב, אבל הכוס לא נותרת יתומה ונאספת על ידי הומלס שלפני מספר דקות התעורר משנת הלילה וכעת עליו ללכת לדרכו. "באתי לכאן מאמבולנס, אני חוזר לאמבולנס ובעוד כמה שעות אגיע לכאן שוב באמבולנס", הוא אומר לפקידת הקבלה העייפה המעניקה לו טופס שחרור. "תהיה בריא", היא אומרת לו והוא יוצא אל האוויר הקר.
שעתיים מאוחר יותר, ורודי, מאבטח נוסף במיון, מעיר את ג'ורג'. "חיים של אבא, תתעורר, נשמה". ראשו של ג'ורג' מונח על ערימת גיליונות של 'ישראל היום' ונחירותיו מרעידות את שורת הכיסאות עליהם הוא שוכב. "דוקטור, תתעורר, אתה לא יכול לישון פה, מותק". דוקטור פוקח עיניים חלביות, שיערותיו הארוכות לאט לאט נפרדות מהעמוד הראשי של העיתון, הוא מתיישב במקומו ונרדם שוב.
מתוך חדר הקבלה השני נשמעת צעקה חרישית. עיניה הרדופות של ויקטוריה מתגלות מאחורי הקיר. "חיים של אבא, מה קרה? הכל בסדר?", שואל אותה רודי, "תתנהגי יפה, טוב? הבטחת". היא מהנהנת. "רודי הוא איש טוב, יש פה אנשים טובים מאוד", אומרת ויקטוריה כשהיא מתעטפת בשמיכת בית החולים. היא ישנה כאן כבר שלושה שבועות, מאז שנפטר בן זוגה והיא סולקה מדירתה. נרקומנית וסכיזופרנית, רדופת שדים וקולות. לא מזמן התפשטה בשירותי המיון והציפה אותו במים מהכיור. אנשי האבטחה עטפו אותה בשמיכה, המנקה הרוסי המבוגר גרף את המים. ויקטוריה קיבלה אזהרה ומאז יושבת כועסת בפינתה, אבל לא עושה בעיות בינתיים. "תמצאי לי את הבת שלי", היא ממלמלת, "תמצאי לי את אמא שלי".